סודן היא המדינה הגדולה באפריקה. שטחה הוא כרבע מזה של ארה"ב, ושוכנים בה כ-40 מיליון בני אדם. היא מחולקת עוד מלפני קבלת עצמאותה ב-1956 לצפון מדברי, ערבי מבחינה אתנית ומוסלמי מאד, לדרום פורה, אפריקאי מבחינה אתנית שבו רווחות יותר הנצרות ודתות הילידים למיניהן.
עד שנות ה-50 היה דרום סודן אזור סגור, ורק כשהבינו הבריטים שיצטרכו לעזוב פתחו את הדרום ואילצו את הצפוניים לחלוק איתם את מוסדות השלטון, על מנת למנוע מצב שבו מצרים תשלוט בשכנתה מדרום דרך הסודנים הערבים.
מאז שחרורה מהכיבוש הבריטי ב-1956 ידעה סודן רק 10 שנים ללא מלחמת אזרחים. ב-1958 עלה לשלטון גנרל בשם עבוד, שניסה לקדם מדיניות של "ערביזציה" בסודן. ארגונים שונים בדרום המדינה קמו מיד נגדו, וב-1964 אולץ עבוד להתפטר עם גבור מלחמת האזרחים. את המורדים הדרומיים, אגב, אימנה בין השאר ישראל, וגם סיפקה להם נשק דרך אוגנדה (אז עדיין חברה טובה, יש לזכור). ב-1969 תפס את השלטון קולונל בשם מוחמד ג'עפר נימיירי, שהכריז על מדינת שריעה (הלכה), אבל במקביל חתם ב-1972 על הסכמי השלום של אדיס אבבה, שהעניקו לתושבי הדרום אוטונומיה די נרחבת, ובכך הקנה למדינה את עשור השלום שלה. ב-1978 התגלו בדרום סודן שדות נפט, שמאוחר יותר התבררו כגדולים מאד מבחינה פוטנציאלית, אבל עברו קרוב לשני עשורים לפני שהמדינה הנחשלת החלה בכלל לנצל את המשאב. לאורך העשור הזה כרסם השלטון המרכזי בחרטום בזכויות הדרום, וב-1983 נמאס לנימיירי סופית מהשקט והשלווה והוא הכריז שחוקי השריעה חלים על כל שטחי המדינה ללא יוצא מן הכלל.
המרד בדרום התחדש, והתעצם מאד לאחר שהקולונל שנשלח לדכא אותו, ג'ון גראנג, החליט במקום זאת להצטרף למורדים נגד ממשלת הדיכוי הצפונית והקים את "צבא השחרור העממי של סודן (SPLA)". במהלך השנתיים הבאות השתלט צבא המורדים של גראנג על רוב שטחי דרום סודן. ב-1985 הודח נימיירי מהשלטון, ובמשך ארבע השנים הבאות שרר בסודן תוהו שלטוני. ב-1989 תפס את השלטון הגנרל עומר חסן אל-באשיר, שהכריז על ג'יהאד נגד המורדים ופתח בסדרה של פעולות מאד יעילות נגדם.
חממת טרור השנייה אחרי איראן
במהלך שנות ה-90' הפכה סודן לחממת הטרור השנייה בגודלה בעולם, אחרי איראן. גם סעודי אחד גבה קומה בשם אוסאמה בן לאדן ביסס שם את ארגונו הלא-מוכר (אז) "אל קאעדה", לפני שאולץ בלחץ ארה"ב לעקור לאפגניסטן. מסיבה זו סיפקה ארה"ב סיוע למורדים הדרומיים, מתוך כוונה מפורשת להביא להפלת משטרו של אל-באשיר. ארה"ב גם תקפה בטילים את מה שחשבה לבסיס של בן לאדן בסודן ב-1998. בדיעבד התברר שמדובר במפעל למזון תינוקות.
ב-2002 נחתם הסכם הפסקת אש, וב-2003 הושג הסכם שלום (שנחתם אשתקד). אבל כשהחל הסכסוך הזה שבו מתו קרוב למיליון איש ונעקרו מבתיהם כמה מאות אלפים לגווע לאיטו, פרץ בסודן סכסוך חדש. לאורך שנות ה-2000 השתלטו רועים משבטים ערביים על קרקעות הגידול של הכפריים האפריקאים בחבל דארפור שבמערב סודן. בפברואר 2003 תקפו תושבי דארפור האפריקאים כוחות ומתקני ממשלה, בטענה שהממשלה מפלה אותם לרעה לעומת השבטים הערביים, וכן שהסכם השלום המתהווה אינו מספק מענה לצרכיהם. לממשלה הסודנית היו רק כוחות מעטים באזור, וגם על נאמנותם של אלה לא סמכה במיוחד שכן רבים היו תושבי האזור.
הממשלה הגיבה למרד בדארפור בהפצצות מסיביות מן האוויר ובחימושן של מיליציות מקרב השבטים הערביות, שכונו "ג'נג'וויד". מלחמת האזרחים שידעה סודן רוב שנותיה כמדינה עצמאית היתה גרועה מספיק, אבל הסכסוך בדארפור היווה קפיצת מדרגה. אנשי מיליציות הג'נג'וויד, בחסות הממשלה, רוצחים, אונסים, שודדים, הורסים ושורפים כפרים שלמים. יותר משני מיליון איש נעקרו מבתיהם עקב הסכסוך בדארפור, ומאות אלפים נספו חלקם נרצחו, וחלקם מתו ברעב ובמחלות. השנאה של אנשי הג'נג'וויד לתושבים האפריקאים מעבירה אותם על דעתם במידה כזו, עד שהם מנסים לרדוף אחרי הפליטים גם לתוך צ'אד השכנה, ואינם מהססים להיכנס לקרבות עם כוחות צבא צ'אד בשם זכותם להמשיך לטבוח את אויביהם גם במנוסתם.
העולם מגנה וצופה מהצד
במהלך 2003 ו-2004, כשהחלו להתברר ממדי האסון, החלו גורמים שונים בעולם לשלם מס שפתיים. האו"ם הזהיר מפני רצח עם, וכינה את הסכסוך בדארפור "האסון ההומניטרי החמור בעולם". ביולי 2004 העבירו שני בתי הקונגרס האמריקאי החלטה משותפת, המגדירה את המצב בדארפור "רצח עם" וקוראת לממשל בוש לנקוט פעולה בנדון. שום פעולה לא ננקטה. האיחוד האפריקאי החליט לשלוח כוחות לשמירת שלום, אולם הגדרת המשימה של כוחות אלה לא כללה "הגנה על אזרחים", ובכל מקרה, היה מדובר במאות בודדות. באותו חודש הזהיר האו"ם את ממשלת סודן שאם לא תחדל מיד ממעשיה, הארגון "ישקול להטיל סנקציות". הסודנים לא התרשמו.
בספטמבר הצהיר שר החוץ האמריקאי דאז, קולין פאוול, שבדארפור מתבצע רצח עם והאשים את ממשלת סודן והג'נג'וויד. ממשלתו של פאוול עדיין לא נקטה כל פעולה בנדון. בסוף 2004 הושגו הסכמי ביניים שהיו אמורים להיות בסיס להסכם להפסקת האלימות, אולם הם הופרו מיד לאחר חתימתם. בינואר השנה קבעה ועדת החקירה הבינלאומית, שמונתה על ידי האו"ם, כי מיליציות הג'נג'וויד אשמות בשלל הפרות חמורות של זכויות אדם, אולם שממשלת סודן עצמה לא ניהלה מדיניות של רצח עם. הדו"ח ציין 51 בני אדם שחשודים בפשעים נגד האנושות וקראה להעמידם למשפט בבית הדין בהאג. סודן הבהירה שלא תסגיר אותם.
לאור העובדה שמאגרי הנפט של סודן מוערכים ב-200 מיליארד חביות, ושהסכסוך הזה מונע ממנה ומכל אחד אחר לממש אותם, זה אפילו מפתיע שמדינות העולם מגלות עניין כה מועט בסיפור הזה. בינתיים דווח, בסוף אפריל, שממשל בוש יצר "קשרי מודיעין קרובים" עם ממשל באשיר בסודן. וזה שסודן עדיין כלולה ברשימה האמריקאית הרשמית של מדינות התומכות בטרור? עזבו אותכם מקטנוניות. בינתיים, הג'נג'וויד ממשיכים בשלהם.