בוש, לך!

עשרה עיתונים מעשר מדינות בדקו מה חושבים האזרחים בארצם על ממשל בוש, על מועמדות קרי ועל ארה"ב, ערב הבחירות לנשיאות. ישראל, לא במפתיע, שוב לבד

ניקי ושינגטון נקראה לשאול את הנשיא שאלה. זה היה באמצע העימות השני משלושה בין הנשיא ג'ורג' בוש לבין המועמד הדמוקרטי לנשיאות, ג'ון קרי - עימות עירני, בהשתתפות קהל. הגברת ושינגטון, אשה שחורה, עטופה בצעיף גדול, נעמדה כדי לספר על מה שקרה לאמה ולאחותה, שחזרו לא מזמן מטיול בעולם - היא לא פירטה היכן.

הן הוכו בתדהמה, אמרה ושינגטון לנשיא; הופתעו מעוצמת הכעס והעוינות של תושבי המדינות שבהן ביקרו כלפי ארצות הברית. בוש אמר שהוא "מעריך את השאלה", כדרכם של פוליטיקאים. אחר כך השיב. היטב השיב.

אני יודע שכמה מההחלטות שקיבלתי לא הופכות את ארה"ב לפופולרית יותר. ומן הסתם, אמר, ממילא לא היית רוצה בנשיא שמקבל החלטות שמטרתן לקדם את הפופולריות שלו בעולם. ובוש נתן דוגמה: קיבלתי החלטות לא פופולריות ביחס לישראל, כאשר החלטתי להפסיק לדבר עם ערפאת. ב"כמה בירות באירופה", אמר בנימה שאפשר היה לשמוע בה שמץ זלזול, לא אהבו את זה. אבל זאת היתה החלטה נכונה. כך הוא חושב.

והוא הזכיר גם את רייגן. בוש אוהב להשוות את עצמו לרונלד רייגן, שגם הוא - כמו בוש היום - קיבל החלטות שלא זכו למחיאות כפיים ב"כמה בירות באירופה". והצופים הרי יודעים כמה טוב היה הנשיא רייגן.

אמריקה

הנה נתון שנשמע מוכר: רק רבע מהצרפתים תומכים במדיניותה של ארה"ב.

כך עכשיו, בסקר שערך "לה מונד" במסגרת פרויקט העיתונים שאנחנו מפרסמים היום - אבל כך היה גם בסקר "ניוזוויק" לפני 20 שנה, כשרונלד רייגן היה הנשיא. נתון זה ודומים לו, הם אלה שעליהם דיבר בוש, כשהזכיר את רייגן בתשובתו לניקי ושינגטון.

היו באותו סקר "ניוזויק" מ-1983, עוד ממצאים רבים שמזכירים את מצבה הנוכחי של ארה"ב בדעת הקהל העולמית: תמיכת הגרמנים בארה"ב, לדוגמה, היתה גבוהה אז רק מעט יותר מזו של הצרפתים. ובמדינות רבות השיבו הנסקרים כי עודף הכוח האמריקאי "מגביר את הסיכוי למלחמה" ולא מצמצם אותו. על כן, קבע איש מכון הסקרים "פיו" אנדרו קוהוט, במאמר שכתב לפני כמה חודשים על יחסו של העולם לארה"ב, סיבת העוינות לאמריקה אינה רק נשיאותו של ג'ורג' בוש. הנחתו היא שממשל בוש פשוט "העלה עוינות קיימת אל פני השטח".

והעוינות המתגלה ב"סקר העיתונים" שלנו גדולה מאוד. בשנים האחרונות, אחרי תקופה ארוכה ורגועה, יחסית, ביחסי ארה"ב עם העולם, החלה מגמה של קיטוב שכבר נחשפה בסקרים קודמים, דומים, של מכונים שונים, במדינות שונות, שהעלו ממצאים מטרידים. וככל שחולפים החודשים, כך מחריפים הממצאים. גוברת העוינות.

למשל, בברזיל. שם ירדה התמיכה בארה"ב מ-52% כמה חודשים לפני המלחמה בעיראק, ל-34% בלבד אחרי המלחמה. למשל, צרפת, שם היתה ל-63% דעה חיובית על ארה"ב לפני המלחמה, ורק ל-43% דעה חיובית אחריה. למשל, הסקר שמצא כי בשבע משמונה מדינות מוסלמיות שנסקרו, רוב המשיבים חשבו שארה"ב עלולה לסכן את ארצם ביום מן הימים. למשל, רוסיה וגרמניה, שם אמרו רבים מאוד, ערב המלחמה, שמטרתה היחידה של ארה"ב היא לשלוט בנפט העיראקי. והיום - בסקר העיתונים - הכיוון אותו כיוון, אבל יותר חריף. יותר גרוע. שפל שספק אם היה כמוהו ביחסים. כזה שכדאי לנסות לעצור.

העולם

וולטר ראסל מיד, מומחה להיסטוריה ומדיניות חוץ של ארה"ב, בא לישראל לפני כמה חודשים ונשא הרצאה במרכז בגין-סאדאת (בס"א) למחקרים אסטרטגיים, שבאוניברסיטת בר-אילן. הוא גרס שמדיניות החוץ של ממשל בוש מושתתת על עקרונות אסטרטגיים נכונים, אך כשלה במקרים רבים ביישום הטקטי שלהם. אחד הכישלונות המעניינים שמנה: הערכת יתר של הכוח לגרום למדינות אחרות לעשות את מה שאמריקה רוצה.

עיינו בסקר העיתונים ותבינו למה. למה הוחלפה ממשלת ספרד ומדוע שונתה מדיניותה. למה הצרפתים, היפאנים, הרוסים, המקסיקאים, הקנדים מתקשים לתת לארה"ב תמיכה במלחמתה בעיראק. למה קשה גם לממשלת בריטניה והממשלה האוסטרלית לתמוך באמריקאים - וכמה הון פוליטי הן צריכות לבזבז כדי להמשיך בתמיכה הזו.

לעוינות העולמית הממוקדת בממשל בוש יש סיבות רבות, מיעוטן גלויות לעין, רבות נסתרות. במוקדן, שאלה גדולה: האם המדיניות האמריקאית של הממשל הנוכחי היא הגורמת לניכור הגובר של ארה"ב משאר העולם?

זאת בוודאי התמונה המצטיירת מקריאת נתוני הסקר כפשוטם. הם מצביעים על אהדה לארה"ב ולאמריקאים, ועל חוסר תמיכה עד כדי עוינות, בנשיא בוש ובפעולות שנקט. לכאורה, אם יוסר מכשול בוש, תיסלל הדרך להרמוניה מחודשת בין ארה"ב לשאר העולם.

אבל יש גם כאלה הסבורים שהתמונה אינה פשוטה כל כך. יש האומרים, שפעולותיו של ממשל בוש מהוות בסך הכל תירוץ נוח לשחרור כעסים מהותיים יותר, על הפער המתרחב בין העוצמה האמריקאית לבין חולשתו של שאר העולם. במקרה כזה, בוש בוודאי הקל על העולם כאשר סיפק לו עילות רבות לכעס המתפרץ - אך הוא אינו הגורם האמיתי, ובוודאי לא היחיד.

המלחמה בעיראק מזדקרת בסקר כסיבת כל הסיבות. שיאה של הפעלת כוח ברוטלי, ללא תמיכת העולם וללא אישור מוסדותיו. וברקע, פעולות נוספות של ממשל בוש: ההסתלקות מאמנת קיוטו (לצמצום התחממות כדור הארץ), נטישת ההסכם נגד טילים בליסטיים, הערעור על סמכויות בתי הדין הבינלאומיים. העולם ראה את אמריקה מזלזלת בו, והגיב.

על החלק הנסתר, המורכב יותר, מתווכחים כבר שנתיים היסטוריונים, מומחים ובעלי דעה. רובם, מטבע הדברים, מתמקדים בקרע האמריקאי-האירופי. מסה מדוברת מאוד של רוברט כגן ממכון "קרנגי" הצביעה על חולשתה של אירופה, ככזו היוצרת פער בלתי ניתן לגישור בגישות שני הצדדים לפתרון מחלוקות וסכסוכים. וולטר מיד, בהרצאתו בישראל, גרס כי הממשל צדק בהבנתו שמדיניות החוץ של ארה"ב אינה צריכה להתמקד יותר באירופה. גם זה ודאי לא תרם לשיפור היחסים. ועוד אמר, שאליטות "ישנות" ברחבי העולם התנתקו מארה"ב, משום שהובילה תהליכים של גלובליזציה וליברליזציה - שאילצו אותן לוותר על חלק מכוחן.

סיבות כאלה ונוספות הן שהביאו, כנראה, מומחה כקוהוט למסקנה, שעשויה להישמע מוזרה לאוזן שהורגלה כל כך בשמיעת הביקורת הממוקדת בבוש: הסנטימנט האנטי אמריקאי יימשך גם אם ייבחר נשיא אחר, שאינו בוש. אולי הוא יתרכך קצת, ודאי בהתחלה. אבל מהותית, יישאר. וקוהוט אינו יחיד בדעתו זו. יש בימין הניאו-שמרני האמריקאי רבים הסבורים כמוהו. לגרסתם, כמעט בלתי אפשרי להיות גם חזק כל כך, גם תקיף כל כך וגם אהוב לאורך זמן. בחירתם ברורה: מוטב חזק, ופעלתן, גם במחיר של ויתור על אהבה.

ולא רק אנשיו של בוש חושבים כך. הנה, מומחה למדיניות חוץ, שעובד דווקא עם צוותו של קרי, הודה בשיחה לפני כשבוע, שהמועמד שלו, אם ייבחר לנשיא, עלול גם הוא להפתיע את העולם לרעה. "אם הם חושבים שהנשיא קרי יעשה מיד כל מה שהאירופים רוצים - תהיה להם הפתעה לא נעימה", אמר. קרי עשוי להתחיל את תקופת נשיאותו דווקא בהקפצת שריר, כדי להבהיר לכולם שהנשיא האמריקאי החדש עשוי מחומר לא פחות קשיח מקודמו.

ישראל

בספרו של בוב וודוורד, "תוכנית מתקפה", מתוארת שיחה מעניינת בין הנשיא בוש לבין ראש ממשלת ספרד לשעבר, חוסה מריה אסנאר. הטענה שמונחת על השולחן היא זו של נשיא צרפת, ז'אק שיראק, הטוען שאריאל שרון "מתמרן" את בוש לצרכיו. הנשיא מגיב על הטענה הזאת בביטול. "בולשיט", בשפתו המחוספסת לעתים.

אך החשד העולמי למול היחסים ההדוקים בין ממשל בוש לבין ממשלת שרון - המשכם של היחסים ההדוקים בין ישראל לבין ארצות הברית של אמריקה - לא יתפוגג למקרא ממצאי סקר העיתונים. ישראל, בבדידות מזהרת, ניצבת כתומכת נלהבת יחידה של האימפריה האמריקאית. גם של העם האמריקאי, גם של ממשלו, גם של מדיניותו. כמעט ללא הסתייגות.

וזה לא מפתיע. כבר שנים רבות שזה המצב. ישראל אוהבת את בוש, אך אהבה מאוד גם את ביל קלינטון. את בוש האב קצת פחות, אבל את רייגן בהחלט. וגם את ג'ימי קרטר. לכל אחד מהם זכרה את מה שעשה למענה. שלום עם מצרים, מלחמת המפרץ, ההספד על יצחק רבין.

ישראל תאהב כל נשיא אמריקאי, שלא נתפש כעוין במופגן כלפיה. היא תאהב אותו כי הוא המחזיק את המטרייה המגינה על ישראל מפני אויביה. הוא המסמל את הסיוע הביטחוני והכלכלי, ובעיקר את הסיוע המורלי. הוא הנותן לה תחושה שעוד נותר בעולם ידיד אחד שאפשר לסמוך עליו, גם בשעת צרה גדולה. הוא הסמל, ואמריקה הידיד.

לכן, אין לציבור בישראל כל קושי לאהוב את בוש, כפי שאהב את היפוכו, קלינטון. שהרי ישראל היא מדינה המרוכזת בעצמה עד מאוד. והשאלה מה יחסו של בוש - או מה יחס האמריקאים - להפלות, לביטוח בריאות, לאיכות הסביבה, לאיחוד האירופי ולמוסדות האו"ם - אינה מעניינת במיוחד את הישראלים. כל שהם רוצים לדעת הוא שהאמריקאים לצדם במאבקים החשובים והקשים הנכונים להם.

כך בנוגע לעימות עם הפלסטינים, וכך, כפי שנראה היטב בסקר, ביחס למלחמה בעיראק. הרווח שהפיקה ישראל מהמלחמה מתבטא בתמיכה גדולה (68%). והשאלה אם ארה"ב פעלה בתיאום מספיק עם העולם, ואם חשבו או לא חשבו שיש נשק להשמדה המונית, ואם היה או לא היה קשר בין עיראק לבן לאדן - כל אלה הן שאלות מעניינות, אך השפעתן בישראל שולית. כאן קובעת השורה התחתונה: עיראק היתה אויבת ואיננה עוד. ומי יכול להתנגד למלחמה שתוצאתה כה חיובית?

והערבים

ואכן, רק מעטים מבין הישראלים מתנגדים, כפי שמראה הסקר.
אם פורטים את תוצאות הסקר הישראלי למרכיביו, מתגלה תמונה מעניינת: הציבור היחיד בישראל שאינו מחבב במיוחד את המדיניות האמריקאית ושאינו אוהב כלל את הנשיא בוש, ושרוצה בבחירתו של קרי - הוא ערביי ישראל. תשובותיהם של הערבים לסקר שונות בעליל מאלה של אזרחי המדינה היהודים. משמע, בקרב היהודים, האהדה עוד יותר גבוהה מכפי שנדמה מהתוצאה הכללית.

כ-50% מהערבים רוצים שקרי ינצח, לעומת 24% בסך הכל (כולל הערבים). ולמעשה, רוב המשיבים המעוניינים שקרי ינצח ולא בוש, הם ערבים (ונוספים להם גם מעט אנשי שמאל יהודים). עמדת ערביי ישראל קרובה בזה הרבה יותר לעמדת שאר העולם - כפי שהשתקפה בסקרים רבים בשנה האחרונה - מאשר לעמדת אזרחי ישראל היהודים.

גם ביחס למלחמה בעיראק התמונה דומה. הסיבה העיקרית לכך שתמיכת אזרחי ישראל במלחמה אינה בגדר קונסנסוס מלא, היא העובדה שכ-65% מערביי ישראל סבורים שלא היתה מוצדקת, ואליהם מצטרף פלח מצומצם מאוד של מצביעי שמאל יהודים (בהקשר זה מעניין לציין, שהציבור היחיד שקבוצה ניכרת מתוכו אומרת שהיא פוחדת לבקר בארה"ב הוא ערביי ישראל. אם בקרב האוכלוסייה ככלל רק 10% מביעים חשש מביקור בארה"ב, בקרב ערביי ישראל יותר מ-30% מביעים חשש מביקור כזה).

לכן, שום דבר אינו מפתיע בתוצאות הסקר שערך מכון דיאלוג, בפיקוח הפרופ' קמיל פוקס, בעבור "הארץ". ובהחלט סביר שאם סקר כזה ייערך בעוד שנתיים - כדי ללמוד על אהדת הציבור הישראלי לנשיא ג'ון קרי, אם ייבחר - תוצאותיו יהיו דומות.

מקסיקו, קנדה ורוסיה

מקסיקו - פעם היינו חברים

השם בוש מוכר היטב במקסיקו. מוצאם של הנשיאים ה-41 וה-43 של ארה"ב הוא מטקסס, מדינת הגבול שהמקסיקאים איבדו במלחמה עם ארה"ב במאה ה-19. בוש האב הביא לצירופה של מקסיקו להסכם הסחר החופשי של צפון אמריקה. בוש הבן היה המועמד המועדף על רוב המקסיקאים בבחירות ב-2000, ומקסיקו היתה המדינה הראשונה שבה ביקר לאחר ניצחונו, ובכך הפר את מסורת הביקור הראשון בקנדה.

מאז השתנה המצב מן הקצה אל הקצה. ג'ון קרי, דמות פוליטית אלמונית למדי לרוב המקסיקאים עד לא מזמן, נהנה כיום מתמיכת רובם. אך נראה כי לא דמותו של קרי שובה את לבם של המקסיקאים, אלא ההתנגדות לבוש. הסיבה אינה הקשרים בין מקסיקו לארה"ב (60% סבורים שהיחסים בין שתי המדינות טובים), אלא הדרך שבה המקסיקאים רואים את המלחמה בטרור, ואת המלחמה בעיראק בפרט. 83%סבורים שהפלישה לעיראק היתה שגויה; 60% סבורים שהמלחמה לא תרמה כלל למאבק בטרור. עם זאת, רוב מוחץ עדיין רואה ביחסים עם ארה"ב עניין בעל חשיבות. כשני שלישים מאמינים שלארה"ב יש השפעה משמעותית על העולם ורוב המקסיקאים מאמינים שארה"ב תמשיך להיות הכוח הכלכלי המשמעותי ביותר בעולם בעתיד הנראה לעין.
(מאת אלחנדרו מורנו, "רפורמה")

קנדה - באיצטדיון שורקים בוז

מגרשי ההוקי של קנדה מעולם לא היו זירה למחאה פוליטית. על כן, כשבשנה שעברה החלו אוהדי קבוצת ההוקי של מונטריאול לקרוא קריאות בוז בזמן שירת ההמנון האמריקאי, היה ברור שמדובר בהרבה יותר מסתם חוליגניזם. האירוע הזה התרחש אמנם בקוויבק - מחוז בדלני, לאומני ופרנקופוני - ודבר כזה מעולם לא קרה בוונקובר או בטורונטו. אבל הסקר שמתפרסם כאן היום מלמד כי תמיכתם של הקנדים בשכנתם מדרום, ולא רק בנשיא בוש, נמצאת בירידה.

כאן לא מדובר במדריד או בברלין. על פניו, אין מדינה יותר "אמריקאית" מקנדה - אנו נוהגים באותן מכוניות, לובשים אותם בגדים, רואים אותם סרטים, קונים באותן רשתות ולעתים אף קוראים אותם עיתונים. אך ההיסטוריה עשתה אותנו שונים מאוד - תרבותית, חברתית ופוליטית - וסביר להניח שאף אחד מראשי הממשלה הקנדים ב-35 השנים האחרונות לא היה זוכה להיבחר בארה"ב; הוא היה נחשב לשמאלי מדי.

על כן, תמיכתם של הקנדים בג'ון קרי אינה מפתיעה. משמעותית יותר היא העובדה שהמוניטין של ארה"ב כדגם למשטר דמוקרטי מידרדרים: 59% מתושבי קוויבק ו-36% מתושבי קנדה אינם רואים עוד בארה"ב מודל דמוקרטי. למרות זאת, הקנדים יודעים היטב שהם חבים לאמריקאים את השגשוג הכלכלי ואת ההגנה על יבשת אמריקה. כמעט כל הקנדים (89% בקוויבק ו-95% בשאר קנדה) סבורים שחשוב שקנדה תשמור על קשרים טובים עם ארה"ב.

הקנדים רוצים לחשוב שהם אנשים עצמאים. הם שומרים לעצמם את הזכות לקרוא קריאות בוז כשבא להם, ולהיות אמריקאים כשבא להם.
(מאת איב בואוואר, "לה פרס")

רוסיה - דרך עדשת בסלאן

הסקר נעשה רק כמה ימים אחרי הטבח בבית הספר בבסלאן שבצפון אוסטיה. קולות ילדים בוכים, היסטריה ציבורית ומבוכת השלטונות -רק על אלה חשבו כאן באותם ימים. ואם חשבו על עניין אחר - עשו זאת דרך עדשת בסלאן. ב-1 בספטמבר 2004, כשהחלו האירועים בבית הספר, היה הנשיא בוש הראשון ממנהיגי העולם שהתקשר לנשיא רוסיה ולדימיר פוטין והציע לו "כל עזרה שיצטרך". האיחוד האירופי, לעומת זאת, נהג אחרת: בבסלאן עוד לא קברו את המתים, כשבכירים אירופים דרשו הסברים איך יכלה לקרות טרגדיה כזו. הדרישה היתה מוצדקת, אך בזמן הלא נכון.

בעקבות בסלאן, הרוסים מרגישים כעת הזדהות רבה יותר עם האמריקאים בהתמודדותם עם הקשיים בעיראק, מתוך הנחה שהטרור נתעב באותה מידה בכל מקום. לחוטפים שרוצחים בני ערובה בעיראק ולטרוריסטים בבסלאן יש הרבה מהמשותף: אותם מדים, אותן מסיכות שחורות. ללא ספק, לרוסים ולאמריקאים יש אויב משותף. המלחמה בו היא המלחמה למען השלום בעולם.
(מאת בוריס יונאנוב,"מוסקובסקייה נובוסטי")

אוסטרליה, ספרד ובריטניה

אוסטרליה - מקום טוב באמצע

סקר שנעשה בעשר מדינות בעולם לגבי ההתייחסות לארה"ב חשף כי אוסטרליה נמצאת במקום טוב באמצע. רוב האוסטרלים, כמו רוב הנשאלים במדינות האחרות, קובעים הבחנה ברורה: יחס חמים לאמריקאים, אך צונן לנשיא בוש. על פי הסקר, לכשלושה רבעים מהאוסטרלים דעה חיובית על האמריקאים ותשעה מתוך עשרה סבורים שיחסים טובים עם ארה"ב חשובים לאוסטרליה.

נשיא ארה"ב, לעומת זאת, עדיין מוכר כמנהיג העולם החופשי, אך העולם החופשי נוטה פחות לצדד בו. ואולם, אף שהאוסטרלים היו בוחרים בקרי ולא בבוש, הם אינם נלהבים במיוחד - 38% הביעו דעה חיובית על המועמד הדמוקרטי ול-25% היתה דעה שלילית עליו.
(מאת פיטר הארצ'ר,"סידני מורנינג הראלד")

ספרד - שנות בזבוז הסימפטיה

"סקר העיתונים" המתפרסם כאן מראה כי ממשל בוש הוא האחראי העיקרי לפיחות שחל באהדת העולם כלפי ארה"ב בשלוש השנים האחרונות. ארה"ב לא נהנתה מעולם מאהדה ציבורית רחבה כל כך כמו אחרי 11 בספטמבר. שלוש שנים אחר כך, בעקבות המלחמה בעיראק, העמדות כלפי ארה"ב והממשל שליליות ברמה כמעט מסוכנת - לכל הפחות בספרד. אפילו בזמן מלחמת וייטנאם, השכילו אנשי הממשל האמריקאי לא לערב את "מלחמתם" בקשרים הטרנס-אטלנטיים. אבל עיראק היא סיפור אחר, בגלל חשיבותה האזורית והאסטרטגית, בגלל התרמית ומשום שהמלחמה נתפשת כחסרת תועלת במאבק נגד הטרור.

התוצאות מוכיחות שספרד היא חברה בוגרת: אף כי היא בין המדינות שבהן ההתנגדות למלחמה היא הגבוהה ביותר, רק ל-33% מהספרדים יש דעה שלילית על האמריקאים. אפילו מצביעי קואליציית הימין בספרד, שתמכה במלחמה בעיראק, מתנגדים כיום ברובם למלחמה ולממשל בוש.

בסופו של דבר, בין אם המנצח בבחירות יהיה בוש ובין אם קרי, תזדקק ארה"ב לסיוע בינלאומי כדי להיחלץ מהבצה שבה שקעה בעיראק, בשל חוסר אחריותה, דרך מחשבתה ויכולתה הלקויה. ניהול העולם דורש את תמיכתו, לא פחות מכוח צבאי או כסף.
(מאת אנדרס אורטגה, "אל פאיס")

בריטניה - אנטי אמריקאיות חדשה

הסקר המתפרסם כאן חושף כי מאחורי העמדות המקוטבות בעניין המלחמה בעיראק מצויה גישה אנטי-אמריקאית תקיפה. דעת הקהל בבריטניה, בניגוד לפוליטיקאים, מעולם לא תמכה בשיתוף פעולה הדוק עם ארה"ב, במיוחד בדור של אחרי 1968. ואולם, הסקר מראה כי מאז 11 בספטמבר 2001, חל גידול ניכר בעוינות, במיוחד בקרב צעירים.

60% מהבריטים אינם אוהבים את ג'ורג' בוש, דרגת עוינות שמגיעה לשיא של 77% בקרב הצעירים (עד גיל 25). נראה שעוינות זו היא אישית, משום שדעת הקהל בבריטניה עושה הבחנה ברורה בין עמדתה כלפי ארה"ב והנהגתה הפוליטית, לבין האמריקאים עצמם. הבריטים עדיין מחבבים את האמריקאים כעם - רק 21% אומרים שאינם מחבבים אותם.

ואולם, 45% מאמינים שחלה הידרדרות בעמדתם כלפי ארה"ב בשנים האחרונות ו-75% סבורים "שארה"ב משפיעה באופן מוגזם על עניינים בינלאומיים". אלה תוצאות המלמדות על כך שאנטי-אמריקאיות חדשה השתלטה על בריטניה בשלוש השנים האחרונות, למרות מאמציו של טוני בלייר. התפתחות חדשה אף יותר היא הגידול במספרם של אלה שמסכימים עם האמירה: "התרבות האמריקאית מאיימת על תרבותנו". זו תחושה שהבריטים מייחסים בדרך כלל לצרפתים, אך למרות ההצלחה המתמשכת של תוכניות טלוויזיה אמריקאיות, מוסיקת רוק וסרטי קולנוע, מחצית מהבריטים מודאגים מהשלכותיהם על תרבותם.
(מאת אלן טראוויס, "גרדיאן")

יפן, דרום קוריאה וצרפת

יפן - שתי פנים לאמריקה

העשורים האחרונים הראו שכאשר בארה"ב שוררת הרמוניה פנימית, העמדה היפנית כלפיה יציבה אף היא. הנשיא ג'ון קנדי זכה להערכה רבה מצד היפנים, משום שסימל בעבורם אמריקה מאוחדת. ואולם, אחרי פיגועי 11 בספטמבר והמלחמות באפגניסטן ובעיראק נעשתה ארה"ב מפולגת יותר מבפנים. אמריקאים מפולגים בינם לבין עצמם בסוגיות של היחסים עם האיסלם ושיתוף הפעולה עם האו"ם, לדוגמה. עוינות זו מעיבה על עמדת היפנים כלפי ארה"ב, והיא אף נותנת את אותותיה בחוגי ההנהגה היפנית.

ככלל, ההשקפה היפנית על ארה"ב נובעת מתולדות היחסים בין המדינות, וממה שרבים מחשיבים כשתי פניה של אמריקה. מאז מלחמת העולם השנייה ראו היפנים בארה"ב מנהיגת העולם החופשי, והיא עודנה נחשבת מדינה חיובית. אך אחרים תופשים את ארה"ב כמדינה בריונית עם מדיניות תוקפנית, זו שהטילה פצצות אטום על הירושימה ונגסאקי; מעצמה שדורשת להגדיל את היבוא ליפן של תוצרת אמריקאית, תוך שימוש באיום מוסווה של סנקציות.
(מאת הירושי הושי, "אסאהי שימבון")

דרום קוריאה - עם פנים לצפון

העוינות לארה"ב בקוריאה היא תופעה חדשה יחסית. ארה"ב נתפשה בעיני הקוריאנים כבעלת ברית יקרה מפז - מאז השחרור מהכיבוש היפני, דרך מלחמת קוריאה ולמעשה בחמישים השנים שחלפו מאז הפסקת האש ב-1953. גם הצמיחה הכלכלית התאפשרה הודות למטריית הביטחון שהציעה ארה"ב. אך בשנים האחרונות השתנה לחלוטין דימויה של ארה"ב. הדבר נכון במיוחד כשמדובר בדור הצעיר: בעוד ש-47% מהקוריאנים מעל גיל 50 דיווחו על עמדה שלילית כלפי ארה"ב, בין הצעירים, גילאי 40-20, רוב של 70% דיווח על עמדות כאלה.

ארה"ב, שנתפשה בעבר כמיטיבה, נתפשת כיום כמי שמונעת פיוס בין דרום קוריאה לצפון קוריאה. כעת נראית ארה"ב כמי שעלולה לפגוע בסיכויי השלום בחצי האי, בשל מדיניותה הקשוחה כלפי הצפון. לכך נוספה הכרזתו של בוש על צפון קוריאה כחלק מ"ציר הרשע". כל אלה תרמו לכעסם של הצעירים בדרום, שנוטים לראות בצפון קוריאנים אחים, ולא אויבים כבעבר. אך עם זאת, 93% מאמינים שיש לשמור על יחסים טובים עם ארה"ב ו-67% טענו כי מצב היחסים הנוכחי מעורר דאגה. תגובות אלה מראות כי עמדותיהם של הקוריאנים אינן מונחות על ידי לאומנות רגשנית או אנטי-אמריקאיות חסרת אחריות.
(מאת יונג הי קים, "ג'ונג-אנג אילבו")

צרפת - רק לה פן

המסקנות לא היו יכולות להיות ברורות יותר: 72% מתושבי צרפת מעוניינים שהמועמד הדמוקרטי, ג'ון קרי, ינצח בבחירות לנשיאות ארה"ב. לעומת זאת, ג'ורג' בוש, הנשיא הנוכחי, זוכה רק ל-16% תמיכה. העוינות לנשיא האמריקאי המכהן ניכרת בקרב כל המעמדות, שכבות הגיל והעמדות הפוליטיות. היא חזקה יותר בקרב צעירים (82%מקרב בני 25 ומטה), ובולטת יותר בקרב אלה שמגדירים עצמם קרובים למפלגה הסוציאליסטית או לירוקים. בקרב הימין המתון, 70%מתומכי מפלגתו של הנשיא ז'אק שיראק, "האיחוד למען רוב נשיאותי", תומכים בזכייתו של המועמד הדמוקרטי.

בוש מקבל ציונים נמוכים מכל קבוצה שהיא, פרט לאחת: תומכי "החזית הלאומית" (FN), מפלגת הימין הקיצוני של ז'אן מארי לה פן. 40% מהם תומכים בבחירתו מחדש של בוש, ואילו 50% תומכים בבחירתו של קרי. כך מוצא עצמו בוש אהוד רק באותם מגזרים בצרפת, שדוגלים בסמכותיות נוקשה ובשנאת זרים.

גם אם הצרפתים מתנגדים לבוש, אין זה אומר שהצרפתים שונאים אמריקאים. למעשה, 72% אמרו שיש להם דעה טובה על העם האמריקאי. רוב מוחץ של המשתתפים (90%) גם מאמין שיהיה זה חשוב בעבור צרפת לשמור על יחסים טובים עם ארה"ב. הרבה פחות (49%) מצדדים במעמדה של ארה"ב כמנהיגת העולם.
(מאת קלר טריאן, "לה מונד")

    קניות

    עבור לאתר המלא להורדת האפליקצייה
    חזור לאתר המותאם