הארץ המובטחת, גירסת הריאליטי

קשה למצוא יוצא חוף השנהב בלי חיוך על הפנים. זה בגנים, במזג, או בתרבות. אמאדו, איוואריאני בסוף העשור השלישי לחייו, גבוה וכחוש, נראה שמח טוב לבב, וחזותו לא מסגירה לרגע את התלאות שעבר בעבר הרחוק, כמו גם הקרוב. בשבוע החולף, למשל.

בחמישי האחרון יצא אמאדו לעבודתו באחת ממסעדות גוש דן. אלא שמול ביתו הוא פגש ברכב של משטרת ההגירה, שהורה לו להצטרף לנסיעה יחד עם פליטים אפריקאים אחרים מחוף השנהב, אריתריאה וסודן, לכיוון תחנת המשטרה בראשון לציון. את המשטרה לא העסיקה העובדה שאמאדו, כמו הרוב המוחץ של האפריקאים שנמצאים כיום במדינת ישראל, מחזיק באישור שהייה רשמי ומחייב שמגן עליו מפני מעצר. "בירכתי אותם 'בוקר טוב, מה נשמע' בעברית", צוחק אמאדו. "שוטר אחד בדק את הניירות שלי ושיחרר אותי, אבל אז אחר קרא לי שוב והורה לי להיכנס למכונית". אחד האפריקאים סימן לו לברוח, אבל אמאדו ענה: "אני לא גנב ולא רוצח, אין לי מה לברוח מהמשטרה".

לא תמצאו פליט אפריקאי שיוצא לרחוב ללא אותה פיסת נייר שהונפקה על ידי האו"ם, ומשמעה אישור שהייה עליו חתומה ממשלת ישראל. ישראל חתמה על "האמנה להגנה על פליטים" עוד ב-1951, אלא שלהבדיל ממדינות מערביות אחרות, לא הפכה החתימה לחוק רשמי. הפרצה הזו מנוצלת על ידי השלטונות כדי לשלוח את המשטרה לעבור על הכללים עליהם היא אמורה לשמור, ולהתעמר בבני אנוש הנמצאים בסטטוס תלוש ונתון לחסדים.

כ-400 פליטים נעצרו מאמצע השבוע שעבר בפשיטות מתואמות, ימים ספורים אחר הכרזתו של ראש הממשלה אולמרט כי יפסיק את זרם מבקשי המקלט המדיני מאפריקה. אמאדו, שנחלץ מביקור בכלא על לא עוול בכפו, ממשיך לשמור על אופטימיות. "אני התקווה של משפחתי, האח הקטן מבין אחד עשר אחים, וזה מה שאמא שלי כל הזמן אומרת לי", הוא מספר בגאווה.

אמאדו יצא בזול. גם עליו, כמו על עצורים אחרים, איימו כי יגורשו. "התקשרו אליי אין ספור פליטים, בוכים, צועקים, מבולבלים", מספרת אליס נגלה מארגון ARDC, שמאגד את הקהילות האפריקאיות בישראל. "הם התמלאו פחדים וחששות, ולא יכולתי להבטיח להם שישראל לא תגרש אותם בצורה שרירותית".

רבים מהעצורים חוו טראומות קשות במדינות המוצא, שצפו ועלו בימים הקשים האחרונים. "הנשים והילדים אינם יודעים את נפשם. הם גם עצרו ילדה קטנה", כך נגלה. "אישה אחת מאריתריאה אמרה שאם תגלה שמתכוונים להעלות אותה על מטוס חזרה למולדתה היא תתאבד". כל פליט מאריתריאה יודע שכרטיס חזרה הביתה פירושו כניסה מיידית לכלא במקרה הטוב, וכניסה לקבר במקרה הרע. גורלם של הסודנים ושל האיוואריאנים עלול להיות דומה.

אמאדו האמין לשוטרים כי יגורש. "כל הגוף שלי כאב. לא יכולתי לנשום. ניסיתי לחשוב איך אוכל להסביר לאמא שלי את מה שקרה". למזלו, בשעות הערב המאוחרות הוא ועוד כמה מחבריו שוחררו, לא לפני שניסו לשכנע אותם בתחנה לחתום על מסמך בעברית שאת הכתוב בו, מיותר לציין, לא ידעו לקרוא. חלק גדול מהפליטים עדיין יושבים בכלא.

הקשיים הנפשיים שהוליד סיפור החיים הטיפוסי של הפליט האפריקני בישראל - זה שעושה כלים במטבח במסעדה האופנתית מעבר לפינה - כמעט בלתי נתפסים עבור אדם מערבי. עד שנת 2002 עבד אמאדו כחייט בעיר הגדולה בחוף השנהב, אבידג'אן, חי בשלווה והיה מאורס לבחורה יפה, שאת תמונתה הוא עדיין נושא בארנקו. אבל היום אנחנו בשנת 2008, משפחתו רחוקה ממנו אלפי קילומטרים, נהרות של דם זרמו בקולוניה הצרפתית לשעבר, מקום העבודה שלו כבר לא קיים, כמו גם ארוסתו, שבמהלך נדודיו בצפון אפריקה נפטרה ממחלה קשה. אמאדו עדיין מחייך. "אם אלוהים נתן לך את הזכות להמשיך לחיות", הוא אומר בצרפתית במבטא אפריקאי כבד, "אז צריך לשמוח".

"המטרה האמיתית של גל המעצרים האחרון לא הייתה, כפי שנטען, לבדוק מי מהאפריקאים מחזיק אישור שהייה בארץ ומי לא. המספר שאינו מחזיק באישור שכזה הוא פחות מזניח. בינתיים לא נעצר אף אחד בלי אישור", מסבירה אליס נגלה. "אין כל עילה למעצרים, המשטרה בודקת מדי יום את הניירות של הפליטים מבלי לעצור אותם".

נגלה רואה בארועי השבוע שימוש ציני ובלתי חוקי באוכלוסיה חלשה עליה התחייבה המדינה לשמור. "ישראל מקווה שהפחד שהיא מנחילה לעצורים יניא אחרים מלמצוא כאן מקלט מדיני. אבל זו אינה שיטת פעולה לגיטימית. אין לממשלה גישה מובנית לטיפול במצב החדש שנוצר, ואנחנו, בתור ארגון שמסייע לפליטים, היינו מעדיפים להילחם בשיטה רעה לא צודקת מאשר לעמוד מול ואקום שכזה. אנחנו לא יודעים אל מי לפנות ומול מי להילחם".

עכשיו תורם להשתמש בשיטות הפחדה משלהם, כדי לנסות ולהראות לרשויות שיש לאפריקאים גב משפטי. "החלטנו לתבוע את מדינת ישראל, ולדרוש 10,000 שקלים עבור כל אפריקאי שנעצר בצורה לא חוקית, בהתאם לחוק הישראלי".

מועצת האו"ם קבעה כי לאחר הבחירות הקרובות בחוף השנהב (שנדחו מיוני למועד לא ידוע), יוכלו הפליטים לשוב למולדתם, כך שעל כל האיוואריאנים יהיה לעזוב את ישראל עד סוף 2008. אלא שבחירות חדשות בחוף השנהב לא מבטיחות עתיד סביר עבור הפליטים אשר בפועל ישובו לנדוד ברחבי אפריקה, כפי שעשו לפני שהגיעו לישראל. מתנדבים מסבירים להם עד כמה חשוב עבורם לחסוך כסף לעצמם, כדי שלא ישובו ליבשת השחורה בכיסים ריקים, אבל אמאדו מסביר ש"כשאמא שלך אומרת לך בטלפון שהיא צריכה כסף כדי לאכול, אתה שולח לה כסף".

"צ'וגו צ'וגו", הוא אומר, שזה "יהיה בסדר" במלנקה, שפת ה"ג'ולה" - הקבוצה האתנית אותה רדפה הממשלה בחוף השנהב מאז פרוץ מלחמת האזרחים ב-2002. מאז ספטמבר אותה שנה, הפכה אחת התקוות הגדולות של אפריקה למדינה מדממת. בני הג'ולה שנתפסו נורו ברחוב או נלקחו למקומות מרוחקים ונרצחו שם. הקטל ההמוני הלך והתגבר עד שכמעט כל צעיר מבני הג'ולה שלא הייתה לו משפחה עקר והחל נודד בעולם.

אמאדו ראה חבר קרוב נורה אל מול עיניו ברחוב, השאיר את הגופה מאחוריו ונמלט עם בנו של החבר לבית הוריו. גם תמונה של האב ובנו נמצאת בארנק שלו. בהמשך דרך התלאות ניצל אמאדו לאחר שמליציות הממשלה תפסו אותו כשפשטו על אוטובוס נוסע; שמו, הנפוץ בחוף השנהב, הופיע באחת הרשימות השחורות שלהן. "אבל הסתבר שהשם ברשימה היה בעצם של בן דודי. אותי הם שיחררו, במזל, אותו הם הרגו מאוחר יותר". אמאדו עוד מייחל לחזור לביתו, אבל הוא קיווה למצוא מקלט זמני במדינתו של עם שאמור להבין לליבם של נרדפים. יאללה, לניידת.