בעשור האחרון חלה עלייה של 140% בנפגעי דקירות סכין בישראל. בנוסף, מספר פגיעות הבטן מדקירות, בהן נדרשה התערבות כירורגית, עלה ב-150%. כך עולה ממחקר חדש של ד"ר בוריס קסל, מנהל יחידת הטראומה בבית החולים הלל יפה בחדרה.
ד"ר קסל וצוותו אספו בעשור האחרון נתונים משמונה מרכזי טראומה ברחבי הארץ, לפיהם מספר הפגיעות מ"סכינאות" הפך בעשור האחרון למגפה של ממש וכך גם חומרת הפציעות כתוצאה ממנה. בשנת 1997 נספרו בישראל כ-250 פצועים מדקירות סכין שאושפזו לטיפול והשגחה. מתוכם 108 סבלו מפגיעות בטן שדרשו התערבות כירורגית. לעומת זאת, בשנת 2004 נספרו כמעט 600 מקרי פציעה מסכין, מתוכם 268 פגיעות בטן שדרשו התערבות כירורגית.
"לא פעם", סיפר ד"ר בוריס קסל, מנהל יחידת הטראומה במרכז הרפואי הלל יפה, "אני מוזעק באמצע הלילה לטפל במקרים קשים ומורכבים של פציעות שנוצרו עקב דקירות סכין. לדוגמה, רק לפני כחודש נתקלתי בשני מקרים שאירעו באותו השבוע ובהפרש של ימים בודדים: אחד של נער בן 17, שנדקר בחזה ובגב התחתון על ידי המעביד שלו. הוא הגיע לבית החולים במצב קשה, מתנשם וחיוור והוכנס מיד לחדר הטראומה, בו נעשו פעולות החייאה ראשוניות".
טיפה קטנה בים
לדברי קסל, "לאחר התייצבות מצבו וסיום בירור סבב הבדיקות המתחייב והנדרש, הוחלט לנתחו ניתוח בטן מורכב שכלל עצירת דימום מהכבד ותיקון הסרעפת. המקרה השני היה של בחור בן 30, מאבטח במקצועו, שבמהלך ויכוח במקום העבודה, נדקר על ידי תוקפו באמצעות סכין באזור התחתון השמאלי של חזהו. הפגיעה היתה קשה עד כדי כך שאברי הבטן בלטו החוצה מבין צלעותיו. מיותר לציין, שגם הוא נזקק לניתוח דחוף, שגם אליו נקראתי באישון ליל. בניתוח עצמו נדרש הצוות לאחות את הפגיעות הרבות שספג הבחור בקיבה, במעיים הדקים ובמעיים הגסים".
"שני המקרים האלה, שהסתיימו בהצלת חיים", הסביר קסל, "מהווים רק טיפה קטנה ב'ים' פציעות הסכין שאני ועמיתיי נתקלים בהם בשנים החולפות, אבל גם הם וגם רבים אחרים כמוהם היוו את הסיבה שבעטיה החלטנו לבדוק את 'המחלה' הזו שנקראת "סכינאות". הרעיון העיקרי שהנחה אותנו במחקר היה בדיקה אמיתית פרוספקטיבית לגבי הצורך בהתאמה ובשינוי שיטת הטיפול בפגיעות סכין, בשל העלייה הגוברת במספר הנפגעים בקטטות סכין עם השנים".
נתונים משמעותיים נוספים שהעלה המחקר הם עלייה משמעותית במספר הפגיעות בכל אירוע דקירה מטופל. אם בשנת 1997 היו 68 מקרים בהם סבלו הנפגעים מדקירה בודדת אחת ו-40 מקרים בהם הדקירה היתה מרובה ובאזורים שונים בגוף (37% מכלל נפגעי הסכין באותה שנה), הרי שבשנת 2004 מתוך 268 פגיעות דקירה היו 165 פציעות המוגדרות כמרובות (מספר דקירות) - 62% מכלל הפציעות. כלומר, מהיותן של הדקירות בעלות האופי האלים יותר (מרובה דקירות) רק שליש מפציעות הסכין, עלתה המגמה ב- 2004 לכדי כשני שלישים, נתון מדאיג ביותר לכל הדעות.
הסלמה גם בסוג הפציעות
מדברים רבות על כך שהאלימות מסביבנו עולה וגואה בפרמטרים מילוליים ומעשיים. מבחינה זו, באי חדר המיון של המרכז הרפואי הלל יפה בחדרה עדים מדי שבוע לפציעות שהן תוצאה של מקרי אלימות בעלי רקע פלילי, שנדרשת עבורם התערבות ניתוחית דחופה. מקרים אלה רק מסמנים את מה שבדק המחקר של ד"ר בוריס קסל וצוותו וגם מצא הסלמה מהותית במספר הנפגעים כתוצאה מ"סכינאות" ובסוג הפציעות שלהם.
בסוף שנות ה-90' של המאה ה-20, הגישה המקובלת לטיפול בפצוע שסבל מפגיעה חודרת בבטן מסכין היתה (בכ-60% מהמקרים) טיפול באופן לא ניתוחי. זאת בהנחה שהתופעות הקליניות לא עירבו סימנים של הלם, איבוד דם או ניקוב של איבר (באיברים חלולים כמו קיבה, מעיים).
מדובר בגישה מקובלת בארץ ובעולם, גם כיום, שנלמדת בבתי ספר לרפואה כגישת בסיס לפציעות בטן חודרניות. עם זאת, לאורך השנים, בתצפית קלינית של יחידת הטראומה במרכז הרפואי הלל יפה, נראה כי משנה לשנה פגיעות סכין בטניות (ובכלל) הפכו יותר ויותר קשות, וחייבו התערבות כירורגית הכרחית להצלת חיים.