הניצחון הוא לא יתום

המועמד הסודי במרוץ לראשות העבודה, דני יתום, יודע שבסוף יום הבחירות הוא לא ינצח. כל זה לא מפריע לו להתחיל את היום ברוח טובה. בתחנתו הראשונה – הקלפי בראשון לציון, יתום מחייך לכל עבר ולוחץ את ידיהם של הנוכחים, בלי קשר לזהות המועמד בהם אלו תומכים. בהצהרה כללית הוא מאיץ: "בואו להשתתף בחגיגה הדמוקרטית". שלא מול האנשים, יתום מזכיר שעדיף שאחוז ההצבעה יהיה נמוך, או לפי המנטרה שהוא מפזר בחיוך אל פעיליו: "תצאו להביא את אלו שתומכים בי, את כל אלו שלא – תגרשו".

עוד כמה לחיצות ידיים, אמירות תודה והפמליה המורכבת משתי עוזרות, נהג ושני נערים בתפקיד האחראים על הצבע, נכנסת לואן הגדול שמזכיר כזה של להקת רוק, ומסע ההופעות של המועמד יתום ממשיך לתחנה הבאה - שדרות.

אווירת הנכאים מורגשת היטב בעיר מוכת הקסאמים: מסתבר שהפמליה הגיעה רגע אחרי שאזעקת צבע אדום נשמעה בעיר, בדיוק כשעמיר פרץ הגיע להצביע. יתום מתבשר על כך, ומשחרר: "כשאני כאן יש רגיעה". ביציאתו מהקלפי, הוא מבין שלא מכאן תגיע הישועה: "הגעתי למרות שאין לי כאן תומכים רבים", הוא מודה ומסביר: "כל העיניים צריכות להיות נשואות לכאן, ולכן הגעתי להזדהות".

בדרך החוצה משדרות, המציאות העגומה טופחת על שכמו של יתום. אחד הפעילים המקומיים מפגיש אותו עם יוסף כהן, בן 54, חבר המפלגה ועובד מד"א 30 שנה. כהן מספר ליתום איך לפני שנה הוא נדרש לטפל בנכדו התינוק שנפגע באורח קשה מקסאם שנפל בעיר. כשהוא נשאל בשביל מי הוא יצביע, כהן מתקפל ומסביר: "עמיר פרץ הוא משפחה בשבילי. אני לא יכול שלא להצביע לו, למרות הכל".

התחנה הבאה: אשקלון - לפי יתום אחד המוקדים החזקים שלו. כמה פעילים מלווים את יתום באהדה, אך כשהם נתפסים לשיחה חלקם מודים שלא הצביעו ליתום, "עדיף להצביע למועמד עם סיכוי לנצח"; הם אומרים בשקט. בכלל, כששואלים את הבוחרים מה דעתם על יתום, לא נשמעת מילה רעה. אמיר, בן 41, שהצביע לברק אומר ביוצאו מהקלפי ש"דני יתום הוא בסדר בתור בן אדם ופוליטיקאי, אבל הוא לא מספיק מנוסה להיות ראש ממשלה", ובינינו, זה בדיוק החומר ממנו עשויים המפסידים החביבים.

אווירת עסקנות באשדוד, התחנה הבאה, מקדמת את פניה של חבורת יתום. כמעט בלי מצביעים, אבל עם המון פעילים שמנסים למצוא את הקורבן הבא בדרכו אל הקלפי. לרוב מדובר בזוג גמלאים שמעוניין לסיים את החגיגה הדמוקרטית הפרטית שלו מהר. יתום עצמו מפגין השתתפות פעילה כשהוא עוזר לצוות לתלות כרזות כי "צריך להוסיף קצת צבע למקום".

בדרך צפונה, יתום מנהל את החפ"ק שלו מהרכב: מבקש לפסול קלפי בנתניה כי אין במקום גישה לנכים, מתקשר לכל פעיל בכדי לדרבן ומפגין אמונה שהוא חזק במרוץ. כשמזכירים לו את הסקרים, הוא אומר שהוא "לא נכנס למצב רוח רע בגללם. סקר זה אמצעי שיווקי", הוא אומר ומוסיף כי "לא צריך לשווק מנהיגים. זה לא כוכב נולד".

תוך זמן קצר אנחנו מגיעים לתל אביב. הקלפי באוסישקין כמעט ריק מאדם. פעיל בודד מדובב את יתום, שבפעם הראשונה במהלך היום מסכים לדבר על הסיבוב השני - סוג של הבנה מסוימת שלא הוא יתמודד בו. דן, בן 34, שהגיע להצביע במקום, מוטרד יותר מהלכלוך שנגרם לשכונה שלו בעקבות מלאי הכרזות של המועמדים, ומבקש מיתום שיעשה משהו בנידון. שינוי אווירה קיצוני מהלך הרוח בשדרות זמן קצר לפני כן.

יתום כבר יודע שהוא לא ינצח. הסקרים האחרונים נתנו לו תוצאות בתחום הדגימה הסטטיסטית – כ-3-4 אחוזים. כשהוא נשאל מה הוא רוצה להוציא מהקמפיין הזה, בידיעה שהוא לא ינצח, הוא טוען שהוא רוצה "להשיג את התוצאות הטובות ביותר", וממשיך להסביר: "אני מעוניין להשפיע על דרכה של המפלגה ולגרום לאנשים להבין שמדובר בשליחות ולא בקריירה. אני אישית כבר עושה את זה 42 שנה".

דרכינו נפרדות כשיתום לוקח הפסקה לאכול פלאפל. מתל אביב הוא ימשיך להרצליה, כפר סבא – שם גם יצביע בעצמו, לטייבה ושאר יישובי המשולש, דלית אל כרמל וחיפה ("בצפון אני מאוד חזק", הוא טוען), ומשם בחזרה למטה שהקים בחולון, להמתין לתוצאות. בקבוקי השמפניה ככל הנראה לא יפתחו שם היום בלילה. אבל בהתחשב באמונתו של יתום, קשה להגיד שהוא לא הוציא משהו מהיום הזה.