פרופורציות – הסכסוך המורכב בצ'צ'ניה

החיכוכים בין תושבי חבל צ'צ'ניה לממשל הרוסי לא החלו בעשור האחרון וגם לא במאה האחרונה. החדירה הרוסית לאזור מערב הקווקז החלה בסוף המאה ה-18, לאחר כיבוש ממלכת קרים המוסלמית. השבטים והחמולות המוסלמיים ששכנו בהרים ניסו להתנגד שוב ושוב, לעתים יחד עם תושבי חבלים סמוכים כמו אינגושטיה ודגסטאן, מ-1780 ועד סוף המאה ה-19. אחרי שהובסו כל פעם, הוכרזה צ'צ'ניה רשמית כמחוז ברוסיה.

במלחמת העולם השנייה ניסו להתנגד שוב, כשכמה לאומנים צ'צ'נים מהבירה גרוזני מרדו בסובייטים, בעת שהצבא הנאצי חנה בשעריהם. סטאלין החליט לפתור את הבעיה אחת ולתמיד, והגלה את העם הצ'צ'ני כולו (כ-1.1 מיליון בני אדם), וכן את חלק מהאינגושטים, לקזחסטן (יש אומרים תוך לילה אחד). יותר מרבע מהם מתו בדרך או בגלות. אך אחרי מות סטאלין, כחלק ממגמת התנערות מצעדי הדיכוי הקיצוניים של "שמש העמים", הרשה להם חרושצ'וב לחזור ב-1957.

לאחר שובם, הוכללו הצ'צנים בתוך יחידה בברית המועצות שנקראה תחילה "הסובייט האוטונומי צ'צ'נו-אינגושקאיה" וב-1990 שונה שמה ל"הרפובליקה הצ'צ'נו-אינגושטית". ב-1991 החלו חלק מהפוליטיקאים בצ'צ'ניה בראשות דזוחאר דודאייב לחתור לעצמאות. הם הכריזו על צ'צ'ניה כישות נפרדת מהרפובליקה הצ'צ'נו-אינגושטית וכמדינה עצמאית. בתגובה קמו אנשי ציבור ודת אחרים בצ'צ'ניה והכריזו שמדובר בצעד לא לגיטימי שיביא רק שפיכות דמים. אך דודאייב המשיך בשלו, כשהוא עורך בחירות חסרות ערך למדי, בהן השתתפו פחות מ-20% מהאוכלוסייה, שגם בקרבם היו זיופים ורמאויות למכביר. הוא ניצח בבחירות והכריז על עצמאות. הפרלמנט הרוסי דחה את הצעד, ואפילו הפרלמנט של צ'צ'ניה ובית הדין החוקתי שלה הכריזו ב-1993 שהצעד של דודאייב לא חוקי. אך מאז מתנהלת בחבל מלחמת אזרחים, בין תומכי העצמאות בראשות דודאייב למי שרצו להישאר חלק מהפדרציה הרוסית.

מנפילת הקומוניזם ב-1991, ועד 1994 התעלם הנשיא הרוסי הראשון, בוריס ילצין, מהמצב בצ'צ'ניה. בניגוד להידברות שפתרה לו את בעיית הבדלנות הדומה מאד בטטריסטן המוסלמית, הוא פשוט סירב משום מה לשאת ולתת ברצינות עם הצ'צ'נים, וכך נתן לבעיה להחמיר. בשנים הראשונות של רוסיה שלאחר הקומוניזם התבלטו צ'צ'נים רבים כאנשי עסקים ממולחים מאד (או כפי שרוסים רבים ראו זאת, נכלוליים), וכאנשי הפשע המאורגן. הממסד הרוסי עתיד היה לטפח תדמיות אלה בלהיטות גזענית, במאמציו להצדיק את המלחמות הצ'צ'ניות, וברוסיה השתרש המנהג לכנות כל אדם בעל הופעה לא-סלאבית בשם "צ'צ'ני".

ב-94' התעורר ילצין מתוך בקבוק וודקה ושם לב שמחוז שלם נשמט לו מהידיים. ראשית ניסה לגרום להפיכת חצר נגד דודאייב, וכשזו נכשלה הורה לצבא הרוסי הלא מוכן לתקוף. הצבא הרוסי ספג אבידות קשות, כמה אלפי הרוגים וכמה עשרות אלפי פצועים מול לוחמי הגרילה הפנאטים של הרי צ'צ'ניה. רק ב-1995 הצליח הצבא הרוסי לכבוש את גרוזני, בתום הפצצות ארטילריות חסרות אבחנה, שטבחו עשרות אלפים מתושביה והפכו את העיר לעיי חורבות. לוחמי הגרילה המשיכו להילחם מההרים, שעה שהתקשורת העולמית מדווחת על המלחמה, אך ללא כל התגייסות משמעותית של דעת הקהל לטובת העם הצ'צ'ני הסובל.

לאחר שכיבוש הבירה גרוזני, ואפילו מותו של מנהיגם דודאייב ב-1996, לא גרעו כלל מנכונות הצ'צ'נים להילחם, וכשבפתח בחירות קשות ביותר, ונוכח פופולריותו הצונחת פלאים, חתם ילצין תחילה על הפסקת אש, ובאמצע 96' על נסיגת הצבא הרוסי מהחבל באופן חד צדדי, וכעבור פחות משנה על שלום. בכך תמה "המלחמה הצ'צ'נית הראשונה".

ב-1997 נערכו שוב בחירות מפוקפקות בצ'צ'ניה, ומנהיג בשם אסלאן מסחאדוב נבחר לנשיא. מסחאדוב, שעד היום מכנה עצמו נשיא צ'צ'ניה העצמאית, לא הצליח להשכין סדר באזור שחזר לשליטתם של מנהיגי חמולות וראשי כנופיות, ולאחר התחדשות הלחימה נאלץ למצוא מקלט בהרי דרום צ'צ'ניה, שבשליטת המורדים. רוב שריו קיבלו מקלט בארה"ב ובבריטניה.

ב-1999 התנפץ השלום לרסיסים כששניים ממנהיגי המלחמה הצ'צ'נית הראשונה, שאמיל בסאייב ואמיר חטאב, הוליכו חבורה של לוחמים לתקוף את הצבא הרוסי ברפובליקת דגסטאן השכנה. לטענת רבים, היה זה טרוריסט סעודי בשם אוסאמה בן לאדן שסיפק את המימון וההשראה לרעיון של הרחבת הג'יהאד הצ'צ'ני ליתר חבלי הקווקז. כעבור שבוע נהדפו הלוחמים הצ'צ'נים חזרה לארצם, אבל הצבא הרוסי חזר ופלש לצ'צ'ניה ונשאר שם, למעשה, עד היום. כעבור פחות מחודש נקמו הצ'צ'נים בהפצצת בניין מגורים במוסקבה, וזה היה פתיח למערכת טרור קשה של הצ'צ'נים נגד מטרות רוסיות.

מרגע עלותו לשלטון ב-99', קישר נשיא רוסיה, ולדימיר פוטין, בין העימות בצ'צ'ניה למאבק רחב יותר באיסלאם הקיצוני. פיגועי ה-11 בספטמבר חיזקו מאד את עמדתו זו, וגרמו לארה"ב ולמדינות אחרות לקבל בהבנה יחסית את פשעיו של הצבא הרוסי במסגרת העימות. זאת, למרות שארגוני זכויות אדם יודעים לספר על אלפי מקרים של רצח, עינויים ואונס מצד כוחות הביטחון הרוסים נגד האוכלוסייה האזרחית בצ'צ'ניה.

הסיבה שרוסיה מתעקשת כל כך בעניין צ'צ'ניה, מעבר לנפט, היא החשש שכל כניעה לבדלנות הצ'צ'נית תגרור תביעות דומות מצד עשרות המיעוטים האחרים בפדרציה הרוסית, שגם כך מתרעמים על התנהלות הממשל הפדרלי ואף נוקטים צעדים כמו מתן מקלט לצעירים העורקים מהצבא בשל סירובם להשתתף ב"דיכוי פנימי".

ב-2002 הכריז פוטין על תום המלחמה הצ'צ'נית השנייה, אך כוחות הבדלנים עדיין שולטים באזורים ההרריים של החבל ומתעמתים לעתים תכופות עם הכוחות הפדרליים והכוחות המקומיים הנאמנים לרוסיה. גם התקפות הטרור נמשכות. באוקטובר 2002 השתלטו טרוריסטים צ'צ'נים, בכללן נשים נושאות חגורות נפץ, על תיאטרון דוברובקה במוסקבה. כעבור שלושה ימים של קיפאון הורה פוטין לקומנדו שלו להסתער על הבניין. 129 מ-700 בני הערובה נהרגו בפעולה, כמו גם 45 המחבלים. כמעט כל ההרוגים נפגעו מהגז שאמור היה, לטענת פוטין, להוציא את הטרוריסטים מכלל פעולה.

מאז הלמו הטרוריסטים הצ'צ'נים פעם אחר פעם. במאי 2004 עלה בידם לחסל את נשיא צ'צ'ניה הנתמך על ידי מוסקבה, אחמד קדירוב (לשעבר בכיר בשורות הבדלנים), באמצעות פצצה רבת עוצמה שהוטמנה מתחת למושבו באצטדיון בגרוזני, שם צפה בטקס לזכר חללי מלחמת העולם השנייה. בתחילת ספטמבר ביצעו את הפיגוע המזוויע ביותר שלהם, כשהשתלטו על בית ספר בעיר בסלאן במחוז צפון אוסטיה ולקחו קרוב ל-1,200 בני אדם כבני ערובה, רובם ילדים. כעבור שלושה ימים פתחו החוטפים באש על צוות רפואי שהם עצמם הרשו לו לפנות גופות מחצר בית הספר. במקביל קרס חלק מאולם הספורט בו הוחזקו החטופים, וכמה עשרות ניסו לברוח. החוטפים ירו לעבר הנמלטים, וכוחות הביטחון הרוסים שצרו על המקום החליטו לנוע פנימה. כשהתפזר העשן נספרו 344 הרוגים, כמחציתם ילדים.

התגובה הראשונית של העולם היתה גועל כלפי מי שמסוגלים לעולל פשע נתעב שכזה. אולם בימים שלאחר מכן התברר, כמעט כמו תמיד, שהתמונה אינה כה נקייה וחד צדדית, ושגם למעשי הממשל הרוסי – הן באירוע בבסלאן והן בהקשר הכללי של העימות – חלק לא קטן באסון הצ'צ'ני.

כיום נמשכים חילופי הפשעים והזוועות בין שני הצדדים בצ'צ'ניה הרחק מעין הזרקורים העולמיים, ונשיא רוסיה פוטין הודף בתקיפות רבה כל ניסיון של הקהילה הבינלאומית לשים גבולות לאופן שבו הוא מנהל את המלחמה הבלתי נגמרת הזו, ולא שוכח להזכיר למערב בכל הזדמנות ש"יש לנו אויב משותף". הוא הודף כל הצעה שינהל מו"מ עם הבדלנים הצ'צ'נים ושואל רטורית: "מדוע אינכם שואלים את בן לאדן מהן דרישותיו?" רק צעדיו הפנימיים האחרונים של פוטין, שעיקרו את הדמוקרטיה ברוסיה והלאימו חלק מתעשיית הנפט, הזכירו למערב שמדובר במשטר בעייתי ביותר. לצ'צ'נים, נכון לעכשיו, זה לא עוזר, אבל מצד שני קשה לומר שהם עוזרים לעצמם.