המנהיג היהודי של העת החדשה

שנים ארוכות של מנהיגות חלשה, מושחתת וחסרת חזון גורמות לגעגוע למנהיגות אחרת להיות מובן מאליו. אפשר להתגעגע לגולדה מאיר שהיתה הגבר היחיד, שהעז לומר לעולם שאין עם פלסטיני. אפשר להתגעגע לבן גוריון, שהעז לפטור את הלחץ הבינלאומי למניעת הכרזת ירושלים כבירת ישראל במילים: "אום שמום". אפשר להתגעגע לאהבת ישראל של מנחם בגין, שמחק שנים ארוכות של קיפוח עדתי. אבל אלו געגועים חד-מימדיים.

למנהיגות אמת יש מוטת כנפיים רחבה. איפה יש כיום מנהיג יהודי עם חזון, כושר ביצוע, אהבה חסרת גבולות לעם ולארץ, נכונות להקרבה אישית, שאר רוח והבנה מדינית? כשמתבוננים בראשי ממשלות ישראל לדורותיהם, מתברר שאין מישהו שמתקרב לזה.

"לקבוץ ברזל לשים עליהם מלך וללמוד לצחוק" היתה צוואת שמשון לעם ישראל, ברומן המפורסם של זאב ז'בוטינסקי. להעלות את עצמותיו לארץ ישראל רק בפקודת ממשלה עברית כשתקום, היתה צוואתו של ז'בוטינסקי בימים השחורים, שבהם השמדת העם היהודי נראתה ריאלית ורעיון הקמת המדינה היהודית נראה כהזיה מטורפת. ז'בוטינסקי היה מעצב הדמות של היהודי הגאה החדש, שיוצא מגלות לחרות, שפועל להגנה עצמית, לכינון שילטון יהודי ופיתוח תרבות עברית. הוא היה רעיונאי מבריק, מפלס דרך, שפעל ליצירת מאפיינים לאומיים לעם היהודי יש מאין.

את הגדודים העבריים הקים יחד עם טרופלדור, את ההגנה בירושלים הקים מטעם כל המפלגות היהודיות, וניהל מאבק להגדרת הקמת המדינה כמטרת התנועה הציונית, גם במחיר אבדן הסיכוי הריאלי לעמוד בראשותה.

כאשר ז'בוטינסקי הבין שעקרונותיו לא יאומצו על ידי העסקנים הציוניים שסביבו, הקים את ההסתדרות הציונית החדשה והחל לחרוש את אירופה לאורכה ולרוחבה במטרה לעשות נפשות לרעיון המדינה היהודית ולהאיץ בשומעיו להמלט מאירופה ולעלות לארץ. "חסלו את הגלות פן הגלות תחסל אתכם" אמר להם.

ז'בוטינסקי בדורו, כמשה רבנו בדורו.