נושאים חמים

מלחמת 30 השנים של עופר עידן

מאז מלחמת יום כיפור החלו חייו להתפורר. משפחתו התפרקה פעם, ועוד פעם. הוא לא הצליח להתמיד בעבודה. רק ב-2001 הוא אובחן כנפגע הלם קרב. לאחרונה התאשפז מרצון במחלקה פסיכיאטרית

חדשות מתפרצות לפני כולם הורידו עכשיו הורידו עכשיו להורדת האפליקציה מ-Google Play להורדת אפליקציה מ-AppStore

כשצילצל, בערך פעם בחמש שנים, זה היה כדי לדווח על פרשיות השחיתות שהוא חושף ועל מאבקיו הבלתי נלאים ברוע. פעם זה היה "יש לי תיק פלילי מלא על ראש העיר", במקרה אחר "מנהל בית ספר העסיק מורים בבניית הווילה שלו", בשלישי "חמישה ילדי גנים הורעלו בזדון ברעל עכברים". אף מלה לא על עצמו ועל חייו. הוא נשמע מוזר, רדוף, נוגה, לפעמים אף כבוי - היפוכו הגמור של עלם החמודות הצחקן ורב הכשרונות שהכרתי ב-1972, כשבאתי לראשונה לדירה השכורה שלו במוצקין 29 בתל אביב, שהיתה מוקד של הוללות וחגיגות.

בקונטרס שחיבר, ועותק ממנו שלח אלי בדואר בינואר 97', מצאתי שורות שהדהימו אותי: "אני פונה אל נציגויות זרות של מדינות שוחרות חירות. אני זקוק להגנה. אני מבקש מקלט מדיני כדי לא להיפגע על ידי שלטונות ארצי... כל ימי לחמתי למען איכות הסביבה בה אני חי. בגלל אלה רחקתי מהרבה חברים. יש ביניהם החוששים מנוכחותי וחלקם הפנו לי עורף בדרכים עדינות. מישהו אחר היה מתאבד, אני בחרתי ללכת עם הראש בקיר... למען תיקון העוולות המתחוללות בארץ אני מוכן לשלם את מלוא המחיר ולחיות בין ארבעה כתלים של בית סוהר. לא אהיה מופתע אם מישהו ייקח אותי אל הפסיכיאטר המחוזי ויחליט שאני מסוכן לציבור, כי טובת הציבור דורשת שהאמת תיקבר בקול דממה דקה. בית משוגעים או בית כלא עדיפים בעיני על חירות מזויפת".

מאז לא שמעתי ממנו, יותר משבע שנים. לפני שבועיים התקשר עופר עידן מהמחלקה הפסיכיאטרית בבית החולים ברזילי באשקלון, וסיפר שהחליט להתאשפז, כי אינו יכול יותר.

"למה אני רב עם אנשים שאיני מכיר? למה אנשים מתרחקים ממני? למה הקרובים לי ביותר מתעלמים ממני? למה הלילות ארוכים וחשוכים כל כך? למה הילדים נדים בראשם? למה אני נכשל בכל עבודה? למה אני כל כך בודד? למה אני חי בכלל?" שאלות אלו כתב עידן במר לבו באחת מהשעות הרבות שבהן חש שהקירות סוגרים עליו ואין אוויר יותר. "למה נהרגו כל האחרים? במה אני טוב מאלה שנפלו? איזה ערך יש לחיי, אם בכלל? למה דווקא אני נשארתי שלם? למה החברים שנפלו לא מרפים ממני? למה חזרתי הביתה מהמלחמה?"

בשבוע שעבר נפגשנו על המדשאה שמאחורי המחלקה ושוחחנו בצל הברושים. דקות ספורות לפני בואי הוא יצא משיחה קבוצתית, ונראה מחויך וטוב משציפיתי. "היחס פה מקסים", אמר. "הם הולכים אתי יד ביד, לא מלעיטים אותי בתרופות, ההתחזקות האמיתית צריכה לבוא מבפנים, לא באופן כימי".

28 שנים אבודות עברו ממלחמת יום כיפור ועד שעופר עידן אובחן לראשונה, ביוני 2001, כנפגע הלם קרב. בלשון המקצוע "הפרעת דחק פוסט טראומטית כרונית" ובקיצור PTSD. הוא הוגדר "חסר יכולת השתכרות" והוועדה הרפואית של אגף השיקום במשרד הביטחון קצבה לו 30% נכות, ואחר כך 20%. כדי שאבין ולו מקצת ממה שמתחולל בנפשו המיוסרת הוא הושיט לי לעיון את התנ"ך שלו, "טראומה והחלמה" מאת ג'ודית לואיס הרמן.

המסמך המרתק שכתבה המרצה והחוקרת מאוניברסיטת הרווארד הוא ספר יסוד בתחום. הוא דן בנפגעי אלימות לסוגיה ונסמך על עדויותיהם של נשים וילדים מוכים, שורדי מחנות ריכוז, בני ערובה, קורבנות אונס, שבויי מלחמה ולוחמים. "בכל תולדותיו של תחום לימוד זה געש בו ויכוח בשאלה אם המטופלים במצבים פוסט-טראומטיים ראויים לטיפול ולכבוד, או שמא לבוז, אם הם סובלים באמת, או שמא מתחלים, אם ההיסטוריה שלהם אמיתית היא, או שמא מזויפת", כתבה לואיס הרמן בהקדמה. "הקהילה מבקשת לשכוח את המלחמה ונפגעיה. צעיף של שכחה פרוש על כל דבר מכאיב ולא נעים".

מערכת העצבים של עופר עידן נוהגת כאילו המלחמה לא נגמרה לפני 31 שנים. "כל יציאה שלי מהבית, אפילו אם היא רק למכולת, לשוק, או סתם לדואר, דומה ליציאה ליום קרב", הוא אומר. "זו משימה שאני נדרך לקראתה כמו קפיץ. כניסה למקום שיש בו אנשים היא בשבילי כמו לעלות לעמדת ירי". הפתיל שלו קצר, אם חלילה עוקף אותו מישהו בתור הוא מתפרץ בזעם שאין לו שיעור, אם הפקיד באשנב לא הבין את מבוקשו הוא יחולל מהומת אלוהים בסניף.

"אם נוגעים לי בטעות בגב אני מתחלחל", הוא מספר. "יש לי חבר שפירק ככה אדם ברחוב. אני מקרה קל לעומתו, כשגברת יוצאת ברית המועצות נדחפת מאחורי עם הציצים בסופר, אני מניח את הסלים על הדלפק וחוזר הביתה בלעדיהם. אין לי על זה שליטה. מגע בכלל ומגע לא צפוי בפרט מטריף את דעתי". אם מישהי שואלת אותו, למשל, "תשתה קפה?" והוא עונה "לא תודה" אבל המארחת ממשיכה בשלה "אולי בכל זאת?" - היא מסתכנת ברותחים. "כשאני חושב רטרואקטיווית על הסקנדלים שאני מעורר, אני לא מתפלא על חברים שלא נוח להם לשבת אתי".

הוא חש באיום מתמיד. "כל מטוס שחולף בשמים מזניק אותי, אולי זה מטוס מצרי שהנה מונע מאיתנו לקרב את גשר הגלילים אל התעלה" - הוא חוזר למוצאי 18 באוקטובר, אז תקפו שמונה מיגים את הכוח שגרר את הגשר. עידן, אז הנהג של טנק המג"ד שהוביל את השיירה, הרגיש כברווז במטווח, אף שפנטומים של צה"ל הפילו חמישה מיגים והבריחו את היתר לפני שהצליחו לפגוע.

סירבו לעלות על הכלים

הוא בן 54, ילד סנדוויץ' שגדל ברמת גן. בית ההורים נשק לכיכר כופר היישוב. אביו, הנס קוזמינסקי (עד שהחליף את שמו לחיים עידן), היה בגרמניה חבר בתנועת "הבונים", נמלט מברלין בשלהי 1939 ובדרכים עקלקלות הגיע לחופי הארץ בספינת המעפילים "הילדה". כאן תפסו הבריטים את הספינה והובילו את הפליטים למחנה המעצר בעתלית, שם היו כלואים חצי שנה. הוריו, שסירבו להצטרף למסע, נרצחו על ידי הנאצים. אשתו, רבקה בירמן, ילידת תל אביב הקטנה ובת ליוצאי אוקראינה, שירתה באותה עת ממש במצרים, כאחות בבית חולים צבאי בריטי.

כשמלאו לעופר עשר שנים עקרה המשפחה לאשקלון, בעקבות המסגריה שהקים אביו בעיר הדרומית. הם גרו בשיכון סולל בונה, בבלוק 3; בבלוק 2 חי אבי דיכטר, אז שותפו למשחקים בחצר ולהפרחת טיארות על חוף הים, היום ראש השב"כ. "אשקלון היתה אז נהדרת", מעיד עידן. יחד עם חבר מבלוק 1 הוא הלך לאתר העתיקות באפרידר ללקט אוצרות מתוך החול, עץ השקמה העתיק, שכונה "הקן הירוק", שימש לילדים מתנ"ס מאולתר.

כשגמר את הלימודים בתיכון "תגר", שנה אחרי מלחמת ששת הימים, הלך עידן לקורס טיס וכשנפלט ממנו, בשלב המוקדם של הגיבוש, התגייס לשריון בהשראת ספרו של שבתי טבת, "חשופים בצריח". בשירותו הסדיר חווה את טעמה של מלחמת ההתשה, כשהוצב בגזרת האגמים המרים. את המחצית השנייה של שירותו הצבאי עשה קרוב לבית, כמדריך קשר בבית הספר לשריון בג'וליס, ואת שפע הזמן הפנוי ניצל להשלמת בחינות הבגרות. כשהשתחרר עבר לתל אביב, נרשם לאוניברסיטה והתחיל מסלול של לימודי ערב בחוג למשפטים. לפרנסתו עבד כמלווה של משותק, נכה צה"ל.

באותה תקופה מצא אהבה ובקיץ 1973 נישא לה. זה היה קיץ אחרון של "אושר ואופטימיות חסרת גבולות. כל החלומות היו בדרך למימוש ובהישג יד". למלחמה הוא הובהל מביתו באשקלון, ממש מחיק הרעיה הטרייה, עוד לא עברו חודשיים מאז חתונתם.

גדוד 410 של עידן נמנה עם חטיבת המילואים 600. "אימון ההקמה נערך במארס 72' ובנובמבר יצאנו לתעסוקת חי"ר במוצב 'סיפן' שבבקעה", הוא מספר. במלחמה פעל הגדוד במסגרת אוגדת שרון. ממחנה שדה תימן שליד באר שבע לטסה שבמערב סיני נסעו טנקי הפטון על השרשראות. הכוח איבד שעות יקרות נוספות בגלל תקלה טכנית, שהשביתה את מצברי הטנקים.

"זה מנע מאתנו להגיע למגע מוקדם יותר", אומר עידן. "בשעות האלה שהלכו לאיבוד, יום ראשון, 7 באוקטובר, עשר בבוקר, נהרג נמרוד גאון. מותו הוא אחת הטראומות הגדולות שלי. הוא אמנם למד בפנימייה הצבאית בתל אביב, אבל בחופשות שלו יצא לנו לבלות המון יחד. היינו באותה חברה באשקלון. באיזשהו מקום לקחתי אחריות על כך שלא הגענו בזמן לעמוד לצדו, כשהוא נלחם בחירוף נפש בקו המוצבים".

לוח הזמנים מוכיח חד משמעית שגם אלמלא העיכוב, עדיין היה הגדוד רחוק מיצירת מגע בזמן שידידו הסרן נהרג - אבל עובדה זו אינה מרגיעה את עידן כהוא זה. לתפישתו, הסמליות שבדבר גוברת על עובדות כהווייתן.

נתיב הקרבות של גדוד 410 היה קטלני להחריד: 61 חללים, 129 פצועים, 15 שבויים. בעקבות טבילת האש הראשונה של הגדוד, בקרב על "מכשיר", 9-8 באוקטובר, "טנקיסטים סירבו לעלות על הכלים", נכתב במסמך המשחזר את קורות היחידה במלחמה. "מוראל האנשים שפוף בכל הרמות. המפקדים אינם נבדלים מהחיילים במצב רוחם".

המג"ד נפצע, אחר בא במקומו וגם שלישי, עד שבבוקר יום רביעי, 10 באוקטובר, הופיע מג"ד חדש, רס"ן יהודה גלר. מנהיגותו הפיחה חיים בגייסות המותשים. "הוא משוחח עם הקצינים ולאחר מכן עם החיילים. בדבריו הוא מכניס את הלוחמים לתמונה הכללית, דורש מכולם להתגלח ולקבל בחזרה צורת חיילים. בעקבות שיחות אלה חוזרת לאנשים רוח הלחימה", נכתב במסמך השחזור.

קריאת התרנגול

באותו יום דרמטי הוזנק עידן, שהיה משובץ בפלוגה ל' מיום היווסדה, להיות נהג הטנק של גלר, לאחר שקודמו נתקף בהיסטריה ופונה לאחור. "רצתי מטנק לטנק, זרקתי את הציוד שלי לסל צריח ותחת אש קפצתי לתא הנהג. לא הכרתי אף אחד מהצוות שאליו הצטרפתי וגם לא ראיתי את השלושה שהיו יחד בצריח. לא את יהודה, לא את הקמב"צ ירון חמל ששימש טען-קשר ולא את התותחן הוגו גבירץ, שעכשיו קוראים לו ישי מיכאלי. ישבתי מבודד בתא שלי ומילאתי פקודות, כשכל היום לא מרפה ממני המחשבה: האם הם יחלצו אותי אם אפגע? הרי אני לגמרי זר להם". רק כשנפרסו לחניון לילה וסוף סוף היה ביכולתו לצאת מתא הנהג ולפגוש בדמויות שזיהה על פי הקולות שבקשר, רק אז רווח לו.

"טליסמן", "עכביש", "חמדיה", "כישוף", "לקסיקון", "טלוויזיה", הם שמות שגורים בפיו של עידן, כמו גם על מפות הקוד של הגזרה המרכזית, מול איסמאעיליה. הוא מסוגל לספר על הקרבות ההם אלף לילה ולילה. הוא בקי היטב במהלכים כפי שהם משתקפים ממעוף הציפור, או הגנרל, אבל התיאורים המרתקים פי כמה הם אלה המתקמדים בזווית הראייה של חייל פשוט המיטלטל בין פחד לאומץ, בין שיתוק לתושייה.

הוא היה שותף ועד לקרבות מהקטלניים ביותר שהתרחשו בסיני. להתקפה על מתחם "מיסורי" ב-21 באוקטובר, שהסתיימה בנסיגה, יצאו 26 טנקים של גדודו, ארבעה בלבד חזרו שלמים. אבל אם לתמצת את הארועים הרבים למעמד אחד ויחיד, אינטימי אפילו, שאותו הוא נוצר, צריך להתעכב על 14 באוקטובר:

"סוכות. הסתערנו שלושה טנקים על 60 אנשי קומנדו. הגענו לטווח של מכאן עד לברוש", הוא מצביע על עץ הניצב אולי עשרה מטר מאתנו. "פתאום, קצת שמאלה מאתנו, עולה מול העיניים שלי לוחם מצרי עם אר-פי-ג'י על הכתף. הוא מכוון לנקודת התורפה שבין הצריח לתובה, לתחושתי בדיוק למקום שבו אני יושב. התאבנתי. השלמתי עם גורלי, זעקתי לאמא, קראתי לאלוהים. המג"ד באותן חלקיקי שניות יורה בעוזי אל המצרי כשירון דוחף לו כל הזמן מחסניות. 'עופר, שבור שמאלה, דרוס אותו', אני שומע לפתע את המג"ד צועק אלי בקשר-פנים. כאן התעוררתי מהקיפאון שאחז בי. סובבתי את ההגה ומאית השנייה לפני שהוא לחץ על ההדק עליתי עליו" - את שתי המלים האחרונות הוא לוחש.

שלושה ימים אחר כך ב"טרטור 44" - מחזה זוועה שלא השתכח - עבר הגדוד על פני 50 גופות של צנחנים ושריונאים, חללי "החווה הסינית". "בהתחלה חשבנו שאלה מצרים", הוא מעיר. כעבור ארבעה ימים היה "קרב ההתאבדות על מיסורי" לגדוד 410 מה שהיתה "החווה הסינית" לגדוד 890 של יצחק מרדכי, התופת בהתגלמותה.

במארס 74', אחרי חמישה חודשים רצופים בסיני וממערב לתעלה על אדמת מצרים, חגג הגדוד מסיבת סיום ואנשיו היגעים נפוצו איש-איש לאוהלו. חצי שנה חלפה ועידן היה לאב. "השיר על הילדים של חורף 73' נכתב ממש על הבת שלי", הוא אומר. "לא פלא שהוא גורם לי צמרמורת". הוא זנח את לימודי המשפטים, שבהם התמקד עד לפרוץ המלחמה, והשקיע את עצמו בהוראה, בחינוך ובהדרכת נוער, ואף התנדב למשמר האזרחי.

את פשר הפרישה המוקדמת מלימודי המשפטים הוא פירט בחוברת של 64 עמודים שהוציא לאור באותה עת וכותרתה "קריאת התרנגול של האפרוח": "קשה להתרכז בלימודים כשבחוץ ילדים רעבים או קרועי מכנסיים. עדיין לא הגענו לשלב בו נוכל לשבת בשקט וללמוד. פרנסה אפשר למצוא בכבוד רב בנגרות ובתעשייה. מרוב אקדמאים אנשים נמנעים מלהפשיל שרוולים ולעסוק במלאכה המכבדת את בעליה".

החוברת נכתבה בלילות לבנים של חוסר שינה. מאז חזר מהמלחמה עידן התקשה להירדם. בלב החוברת הבוסרית היתה הצהרת כוונות בדבר התמודדות בבחירות לכנסת. "אין לי יומרות להיות ראש ממשלה", כתב. "קטונתי לכך, אבל אתייצב בראש רשימה בגלל שאני חי בצמצום, מתפרנס ממשכורת ישרה ואין לאיש דבר נגדי. שלא תטעו לחשוב אפילו לרגע שהכל יסתדר ביום אחד אם אגיע לעמדת החלטה כלשהי. הדבר יביא לפצעים בחברה. פצעים בריאים של ניתוח, עם ריח של חומרי הרדמה, להפחתת כאבים. אבל ניאלץ לנתח. גמרנו אחת ולתמיד עם כל מיני עסקנים".

התגובה שקיבל מהקרובים לו היתה ספקנית וצוננת. בדצמבר 75' נמלטה אשתו ואתה התינוקת צפונה אל הוריה, ולא שבה. עידן שלח אחריה את גבירץ, התותחן מהצוות, שישדל אותה לחזור. "זה לא הבן אדם שאהבתי", הסבירה, "לא יודעת מה קרה לו, הוא השתנה. הוא מפחיד אותי". באותה שנה ניחתה עליו מכה נוספת, עם מותה של אמו. היא היתה הדמות המבינה, הפתוחה והתומכת בחייו.

44 מקומות עבודה

"חיילים רבים ששבו מן המלחמה מספרים על קשיים באינטימיות ועל תוקפנות", מוסרת לואיס הרמן בספר "טראומה והחלמה". בעדות שהיא מביאה מפי ותיק מלחמת וייטנאם, מייקל נורמן, הוא מספר: "מאחר והייתי חסר מנוחה ונוח לרגוז, התנהגתי גרוע. חיפשתי בדידות ואחר כך באתי אל חברי בטענות שהם מתרחקים ממני. נבחתי על בני שהעריץ אותי והתקוטטתי עם חברתי הטובה ביותר, אשתי".

מבית ומחוץ החליק עידן במדרון תלול. במקומות העבודה הוא התעמת ללא הרף עם הממונים ונאלץ לעזוב משרה אחר משרה. הוא רהוט ומנומק, חריף, מי שלא יודע יתקשה להבחין בשיגעון. הוא זוכר תאריכים בצורה מעוררת השתאות, מבהילה אפילו. הפגנה נידחת שהשתתף בה לפני כבר שני עשורים, צו מילואים ראשון, אם מזכירים לו אירוע - הוא שולף לא רק שנה וחודש, אלא גם את היום המדויק.

ב-1980 הוא נבחר במכרז לתפקיד מנהל לשכת הנוער בערד. היתה זו שעתו היפה ביותר, הג'וב שבו התמיד יותר מאי פעם. שנתיים. הוא עבד ללא לאות מסביב לשעון, המוטיווציה שהניעה אותו - מלבד האהבה לדבר - היתה להיות תמיד בחברת אנשים, לא למצוא את עצמו במיטה, כי את הבדידות לא היה מסוגל לשאת. שלוש פעמים הוא התמוטט. כשהתייצב לשירות מילואים הוא פנה לרופא הגדודי ודיווח לו על הקריסה, אבל סדרת בדיקות מקיפות בסורוקה ובמכון לרפואה גרעינית בהדסה לא העלתה ממצא כלשהו. "אתה בריא כמו שור", פסקו, "אתה צריך רק להאט את הקצב".

בצער רב הוא הודיע בערד שהוא פורש מהתפקיד. הפעם, לשם שינוי, ביוזמתו ולא בגלל פיטורים או סכסוכים שהיה מעורב בהם. "היו עוד סימנים לאורך הדרך שמשהו בי לא בסדר, אבל לא היה מי שישים את האצבע על הבעיה", הוא אומר. "פעם היתה לי אקזמה בראש, הלכתי לרופא עור שנחשב מספר אחד באשקלון. 'תסתכל לי רגע בעיניים', הוא אמר. 'אתה לחוץ מאוד. יש לך מושג למה?' שתבין, הוא היה רופא עור, לא פסיכיאטר, הוא ראה מצוקה ולא ידע להגדיר אותה. גם אני, למרות כל הספרים שקראתי בפסיכולוגיה לא הייתי מודע לעומק המצוקה".

התחנה הבאה בנדודיו, גם כן כמורה ומדריך, היתה קרית-גת. לכאן עבר לאחר שנישא (בשנית) ליהודייה מצרפת שפגש כשליווה משלחת נוער מערד לליון. על פי רשימה ששיחזר הוא התגלגל במשך השנים בלא פחות מ-44 מקומות עבודה. הוא היה בין השאר מסגר, מוכר סנדוויצ'ים, מכונאי, נהג מלגזה, חשמלאי, מאבטח, מורה לאנגלית, במאי, מנהל קייטנה, זבן בחנות הלבשה, מתקין מערכות מיזוג, איש טלמרקטינג, משווק איתוריות. המקום היחיד שבו מצא קצת שלווה היה בשירות המילואים.

"שירתתי עד גיל 45", הוא אומר. "המילואים היו אי של יציבות עבורי. העבודה התחלפה שלוש-ארבע פעמים בשנה, היחידה לעומתה נשארה תמיד נתון קבוע. הפגישה עם החבר'ה ממש תידלקה אותי".

ההתפוררות

לקרית-גת בא כדי להיות מורה לחשמל. שני ילדים נולדו לו, אבל הוא לא היה אב למופת, בלשון המעטה. בהשפעת אשתו המסורתית הצטרף לחסידות חב"ד, היה לראש ועד של בית כנסת, רשם את ילדיו לבית ספר ממלכתי-דתי. הוא הוציא לאור מקומון שלא האריך ימים ובו ביקש "להאיר פרקים אפלים בחייה של קרית-גת", התנגח ברשויות העירייה על כל צעד ושעל כשהוא מאשים אותה ב"הפקרת ילדים". אחר כך הוציא לאור כתב עת שקיווה לשווא שיזכה בתפוצה ארצית, וכאילו לא די במסע ההרס העצמי, שהשקיע אותו בחובות כבדים, הקים תנועה שלא התרוממה, "לכינון חוקה, לשוויון זכויות, לצדק חברתי ולעתיד מדינת ישראל". שלא במפתיע, קרא לתנועה "נמרוד".

עידן פעל כדון קישוט. חמור מזה, כמיכאל קולהאס, גיבור הרומן של היינריך פון קלייסט. הוא איבד לגמרי את הבלמים. הנישואים, כמובן, התנפצו לרסיסים. הוא נחת בתל אביב עם מזוודה, ובלי כיפה. מחמת הזנחה מתמשכת, רוב שיניו כבר לא היו בפיו. הוא מצא עבודה ארעית כעוזר במינימרקט בגבעתיים, סידר במקרר את אריזות החלב ושקיות השוקו, יישר כמו למסדר-המפקד את פחיות השימורים. בהפסקות נהג לגשת למעדנייה קרובה של חבר, חייל מהגדוד.

"אנחנו שותים קפה, ברחוב עובר גבר מטונף במכנסיים קרועים וסנדלים מרופטים, שלוך אמיתי. 'תכיר עופר, זה יוסי', אומר לי החבר. התחלנו לשוחח והבחור מדבר עברית מדהימה ומתגלה כאיש ספר ותרבות. פשוט לא ייאמן. אחרי שהוא עוזב שואל אותי החבר, אתה יודע מי זה? 'אין לי מושג', עניתי. 'זה טייס שחטף הלם קרב'. כששמעתי את הדברים ריחמתי על אותו יוסי. האבסורד הוא שעוד לא קלטתי שמצבי זהה לשלו. שהוא זה אני".

בתל אביב הוא הלך מדחי אל דחי, החליף כתובת בכתובת, כשאזל הכסף הוא שוטט בלי מטרה, בלילות הלך לישון בשפת הים. בצר לו התייצב אצל דני כנען, אשקלוני לשעבר ואיש מחשבים בחברת "טבע". כנען, שזכר לו חסד נעורים, שיכן אותו בביתו לתקופה קצרה וגם סייע לו כלכלית.

"אני שמונה שנים צעיר מעופר, הכרתי אותו כשהייתי בן 16", אומר כנען. "הוא ניהל אז באשקלון סניף של המשמר האזרחי, בזכות החוכמה שלו והאידיאליזם הצרוף שמפעם בו ראיתי בעופר אח בוגר שמעולם לא היה לי. ההחמצה כאן היא משוועת, ולמרות שהיכולות שלו לא מומשו אני אוהב ומעריך אותו. אני גם אופטימי בקשר לעתיד. הוא מפוכח, הוא מודע למצבו, ראיתי אותו בשיא המשברים - החיוניות שהוא ניחן בה אף פעם לא עזבה אותו".

היתה נחוצה סבלנות בלתי אנושית כדי להתמודד עם עידן, היו מעמדים שכנען כמעט הרים ידיים. מחסה בשעות קשות של מצוקה סיפק לו גם המג"ד מיום כיפור, שבשביל עידן הוא מג"ד לחיים. גלר, מזכיר קיבוץ גבעת חיים מאוחד (היום קוראים לתפקיד "מנהל קהילה"), לא נרתע - "גם כשהתעייפתי ממנו דאגתי להסתיר זאת מעופר" - בגלל צלקת שהוא נושא כבר 40 שנה. "היה לי חבר בנפש, יונתן גלילי מנען, הבן של ישראל גלילי, שהתאבד מסיבות נפשיות. באיזשהו מקום מותו רובץ על מצפוני. כשהוא התאשפז הוא ניסה להאחז בי שאהיה לו משענת, הייתי צעיר מכדי להבין במה מדובר. כשעופר הופיע אצלי נזכרתי ביונתן וסידרתי לו חדר בקיבוץ. יש בו המון קסם אישי".

אבל ההידרדרות נמשכה. לבסוף, אחרי תאונת עבודה בבית מרכזים בתל אביב, הוא חזר חסר פרוטה ורכוש לעיר נעוריו. בהבדל אחד, הפעם התגורר בחירבה מוזנחת בלבה של מגדל, החלק שנותר מאשקלון הערבית. נדמה שנמוך מזה קשה לרדת, אלא שעידן טוען ש"היו לי קטעים עוד יותר איומים".

"המאורה", כך הוא מכנה את הדירה שאותה חלק עם לאוניד, עולה חדש מאוזבקיסטן חמוש בכלבה מזרת אימים מזן פיטבול. לבקשתי נסענו בשבוע שעבר לבקר את המקום, שאותו עזב בינתיים. מהארונות הגיחו עכברים ולטאות, קשה היה לשאת את העליבות. קשה עוד יותר היה לשייך למקום המטונף והמוזנח הזה את עופר היקה, שאליו התוודעתי בעלומיו. אפשר לתאר כיצד הגיבו עובדות הרווחה שבאו אליו לביקורי-בית.

מקור הייסורים

"במאי 2001, כהרגלי בקודש פעמיים בשנה, לקראת יום העצמאות וראש השנה, אני מרים טלפון לקבוצה מצומצמת של אנשים כדי לברך אותם בחג שמח". עידן פתח ב-10ג', צוות הטנק שלו מיום כיפור, המשיך למ"פ שלו, אהרון נרקיס, שנפל אז בשבי המצרי, ולסיום חייג אל החבר הכי טוב שלו בגדוד 410, ברוך ליפשיץ, חקלאי מיבנאל.

"בעוד אנחנו מדברים ברוכי אומר לי לפתע, 'רשום מספר טלפון וקבע אתו פגישה, יש לך הלם קרב'. 'מאיפה אתה יודע?' אני שואל אותו ולתדהמתי הוא מגלה ששנתיים קודם איבחנו אותו כהלום קרב. כמו במכונת מזל בקזינו, נפלו לי האסימונים. נשכבתי ובכיתי שעות על מר גורלי. הבנתי סוף סוף את מקור הייסורים שלי".

משפט אחד קטן הבהיר לו הכל. עד אז לא העלה על דעתו שהעקבות מוליכים ליום כיפור דווקא. גם הסביבה לא חשדה שזהו זרע הפורענות. נסער מהאבחנה התקשר עידן ליחידה של משרד הביטחון הפועלת במסגרת המרפאה הפסיכיאטרית בתל השומר. אחרי שתי פגישות קבעו המומחים כי ליפשיץ ידידו דייק בזיהוי התופעה.

"לעופר היה פוטנציאל אדיר להגיע רחוק, אני לא סולח לעצמי שלא הפניתי אותו הרבה קודם", אומר ליפשיץ. "ראיתי את הקלקולים, את שפת הגוף, את יצר ההרס המפותח, את המתח העצום שנאגר בו, לא היה לי ספק שהוא הלום קרב. כשהוא בא אלי לביקורים הוא לא נרדם בלילות. כשהתעוררתי לעבודה בשדות בארבע לפנות בוקר הוא היה כבר על הרגליים. הצחוק שלו לא היה אמיתי, הוא היה אכול מבפנים. חששתי שהוא ייפגע ולא העזתי להגיד לו מה אני חושב על מה שעובר עליו. כשאותי איבחנו הגבתי רע, הלם קרב הרי זו מחלת נפש. רציתי לחסוך מעופר את הכאב, ובזאת טעיתי".

"כשהדוקטור אמר לי שאני סובל מהלם קרב ישבתי שקט", אומר עידן. "כשהוא כתב את הדיאגנוזה על הדף שלפניו, הפרעת דחק פוסט-טראומטית (PTSD), עדיין נשארתי רגוע, כשהוא שם את החתימה שלו על המסמך והפך את האבחנה לרשמית - אז התפרקתי. עכשיו זה כבר לא ברוכי, זה פסיכיאטר מדופלם שקובע שאני נכה ולא בן אדם שלם. מאז אני משתדל לציית לטיפולים".

כמה סבל יכול היה להיחסך ממנו ומהקרובים לו אילו אובחן לפני עשרים שנה, או עשר שנים. בעקבות ההכרה בו כנכה צה"ל הוא קיבל בונוס בדמות שיקום שיניים יסודי, שתרם לביטחונו העצמי. הקצבה החודשית אף היא מקילה לא מעט. כמו לרבים במצבו, מינה לו אגף השיקום "מלווה לעניינים פיננסיים". בקבוצת הפסיכודרמה שאליה צורף הוא מצא אחים לצרה, כולם בוגרי יום כיפור שכמותו אותרו באיחור רב. מיכל קלרמן, הפסיכולוגית הקלינית שטיפלה בעידן בתל השומר, מציינת שכל האנשים בקבוצה עברו את מלחמת ההתשה בסיני וביום כיפור לחמו כולם בחזית התעלה בקרבות הצליחה.

"הלם הקרב שלי לא נגרם מאירוע מסוים, אלא הוא תוצאה של הימצאות רצופה בשטח מוכה אש", מסביר עידן כמומחה. הוא לומד את הלם הקרב וכדרכו - ביסודיות ובדקדקנות. "אחד המאפיינים הקליניים להלום קרב זה שהוא לוקח על עצמו מטלות ציבורית בהיקף הרבה יותר מרוחב כתפיו. זה הדגם שאני התאמתי לו".

בדו"ח של ד"ר גיא אור מהמרפאה הפסיכיאטרית בתל השומר נכתב בין היתר: "עסוק באופן אובססיווי במלחמה ובהשלכותיה. הוא קצר סבלנות ונוטה להתפרץ. הוא לא מסתדר בשום מקום, לא מסוגל להחזיק שום עבודה מעבר למספר ימים, מתקשה בקשרים ממושכים".

קלרמן אומרת ש"יש בדמותו משהו מעורר כבוד ורצון להושיט לו יד. זה שהוא אינטליגנט ראינו בשנייה הראשונה. זה שהוא ידחה כל חיבה, גם בזה הבחנו מיד. זיהינו שהוא חי על האנרגיות של המלחמה ולא על אנרגיות של אהבה. על פניו היה לנו ברור שהוא רגיש מאוד למגע ושאסור להתקרב אליו. הוא רגיש מאוד לרעשים, דפיקת דלת יכולה להוציא אותו מהדעת".

שביתת שבת בבית הקברות

"לא ידעתי שהדברים חמורים עד כדי כך ובטח שלא קישרתי אותם ליום כיפור", אומר עידן. "לא סתם גיא אמר לי שהסתרתי מעצמי את ההלם. הייתי משוכנע שכולם חזרו מהמלחמה עם בטן מלאה. בינתיים התהליכים שלא זכו לטיפול הפכו בהדרגה למפלצת שהשתלטה עלי".

עם השנים התרחקו ממנו קרובי משפחתו. "המשפחה שלי הפכה אותי לפרסונה נון-גראטה", הוא אומר. "כשאבי עוד חי הזמנו פעם אותו ואת זוגתו לעשות אתנו את ליל הסדר. חיכינו עד עשר בערב והוא לא הופיע, בלית ברירה ישבנו לשולחן ואכלנו לבד. זה היה פסח שאין עצוב ממנו. למחרת ניגשנו אליו לברר מה קרה. 'הלכנו לאבי ולאילנה', הוא ענה לי אפילו בלי להתנצל. אילנה זו אחותי החורגת, הבת של אשתו השנייה. בעלה הוא אבי דיכטר. תגיד לי אתה, איפה מעניין ונעים יותר? אצל דיכטר או אצל עופר הקוקו? מבחינתו הוא הרי צדק".

עידן לא מנסה להסתיר את המרירות. "אבי נפטר בשנת 93', מצער אותי מאוד שלא היתה לו הזדמנות לשמוע שהכשלונות המצטברים שלי הם לא תוצאה של טמטום או עצלות, אלא תולדה של הבלבול שאיתו חזרתי מהמלחמה".

מיכל קלרמן אומרת שהטיפול שלה בעופר התמקד בתחושת האשמה שלו על הנזק שגרם לילדיו. "הרגשתי שהוא רוצה שאטפל בנקודה הזאת. הוא אמר לי, אני דור המדבר, בואי נראה איך נוכל להציל את הילדים. בגלל שהוא נבון כל כך, הוא סוחב אתו אשמה ביחס אליהם. שיקום היחסים הגרועים שלו עם הילדים היה בשבילו החלק החשוב ביותר בטיפול. אני רואה בזה מנוף גדול מאוד בדרך לשיקום".

הטיפול האינטנסיווי שקיבל אחרי שהוכר כנכה צה"ל הניב שיפור ניכר במצבו. הוא הצליח לרקום קשר אינטימי חדש, שהחל במודעה שפירסם באינטרנט, "נכה צה"ל הלום קרב מחפש בת זוג". ההיענות היתה מפתיעה, הוא אומר. ריקי קהירי, מורה לחינוך מיוחד, אלמנה ואם שכולה, קיבוצניקית מרמת דוד בעברה ותושבת ירוחם עד לא מכבר, היתה המסקרנת שבמשיבות. "הלם ושכול הולכים טוב יחד", מסביר עידן את הבחירה. "המצוקות דומות ולא צריך להתנצל עליהן לפני אף אחד".

בני הזוג גרים בקוטג' צנוע ונאה במערבה של אשקלון. סיכויי השיקום נראו ורודים, אומר עידן, עד שהוחלט כי מצבו השתפר וקוצצו לו אחוזי הנכות ובעקבותיהם התנאים הנלווים. חובותיו לנושים תפחו בינתיים, העזרה שהובטחה לו למחיקת המינוס האדיר בחשבון הבנק נכזבה. בחודש שעבר, כשקיבל מההוצאה לפועל פקודת מעצר בגין חוב של 5,000 שקל הוא ברח לדיונות של אשקלון ומהם לחלקה הצבאית בבית העלמין, שם פתח בשביתת שבת שנמשכה חמישה ימים. כשלא עמד יותר בלחץ התאשפז מרצונו בברזילי.

"את המאבקים הציבוריים שניהלתי למען אחרים הפסקתי לחלוטין", הוא אומר. "יותר מדי דיו שפכתי לחינם, עכשיו אני דואג סוף סוף לעצמי". את הארכיון שלו, ששירת אותו בחקר השחיתויות, הוא שרף. "היום אני בונה את החיים הקטנים שלי מחדש עם ריקי, היא בלבד המבצר שלי. היא הושיטה לי כתף שמעולם לא היתה לי, היא קיבלה אותי כמו שאני, המשפחות הטבעיות הכזיבו".

אתר הנצחה מהלך

"שמחנו לקבל את מכתבך, עופר, למרות שהדברים הכתובים בו אינם מהדברים המשמחים. להיפך, הם מרגיזים ועלולים גם לייאש", השיבה לו הדודה מקרית שמונה על מכתב שבו גולל את פרטי המחלה. "אני שמחה שאתה נלחם ולא מתייאש, הפעם המלחמה שלך היא כנראה המלחמה הנכונה - לעומת הקודמות, הכתובות בכמה מהספרים שלך, שאף פעם לא ידעתי איך להבין אותן".

כשביקר לפני שבוע בחלקה הצבאית באשקלון, צוות התחזוקה של האגף להנצחת החייל קיבל אותו בכבוד מלכים. לחיצות ידיים, "אהלן, מה שלומך", טפיחות על הכתף, "תבוא יותר". לא בזכות השביתה היה כאן לאורח כבוד, מאז ומתמיד הרבה בביקורים. הוא לוקח צינור מים ומשקה, מיישר את העציצים, נראה שנוח לו עם הדממה האופפת את החלקה שבשבילו היא עיר מקלט.

בסיור קברים, באגף יום כיפור, אין אחד שהוא לא מכיר: "זה יוסי כחלון, חייל סדיר שתעלומה בעיני איך במלחמה הוא הגיע אלינו לגדוד. כאן נמרוד גאון, זה יוסי בינדר שהיה המורה שלי לאזרחות, זה בומה גדמן שעמדנו יחד בתור למספרים בבקו"ם, הוא 2053646 אני 56 בסוף, הנה בני קדושיאן ששירתנו יחד בבית ספר לשריון, זה שלום רוזנזפט שגר אצלנו בשיכון קומה מתחת לאבי דיכטר, לידו אברהם בראל, החבר הכי טוב שלו, הם למדו יחד בטכניון ושניהם נפלו ברמת הגולן. זה עודד אוהלי שנהרג בחרמון, למדתי עם אח שלו. יעקב גונין מסיירת גולני, היינו חברים טובים".

לא בכדי אמר לו הפסיכיאטר "אתה אתר הנצחה מהלך". בקומת הגלריה של ביתו תלוי אוסף של ריקועי נחושת שרקע בלילות חסרי מנוח ובהם טנק פטון, מטוס פנטום, צנחנים צולחים את התעלה, סמלה של חטיבה 600 ומפת הקרבות, סמל הפלמ"ח, רון ארד, הצוללת דקר - המלחמה זועקת מכל פינה.

"יש לי חשש כבד שהמדינה הזאת עלולה ללכת לאיבוד ואני טוען שאם לא נלמד מההיסטוריה - אנחנו בדרך להתרסקות. יותר מזה לא תשמע ממני, גמרתי עם המחאות, אלא אם משרד הביטחון יגרור אותי לפינה שממנה לא תהיה דרך אחרת ואז אני אזרק שוב כמו כלב".

ערב ראש השנה שוחרר עידן מבית החולים לביתו. הרופאים המליצו לו לחזור אחרי החג לאשפוז יום בלבד. בעתידו, אחרי שיצליח להסדיר את ענייניו במשרד הביטחון וייחלץ מהחובות ומההוצאה לפועל, הוא רואה בית קטן בצפון, גינה, פרחים, נכדים. אבל הוא יודע שיש אפשרות שדווקא התסריט הרע יתממש, "משהו ישתבש וריקי לא תוכל לסבול את זה יותר ואז אני אחזור להיות זרוק כמו כלב".