זה היה לפני חודשיים. אמצע חודש נובמבר, ימי ההתלבטות של אריאל שרון. אלה שקדמו להחלטתו לפרוש מהליכוד וללכת על המפץ הגדול. "מה פוטנציאל התמיכה של מפלגה כזו?" שאל שרון את איש סודו ראובן אדלר, בזמן שייסר את עצמו בלבטים "אפשר לזכות בחמישים מנדטים" השיב לו אדלר, שזכה לתגובה חד משמעית מראש הממשלה "אתה מטורף".
האמת היא, וזו אמת שכבר אי אפשר יהיה לבחון אותה, שההערכה של אדלר לא הייתה מופרכת כל-כך. קדימה בראשות שרון הלכה וצברה תאוצה מסקר לסקר והפכה למפלצת מנדטים אמיתית. הסקר הראשון שנערך אחרי הפילוג בליכוד העניק למפלגת שרון (ככה קראו לה אז) עשרים ושמונה מנדטים, כמו למפלגת העבודה. הסקר האחרון שפורסם לפני האירוע המוחי של ראש הממשלה, כבר העניק לה ארבעים ושתיים מנדטים, והותיר את העבודה המתבוססת הרחק באזור העשרים. לו שרון היה ממשיך לתפקד כרגיל, הוא היה מוביל את קדימה לניצחון בבחירות, זה ברור. בקצב הזה ייתכן שהיה מתקרב לחמישים מנדטים.
קל להתבונן במה שקרה לראש הממשלה ולאמר שהנה מערכת בחירות שסופה כבר נקבע, נפתחה פתאום מחדש בגלל דימום מוחי אחד. קל, אבל לא בהכרח נכון.
כל ההסתייגויות שנשמעו ביחס לסקרים שנערכו לאחר השבץ של ראש הממשלה, היו נכונותן. אי אפשר לייחס יותר מדי משמעות לסקרים שמתקיימים בשעה של טראומה לאומית. "התמיכה בקדימה היא כעת כמו הנחת פרחים בפתח בית החולים" אמר השבוע טומי לפיד בעוד ראיון שניסה להתכחש למפלה הצפויה של מפלגתו.
אז בואו נעזוב לרגע את הסקרים. נתעלם מקיומם של הנתונים המספריים שממשיכים להצביע בדבקות על הובלה הולכת וגדלה של קדימה על פני יריבותיה האומללות. הבה ננתח לרגע קל רק את ההתנהלות של שלוש המפלגות הגדולות, כפי שבאה לידי ביטוי מאז אושפז אריאל שרון בהדסה.
בקדימה מוכת הטראומה, החליק אהוד אולמרט למשבצת המנהיג בטבעיות מעוררת פליאה. בליכוד הסתיימה ההודנה הקצרה בין נתניהו לסילבן שלום. אירועי ההתפטרות מהממשלה שהייתה ולא הייתה (ואז שוב הייתה...) רק חידדו את המתח בצמרת, ופתחו באופן לא רשמי את קרבות הירושה. ובעבודה, אם שאלתם, עסקים כרגיל. פרץ שוב מחליף יועצי הסברה.
הסקרים לא קובעים
זה כל הסיפור, פה קבור הכלב. אומנם המשא ומתן מול פרס והרעיון הלא מוצלח להציב את שרון החולה בראש הרשימה עוררו ביקרות ציבורית, אבל ביינתים חייבים להודות, קדימה מצליחה להכיל את רעידת האדמה שעברה עליה.
עכשיו בואו ונחזיר את הסקרים לתמונה. ההסתייגויות, כבר אמרנו, מוצדקות ובכל זאת. התמונה שמצטיירת בכולן מצביעה על הרבה מגמות אבל לא על מאבק פתוח. בכל הסקרים שנערכו עד עכשיו מקבלת קדימה יותר קולות מהעבודה והליכוד ביחד. למעשה, בשלב הזה אפשר לדבר על מפלגה גדולה אחת ועל שתיים בינוניות. שבעים אחוזים מתומכי קדימה מעידים כעת (כאשר שרון כבר לא בתמונה) כי הם בטוחים בהצבעתם.
המסקנה מתבקשת - רק חידלון קולוסאלי של אנשי קדימה, והתאוששות מטאורית של הליכוד (בקצב הכשלונות הנכחי העבודה תפסיק להיות רלוונטית), תמנע מאהוד אולמרט לעמוד יום אחרי הבחירות בראש המפלגה הגדולה ביותר. זה עוד לא אומר הרבה. המפלגה הגדולה אינה זו שמרכיבה בהכרח את הממשלה. הפער בין קדימה לשאר המפלגות עוד יכול להצטמצם, גוש הימין חרדים עשוי להתחזק ובכלל, כך אומרות הקלישאות, חודשיים וחצי הם ה-מ-ו-ן זמן.
לא די בשבוע אחד של התנהלות נבונה כדי להבטיח לאהוד אולמרט את כס ראש הממשלה. הוא עוד לא החל להתמודד עם הקשיים האמיתים: המתקפות, השאלות הקשות והתחקירים העיתונאים שעוד יהיו. אולמרט הוא לא שרון, אבל האנשים שמקיפים אותו עכשיו סייעו לשרון להפוך ללוהט שבמותגים הפוליטים מאז קום המדינה. כעת עליו להמשיך ולטפח את תדמית המנהיג השקול, הממלכתי והאחראי. יריביו חייבים להתעשת במהרה. אם לא, מערכת הבחירות הזו שרק שבץ מוחי פתח אותה מחדש, תנעל פעם נוספת.
* נדב פרי, הכתב הפוליטי של גלי צה"ל, משמש כפרשן וואלה! חדשות במערכת הבחירות.