הפרלמנט של השכן ירוק יותר

איכות הסביבה היא קצת כמו מזג האוויר – מאד אופנתי לדבר על זה, אבל מעט מאד נעשה בפועל. עם זאת, בעשורים האחרונים גוברת חשיבותו של הנושא בתחום הפוליטי ברחבי העולם, ואפילו בישראל חשים הפוליטיקאים צורך להתייחס אליו, ולו כמס שפתיים.

שימור הסביבה כנושא פוליטי הופיע בתחילת המאה ה-20. נשיאה ה-26 של ארצות הברית, תאודור רוזוולט, הרחיב בצורה משמעותית את השטחים המיועדים לרווחת הציבור, בצורת פארקים ויערות לאומיים, והיה הפוליטיקאי החשוב הראשון שחרט על דגלו את נושא "שימור המשאבים הטבעיים". למרות שהתנועה הסביבתית המודרנית צמחה בארצות הברית, את הצלחתה הגדולה ביותר היא מצאה דווקא בצד השני של האוקיאנוס האטלנטי. זו הסיבה שאירופה היא נושא הכתבה הראשונה בסדרה על מפלגות ירוקות ברחבי העולם.

בשנות ה-60 התגברו המודעות והדאגה מפני הנזק, שגורמת הפעילות האנושית לסביבה. ספרים כמו "אביב דומם" (Silent Spring), בו תיעדה רייצ'ל קרסון את הנזק שגורמים חומרי הדברה חקלאיים לבריאותם של בני אדם, וספרים דומים, השפיעו על הקמתם של ארגונים כמו "קרן הגנת הסביבה", "ידידי כדור הארץ" ו"גרינפיס". עוד קודם לכן, ב-1970, ציינו 20 מיליון בני אדם בארה"ב את "יום כדור הארץ" הראשון, ואפילו הקונגרס האמריקאי הכריז על יום פגרה, כדי שהמחוקקים יוכלו להשתתף באירועי היום במחוזות הבחירה שלהם.

בשנות ה-70 החלו להופיע גם מפלגות ירוקות, שניסו לתפוס את מקומם של הארגונים ההתנדבותיים. הבכורה שייכת לניו זילנד, שם הוקמה כבר ב 1972 "מפלגת הערכים" הירוקה. ב-1980 ייסדו רודי דוטשקה, היינריך בל, פטרה קלי ויוזף בוייס את מפלגת הירוקים המערב-גרמנית, הנחשבת עד היום למפלגה הירוקה המצליחה ביותר בעולם. הירוקים הגרמנים התבלטו בתחילה במאבקם בזיהום, בתחנות כוח גרעיניות, ובפעילות נגד ברית נאט"ו במערב גרמניה.

לאחר שורת הצלחות בבחירות המקומיות והמחוזיות בגרמניה, התפלגו הירוקים הגרמנים בין ירוקים שמאליים לימניים, שהקימו את "המפלגה האקולוגית הדמוקרטית" שלא האריכה ימים. ב-1983 עברה המפלגה לזירה הארצית, והצליחה להכניס 27 נציגים לבונדסראט הפדרלי, שהם 5.3 אחוזים מכלל הצירים. החשש הציבורי מפני הצבת טילים גרעיניים אמריקאיים בשטח מערב גרמניה והבהלה שיצר אסון צ'רנוביל, סייעו לירוקים להכפיל כמעט את כוחם ל-8.3% מכלל הקולות, שהם 42 מושבים. בתקופה זו החל יושקה פישר, לשעבר סטודנט ופעיל שמאל רדיקלי, להתבלט כמנהיג המפלגה, למרות שטרם נשא בתפקיד רשמי.

בשנים הראשונות שלאחר איחוד גרמניה חלה ירידה בכוחה של המפלגה, אולם היא התאוששה וב-1998 הפכה לראשונה לחברה בקואליציה, בהנהגת מפלגת הסוציאל-דמוקרטים של גרהארד שרדר. יושקה פישר הפך לסגן הקאנצלר ולשר חוץ, והמפלגה קיבלה שני תיקי ממשלה נוספים (תיק איכות הסביבה, כמובן, ותיק הבריאות).

ב-2002 הגבירה מפלגת הירוקים את כוחה ל-8.6%, למרות כעסם של חלק מאוהדי המפלגה על תמיכתה בפלישה האמריקאית לאפגניסטן, והמשיכה להיות חלק מהקואליציה של שרדר. גם בבחירות של שנת 2005 שמרה המפלגה על כוחה, אולם עברה לספסלי האופוזיציה, עקב אי הצלחת בעלי בריתם, הסוציאל-דמוקרטים, לשמור על כוחם.

במהלך שבע השנים בשלטון הצליחו הירוקים לצמצם את ההשקעה הגרמנית באנרגיה אטומית, ולהפנות משאבים עצומים למחקר באנרגיה נקייה ומתחדשת (שמש ורוח, בעיקר). כמו כן העבירו הירוקים חוק המקנה זכויות שוות לזוגות חד-מיניים וחוק האוסר על אפליה מטעמי נטייה מינית. הירוקים גם תמכו ברפורמה בביטוח הלאומי שיזם שרדר.

הירוקים הגרמנים הם אולי המפורסמים ביותר, אולם בכל רחבי אירופה הוכיחו אנשי איכות הסביבה בני הדור האחרון כי הם חלק משמעותי מהנוף הפוליטי, ולעתים הם מצליחים גם להשתלב בהנהגה הלאומית ולהשפיע בצורה ממשית.

לטביה היא המדינה היחידה, עד כה, בה כיהן ראש ממשלה מטעם הירוקים. זה היה לאחר נפילת הממשלה בשנת 2004, כאשר אינדוליס אמסיס, אחד משני יו"ר של מפלגת "ברית הירוקים והחוואים", הוזמן להרכיב ממשלה והפך לראש הממשלה הירוק הראשון בהיסטוריה. אולם ממשלת המיעוט שלו לא החזיקה מעמד, ונפלה כעבור חודשים ספורים.

באוסטריה זכו הירוקים ב-9.47% מכלל הקולות בבחירות 2002, והם עדיין מחזיקים בשיא הייצוג למפלגה ירוקה שרצה לבד. הירוקים באוסטריה נוהגים להופיע לישיבות הפרלמנט בג'ינס, וסירבו בתחילה למנות יו"ר למפלגה, בטענה שהם דוחים את המבנה ההירארכי של המפלגות הישנות. כשלחצו עליהם, הם מינו לתפקיד בובת קש. מפלגות ירוקות רבות נוקטות גישה דומה בנוגע להנהגה, ולרובן יש שני יושבי ראש – גבר אחד ואשה אחת.

ב-1995, בפינלנד, הפכה לראשונה מפלגת ירוקים לחברה בקואליציה. שבע שנים מאוחר יותר עזבה המפלגה את הממשלה, לאחר שאושרה הקמתו של כור גרעיני חדש.

באיטליה הפכה "התאחדות הירוקים" למפלגה הירוקה השנייה המשתתפת בקואליציה. המפלגה נאלצה לחזור לאופוזיציה עם ניצחון קואליציית המרכז-ימין של סילביו ברלוסקוני ב-2001. כיום יש לירוקים האיטלקים תשעה חברים בסנאט.

הירוקים בבלגיה, המחולקים למפלגת אקולו דוברת הצרפתית ומפלגת גרון! דוברת הפלמית (משמעות השם היא "ירוק" בפלמית), היו חברים בקואליציה בין 1999-2004. כיום הם מיוצגים ברמה המקומית בלבד.

בבריטניה טרם הצליחו הירוקים להכניס נציג לפרלמנט, בעיקר בשל שיטת הבחירות הנהוגה שם, בה "המנצח לוקח הכל". עם זאת, המפלגה מיוצגת בפרלמנט הסקוטי, בבית הלורדים ובמועצות מקומיות רבות. כמו כן הצליחה המפלגה לשלוח שני נציגים לפרלמנט האירופי.

בספרד המפלגה הירוקה לא מיוצגת ברמה הלאומית, אולם היא חזקה למדי בקטלוניה ובבירתה ברצלונה. בברצלונה העבירו הירוקים את חוק אנרגיית השמש והחום, שהגביר את השימוש העירוני במקורות אנרגיה מתחדשים. כמו כן העבירו הירוקים החלטה הקוראת להפחתה של 20% בפליטת הפחמן הדו-חמצני בעיר עד 2010 בהשוואה לרמות של 1999. מדיניות זו אומצה מאז על ידי ערים נוספות בספרד, וביניהן ולנסיה ומדריד.

בפרלמנט האירופי יושבים כיום 42 חברים ירוקים (מתוך 732 נציגים סך הכל). הם מקדמים תקנות להפחתת השימוש בחומרים רעילים בתעשיית המזון והקוסמטיקה, הגבלת השימוש בהנדסה גנטית, הגבלת הרעש שיוצרים מטוסים, חיוב יצרנים לספק מידע מפורט על החומרים הכלולים במוצריהם, והגבלת הזיהום באמצעות מודל "המזהם משלם". כמו כן, בית הדין הבינלאומי הוקם על פי מודל שהוצע לראשונה על ידי הברית החופשית של הירוקים באירופה.


מחר: הירוקים בשאר העולם.