נושאים חמים

הבלוק הדמוקרטי של אלון אבוטבול

מכתב שנשלח מסין הניע את אלון להסביר מדוע אנחנו צריכים להפסיק לבטל אחד את השני ולהשתחרר מהצורך להתנשא על אחרים

חדשות מתפרצות לפני כולם הורידו עכשיו הורידו עכשיו להורדת האפליקציה מ-Google Play להורדת אפליקציה מ-AppStore

שבת שלום.
אני עייף, הפריימריז, התדירות של הבלוק ושאר עיסוקיי התישו אותי. חשבתי לכתוב לכם רק שבת שלום, אבל אז נזכרתי בתגובה ששלח אלי ידיד, נעם, גרפיקאי שהכרתי בעבודה, שנמצא כרגע בסין הרחוקה. הנה דבריו ולאחריהם תשובתי.

מכתב מסין הרחוקה

אלון,
קראתי את הבלוק הבוקר וכמו שכבר אמרתי אני חושב, אני לא אוהב להגיב בטוקבקים אלא לנהל דיאלוג עם הבנאדם ולא לא לשלוח סיסמאות לרשת. אז הבלוק הפעם קומם אותי, אני חייב להודות. אני ישראלי, אני לא אשכנזי, אני לא פולני, אני לא רומני אלא ישראלי, נולדתי בארץ ישראל, הורי נולדו פה והאמת אני ממש כבר לא בטוח איפה הסבים שלי נולדו. מאז לידתם גבולות זזו ומדינות השתנו, כך שאני לא באמת יודע להגיד מאיפה הם וכך גם הורי. אחד הדברים המרכזיים שאהבתי בבלוק הראשון היא אותה הגדרה של דור שמחפש, לא מפחד לשאול שאלות וכו'... אז נכון אני מחפש זהות, אבל זהות ישראלית. אני לא מחפש את הזהות שלי בעיירה בפולין אלא ב"אור הישראלי" ששטרייכמן, זריצקי וסטימצקי התאהבו בו, וחיפשו את אותו קו צבע ומאפיין למקום הקסום אליו הגיעו.

אני יכול לומר שבכל פעם שאני בחו"ל ונימצא בקרבת ישראלים, אני מוצא את אותה זהות ישראלית, את אותה שמש של אוגוסט בכולם בעיניים, את אותה חופשיות של המטקות בחוף הים ואת הטיח הישן בבניינים הישנים אצל כולם בצורת הדיבור. יש פה 15 חבר'ה בני שלושים ומטה שלומדים פה יחד עם מילי, יש פה מתנחלים, ימניים, דוסים, "מזרחיים", "רוסים" ו"אשכנזים". את האמת קשה להבדיל מי הוא מה - חוץ מהדוס, כולם פה לבושים שכבות כי קר. כולנו עם כובעי צמר וכולנו פה ביחד, נהנים ביחד, מדליקים נרות חנוכה, אוכלים ארוחת יום שישי וחלק אף מדברים על פרשת השבוע, עוברים משברים קלים יחד. ישראל קטנה מאוד בתוך מיליארד סינים.

בקיצור, לי קשה עם אותו דגל מזרחי, הוא ניראה לי לא קשור, לא רלוונטי. כולנו מנסים לגמור את החודש בלי קשר לשאלה מאיפה הסבים שלנו, כולנו רוצים שלום, כולנו בחרנו להיות ישראלים. נכון, זו אמירה שקצת מזכירה את ימי מפא"י אבל שם הכול התחיל...ואני חושב שכן, גם רוצים צדק חברתי, גם רוצים שוויון וגם רוצים שלום, אז יאללה חאלאס עם החלוקות האלו, השיוכים לתתי תרבויות רחוקות ובו נתמקד במה שיש לנו. בואו נשטף את המטענים הגנטיים שלנו, כי אני לא חושב שיש הבדל בין הבן הקטן שלי לבת שלך, למה לקטלג אותם? בוא ניתן להם באמת עתיד טוב יותר. אני חייב להודות שאבחר במפלגת העבודה לא בגלל עמיר פרץ, אלא בגלל אותה רוח רעננה שהביאו מתפקדיה החדשים. אינשאללה יהיה יותר טוב.

נעם

תשובה מתל אביב הקטנה

נעם יקר, תודה על תגובתך,
ראשית, נשמע שאתם נהנים שם וזה מחמם את הלב, ולעניין אותה רוח נפלאה שאתה מתאר כישראליות שלך, היא מוכרת לי. היא הייתה גם כשישבנו יחד בלילה ועבדנו יחד. רוח של כבוד הדדי לזולת, על בסיס כימיה, אינטרס או אהבה, זה משהו נפלא שיש פה, (או שם) ואין בשום מקום אחר.

אלא מאי?
תסתכל על בית הנבחרים שלך? הוא נראה כך? הוא מזכיר לך במשהו את אותה רוח נפלאה? לא! הרחוב היפה שלנו מתקיים על אפם וחמתם של מעצבי מדיניות השלטון בישראל, מימים רחוקים, בלי קשר אם היו אלה מפא"יניקים או רוויזיוניסטים.

הקשר אל האור של שטרייכמן אולי מדבר אלייך, אולי גם בגלל שהוא מצייר אור, שסבך העביר לך בגנים. זה יופי. הזר של קאמי מזכיר לי את נופי אלג'יריה, שמעולם לא הייתי בה, אבל שמי מגיע מאותו המדבר מאותו הים.

כשדיברתי על טיפול, התכוונתי לטיפול שורש. להוציא החוצה את הדברים הכואבים ולשים אותם על השולחן, באור, לדבר עליהם ולתקן אותם. הזהות של כולנו מורכבת גם מיהדותנו. המילה תיקון, באה משם. למעלה משלושים שנה המזרחיים מצביעים ליכוד באופן מסורתי, "מהבטן". הם מאמינים ש"האיש עם העניבה" 'יכניס' למי שמכר את הוריהם. חוסר האמונה שלהם הוא כה עמוק ובסיסי, כי הם לא שוכחים שמחקו להם את הכבוד.

עד היום השמאל הישראלי, זה שאחראי על השלום, היה מנותק בתוך עצמו, הסתגר בתוך "אני צודק" וכל מי שלא חשב כמוהו טועה. השמאל לא השכיל לפנות אל המזרחיים. הוא פנה אל אשכנזים עגולי משקפיים, ערבים, רוסים, ולא למזרחיים או לדתיים. אפילו מסורתיים נעדרו. ההעדר הזה הביא את השמאל לדילול שורות ואיבוד דרך.

הגזענות בישראל הייתה מעולם סמויה. הישראלים, ובכללם אני, מאוד אוהבים לראות את עצמם כנאורים. אבל הנאורות הזאת מחפה לא פעם על יהירות של אני ואפסי (ראה מדיניות כלכלית), ועל גזענות. תבין, אני בעצמי גזען, שלא ברצוני, כולנו לא? ואני מתאשכנז; לזה לא שמתי לב עד לפני חודש.

זה היה סביב שיחה בה עלה שמו של עמיר פרץ. היה שם איש שאמר, רק לא פרץ הזה! הוא הסכים עם הרעיונות, עם הכל, אבל לפרץ הוא לעולם לא יצביע. למה? שאלתי, משתומם מהנחישות. "לא סובל אותו", הייתה התשובה, "אתה מכיר אותו?" "לא!" "רוצה להכיר אותו?" "לא!". ישבנו שלושה, עופר קורנפלד, אשכנזי, שותף לדעותיי, אני והאיש הנוסף. הגזענות הייתה באויר. הוא לא היה מודע לה, ולבטח לא יודה בה. הוא אדם נאור העוסק במקצוע חופשי, עיתונאי באחד העיתונים הגדולים בארץ.

אלא שקרה דבר נוסף. כל פעם שניסיתי להיכנס לשיחה, האיש סימן לי בתנועת ביטול עם היד – 'חכה רגע' - ועבר לעופר, לאט השתתקתי ונתתי להם לדבר עד לפעם הבאה שניסיתי להשתתף, ושוב היד ביטלה אותי. מה שהפריע לי הוא שלשוני נבלעה. זה כאילו היה משהו חזק ממני, שהדביק אותי לקיר, מחק אותי, ואני הסכמתי להימחק. זאת הייתה הפעם הראשונה בה נתתי שם, לתחושות האלה, (עד אז לא היה לי כדאי - אפרט בהמשך למה), עד אז לא ראיתי את זה קורה לי. קראתי על זה, דברתי על זה, כתבתי על זה, אבל מבחינתי, זה לא היה קשור אליי אישית.

בשקט שהייתי בו הסתכלתי עליו והבנתי גם עד כמה אנחנו דומים, הוא ואני. אם לא הייתי מבין את הקודים של ההתנהגות, לא הייתי מציית לה. וגיליתי גם שבעצמי אני עושה את אותו הדבר. כמה דקות לפני זה עשיתי את זה למישהו אחר שישב איתנו בשיחה (עד שהתעייף), את אותה התנועה; ביטלתי ומחקתי אותו כי הוא קצת יותר 'דפוק' או 'שחור' ממני. שמתי לב שאני עושה את זה לפעמים גם, למשל, לאשכנזים עם כיפה סרוגה, כל מיני כאלה שאני לא סובל בלי לדעת למה, ובלי לתת לזה דין וחשבון, סוג של ברירת מחדל, וגם לנשים. הגזענות שלו הראתה לי את שלי.

התחקיתי אחר שורשיה. אבי אמר לי תמיד, "אל תאמין לערבי. הוא ידקור אותך בגב". סבתא שלי שבאה ממצריים, שם היו לה משרתים ערביים, היתה אומרת שהערבים מלוכלכים ומסריחים וטיפשים. היא לא צעקה את זה בריש גלי, היא העבירה לי את זה בסתר, כמו שמעבירים עובדות חשובות בחיים לנכד, ברמיזה, שאדע, שאלמד. רוב היהודים בגולה היו "גזענים" ביחס לגויים, לא?

במדינת ישראל של שנות החמישים, הבושה הגדולה ביותר ליהודי גאה היתה להיחשב כערבי. כשמשפחתה של סבתי הגיעה ממצרים לישראל, מדינת היהודים, ורצתה להתקבל באופן טבעי למועדון הכי נחשב של היהודים, היא נתקלה בשדר סמוי אף הוא, לא ישיר, לא בפנים, בסביבה, שערבים שכמותה אינם רצויים.

ומה רע בערבים? יש ביניהם טובים וטובים פחות.

מאז, ללא מודעות, עשו הוריי הכל כדי לבדל עצמם ממה שנחשב כאוכלוסיות נחותות. אנחנו לא מרוקאיים, חס וחלילה, אנחנו יהודיים קוסמופוליטיים מעיר קוסמופוליטית בשם אלכסנדריה. מצד אבי ז"ל אנחנו היינו דור חמישי מחיפה (גאווה גדולה), ולפני זה מאלג'יר. דודתי, מצד אבי, עליה השלום, הייתה תמיד אומרת "מרוקאים? איחס". בקיצור עשו הכל כדי לבדל עצמם ממה שנתפס כנחות.

לי אמרו תהיה כמו כולם. לך תגדל תצליח, תכבוש עולם. המסר היה ברור: בשביל לעשות את זה צריך להתרחק מכל מה שנתפס, נחות, פרימיטיבי, שזה לא יידבק חלילה. אלו לא דברים שנאמרו בקול, אבל הם היו שם. מי יודע, אחרת אולי לא הייתי מצליח, אולי.

מרגע שפתחתי את הסיפור הזה בפני חברים, אני שומע יותר ויותר על חוויות דומות. זה משהו שאינו בחוויה האשכנזית, אבל ישנם אשכנזים רבים שמבינים ורואים זאת.

תבין, אני אוהב אשכנזים, סורים, תאילנדים וערבים באותה מידה שאני יכול לא לחבב אותם, על פי אישיותם. אלא שבישראל של 2006 עדיין מתרחש דיכוי חד צדדי של מזרחיים. הפערים בין אשכנזים למזרחים בשכר, עוברים את ה- 20 וה-30 אחוזים. באוניברסיטאות ישנו פער עצום לטובת סטודנטים אשכנזים, בתואר שני הפער אף גדול יותר, בהנהלות האקדמיה, בהנהלות התיאטרונים. בערוץ 2 לפי סקרים יש ייצוג של 0.0. אחוז לכהים. רובם שם גברים, אשכנזים, שזאת הקבוצה השלטת בישראל. לא היית רוצה לראות מגישת חדשות אתיופית? ודאי שכן, וכך גם כל חבריך הישראליים בסין, למה זה לא קורה?

השאיפה שלי היא לרב תרבותיות, שתייצג את הרחוב הישראלי.

אא

* הבלוק הדמוקרטי של אלון אבוטבול, מקום 36 ברשימת העבודה לכנסת, מתפרסם כל שלישי ושישי בוואלה! חדשות.