נושאים חמים

עיר לבנה על חשבון השחורים

יונית נעמן מקלקלת את חגיגות אונסק"ו של תל אביב, עם תזכורת של כפרים פלסטינים, עובדים זרים וסתם "דרומים"

חדשות מתפרצות לפני כולם הורידו עכשיו הורידו עכשיו להורדת האפליקציה מ-Google Play להורדת אפליקציה מ-AppStore

מזה שש שנים אני מתגוררת בתל-אביב. עד כה חייתי בארבע דירות – כולן באיזור המרכז. כל אחד מן הבניינים בהם דרתי עד היום, על מניין דירותיו, הוא נכס של משפחה אחת. הטיפול בנכס נעשה לרוב ע"י עו"ד של המשפחה. שכה"ד לדירת שני חדרים עומד היום על כ- 600 דולר. תעשו חשבון פשוט. שתיים מן הדירות בהן התגוררתי היו במצב מחפיר, כי בעלי הבניין לא יסיידו, יתקנו, יחליפו, יתקינו ולו בורג, אפילו נדרשו על-ידי אונסק"ו, כי באיזור המדובר תמיד נמצאים שוכרים גם לדירות עם גגונים מאזבסט, חוטי חשמל חשופים, זרזיפי מים דרך קבע במקלחת, מרצפות שבורות ועוד ועוד פגעים וליקויים והזנחות.

ביום שישי פתחתי את המוסף המיוחד שהפיק "העיר" לרגל אירועי "העיר הלבנה" ולבי צהל: גיליתי שהבניין שלי מופיע בו. במסגרת פרוייקט של המוסף, שנקרא בשם הנוסטלגי "אהבת פועלי הבניין" מצולמים חמישה בניינים ששופצו מקרוב, בהתאם לדרישות הנוקשות של העיריה. חוק השימור, עליו היא מפקחת, מחייב את הרוצים לגור בפסגת בניין בלב תל-אביב לשפץ את חזיתו ולהתקין בו מעלית, על חשבונם. ואכן, הבניין בו אני גרה בתשעת החודשים האחרונים משופץ למשעי, ויש בו מעלית (תציצו בעמוד 36 במוסף – ה"לפני" וה"אחרי" מרשימים גם אותי, באמת! נעשתה כאן הרבה עבודה ערבית טובה מהשטחים). בעלת הפנטהאוז, שבחרה להישאר בעילום, מצוטטת בו: "בחוץ כל כך קשה, איך שאני נכנסת לכאן אני לא רוצה לצאת יותר. אנחנו לא מיליונרים שהחליטו יום אחד לבנות פנטהאוז. לצורך הבנייה לקחנו משכנתא מטורפת". אני מוחה את דמעותיי, ומציעה בזאת לערוך מגבית לדרי הקומות העליונות, ששקועים עד צוואר בביצת המשכנתא המטורללת (אפשר לעשות "מתן בסתר" דרך המעלית, שמגיעה הישר לתוך הסלון שלהם). אח, כל כך קשה בחוץ. לא שעיני צרה בשועי העיר ואחוזותיהם המרוהטות בטוב טעם. חלילה. לא בהם ולא בדרי רחוב הוברמן ההיסטורי, שמול היכל התרבות, שנהגו לצאת לקונצרטים בפרוות מינק בימי הצנע.

טוב, עזבו, חגיגות וככה, למה להעכיר את השמחה? תל-אביב היא עיר גאה, המוכרת על-ידי אונסק"ו, כאתר מורשת עולמי, וזה מה שחשוב. את מי זה מעניין שהיו פה פעם ששה כפרים פלסטיניים - ג'מאסין, סומייל, אבו כביר, שייח מואניס, ג'רישה וסלמה? העיקר שבמוסף הכניסו תמונה של גמלים, בשביל האותנטיות. את מי מעניינת העיר שאינה לבנה (המשתרעת מדרך פתח-תקוה מזרחה ומהירקון צפונה, על-פי ההגדרה של הדודים מאונסק"ו), על מאות הנשים הכלואות בה, על תושביה המלוכסנים, כהי העור, שגופותיהם ונשמותיהם נסחרים על-ידי תושבי העיר הלבנה וערים צבעוניות אחרות. את מי מעניינת שכונת הארגזים, שתושביה על בתיהם מוצפים מדי חורף? (אגב, מדוע בונציה לא שוקלים עיסקת ערים תאומות?) ושכונת התקוה, ויד אליהו, ותיכון עירוני ט'? באלה אין מבני באוהאוס לשימור, ואין בהם "עקרונות מודרניסטיים של רציונליות, פונקציונליות ופשטות סגנונית". העיקר, אני אומרת, הפשטות הסגנונית, וכמובן - רהיטים מ"קסטיאל" או מ"הביטאט" בשירות הפונקציונליות והרציונליות.

אין כמו לפסוע בשדרות רוטשילד היפהפיות, אני מודה ומתוודה. מאוד ייתכן שבקרוב אאמץ את מסלול הטיול שמציע לי המוסף. הנוף הקסום שמספקת השדרה, על פינות החמד שבה, ועל בנייניה המשתפצים ומשתחזרים במהירות ארץ ישראלית אופיינית, מזכיר לכולנו שכיף לחיות בתוך מוזיאון, כמו שכותב במוסף דני קרוון. אנחנו, עובדים מהפיליפינים הצועדים שלובי זרוע עם זקני העיר; אנחנו, נשים מדרום אמריקה ומרומניה שמנקות את הבתים המשופצים – ממש איכפת לנו אם העיר לבנה או אפורה; אנחנו, האתיופים שמעבירים את הזמן בתחנה המרכזית, כי אין לנו כל כך לאן ללכת; אנחנו, שבאנו מהפריפריה לחיות בעיר הגדולה; אנחנו שבאנו מדרום העיר להתרשם מחייהם של האשכנזים שעירם לבנה - כולנו בולטים כאן עד חורמה, אבל מרגישים שכיף לחיות במוזיאון תוסס שמנציח את ההולדה של העיר מן הים! העיר שנבנתה על גבם ועל חשבונם של אחרים, וכעת היא משתחזרת על חשבונם של אחרים, ומאשרת לנו את דברי הגברת מהמשכנתא של הקומה העליונה: אכן, כל כך יפה פה, שלא כדאי לצאת החוצה.

לא ציפיתי מעורכי "העיר" שיפיקו מוסף על העיר הלבנה מנקודת מבטם של מי שגורשו ממנה ב1948. לא פיללתי שהכתבת המגוייסת תראיין, בצד בעלת הבית, גם את עאדל, שהיה אחד הפועלים ששיפצו את החורבה שהפכה לביתה. בטח שלא קיוויתי שיתנו פתחון פה למי שאינם גרים או גרות מחוץ לתחומי העיר הלבנה. בבלי דעת הסתננו אלה לתוכה מבלי שניתן להם פתחון פה של ממש. ויזלטיר הביא אותם, וכמותו גם שמואל הספרי, אלון אולארצ'יק ואלונה קמחי בדרכם. אבל מדוע הגוון האחיד לכותבים על "תל אביב שהם אוהבים"?

אולי משום שקשה לעמוד בקריטריונים של לובן, שלא יתלכלך. יש עיר לבנה ויש עיר שאינה לבנה. אפילו אונסק"ו מאשרים. יש תקציבים, והעיר (או לפחות חלק ממנה) מתפתחת בקול צהלה גדול. לכאורה כולם צריכים להיות מרוצים, גם אני –כתושבת העיר הזו, שמשכתבת את ההיסטוריה שלה בצבעים בהירים.

בטבורה של יהוד, העיר בה נולדתי וגדלתי, הלא היא יהודִיה, נותר על כנו מסגד. בסמוך אליו הוקם "גן העצמאות" ובו ניצב אחר כבוד, איך לא, טנק עברי זקוף קנה. רק לפני כמה שנים נפל לי האסימון ביחס למסגד הזה. יעילותם של טקסי הזיכרון והעצמאות ופסטיבלי הצופים שנערכו בגן באה לידי ביטוי בהאחדת הנוף בעיני המתבוננת: שנים לא זכרתי שיש ביהוד מסגד, וכי למה שיהיה שם אחד כזה? כך, חגיגות הלבנת העיר תל-אביב שהחלו לפני מאה שנה, בהגרלת האדמות בשנת 1909, וימשכו בגאון השבוע, בניצוחו של ראש העיר הלבן, הם רק חוליה בשרשרת של הנצחת הפערים בין עניים לעשירים, בין כובשים לנכבשים, בין צבע ללא-צבע. אני אשאר, כנראה, בבית - לא נעים לי שהשכנה מלמעלה תיתקל בי ויהיה לה קשה, גם ככה קשה לה מספיק.

המאמר לקוח מתוך אתר "העוקץ".