וואלה
וואלה
וואלה
וואלה

וואלה האתר המוביל בישראל - עדכונים מסביב לשעון

סערת מבחן הנאמנות: הרמיזה המסוכנת של טראמפ בדרישה לקול היהודי

21.8.2019 / 21:32

כשהנשיא אומר שהצבעה לדמוקרטים נובעת מהיעדר מידע, זה עוד בגבולות השיח הפוליטי, אך המונח "אי-נאמנות" כבר מתייחס לבגידה. טראמפ את שואל את יהודי אמריקה מה הם יכולים לעשות למען ישראל, ולכך תשובה אחת: תנו לי את קולותיכם

צילום: רויטרס

קיץ חם ומהביל בוושינגטון, הביצה שהייתה לבירה. הנשיא רותח. הוא כועס על היהודים. "אני מגלה שהיהודים אנוכיים מאוד. לא אכפת להם כמה אסטונים, לטביים, פינים, פולנים, יוגוסלבים או יוונים נרצחו, או שהתעללו בהם כפליטים ועקורים, כל עוד היהודים זוכים ליחס מיוחד. אך כשהכוח בידיהם, גופנית, כספית או פוליטית, סטאלין והיטלר אינם משתווים להם באכזריותם כלפי מי שחלש מהם. שים את החלש למעלה, ולא משנה מה זהותו - רוסי, יהודי, כושי, מנכ"ל, פועל, מורמוני, בפטיסטי - הוא משתגע. התברר לי שמעטים מאוד זוכרים את מצבם בעבר בהגיע השפע".

כך, בצירוף של "עניי עירך קודמים" ו"עבד כי ימלוך", כתב ביומנו הארי טרומן ביולי 1947. הוא נזהר שלא להחצין פומבית את תחושותיו. לא בדיוק אנטישמיות, כי האמירה כאן היא אנטי-כולם, כמו מאוכזבות מהיהודים שאינם עם סגולה ואור לגויים, נוהגים כשאר העמים אך דורשים לעצמם העדפה.

טרומן, הדמוקרט, התגבר על סלידתו ותמך בהקמתה של מדינת היהודים; אחר כך, הרבה בעזרת יהודי ניו יורק, נבחר לנשיאות שירש מפרנקלין רוזוולט. הנשיא הבא ממפלגתם, ג'ון קנדי, הפתיע את דוד בן גוריון כשהודה לו על תמיכת היהודים בהתמודדותו עם ריצ'ארד ניקסון ושאל את ראש ממשלת ישראל איך יוכל לגמול לו.

נשיא ארה"ב, דונלד טראמפ במהלך מענה לכתבים בבית הלבן, וושינגטון, ארה"ב 21 באוגוסט 2019. רויטרס
ההבדל הקטן בין מנהיג אמיץ למוקיון מסוכן. טראמפ/רויטרס

ערבוב הפוליטיקה במדינאות ושרבוב היהדות האמריקנית ליחסים עם ישראל הם לפיכך לא חידוש של דונלד טראמפ. זה אינו מצדיק סלחנות כלפי התגרותו של הנשיא הרפובליקני - דמוקרט לשעבר - באזרחי ארצו המזדהים כיהודים ומצביעים בעד מועמדי המפלגה היריבה, לבית הלבן ולקונגרס. ההבדל הקטן שבין טרומן לטראמפ הוא בין מנהיג אמיץ למוקיון מסוכן.

כשטראמפ, "גאון יציב" לפי עדותו העצמית ותלמיד מצטיין לטענתו המסתיר את ציוניו, אומר שיהודי המצביע בעד דמוקרט לוקה בהיעדר מידע, זה עוד בגבולות השיח הפוליטי. כשהוא מוסיף, כהסבר אפשרי, "אי-נאמנות רבתי", זה כבר בלתי נסבל. לא סתם אי-נאמנות; המונח מתייחס לבגידה. על פשעים כאלה נגד המלכות ערפו נסיכים ואצילים אחרים במגדל של לונדון. כיום רק מעמידים לדין או תולים מילולית בכיכר העיר.

מאחר שמיליוני יהודים הצביעו בעד הילרי קלינטון ומועמדי הדמוקרטים לסנאט ולבית הנבחרים, טראמפ מכתים קהילה שלמה ולמעשה קובע שהמפלגה הדמוקרטית כולה, ובראשה הקלינטונים וברק אובמה וג'ו ביידן ומנהיגה היהודי של סיעת הרוב בסנאט צ'ארלס שומר, היא אויבת שהבוחר בה הוא גלגולו של בנדיקט ארנולד, המפקד שערק מצבאו של ג'ורג' וושינגטון אל הבריטים, סרבני העצמאות. או שמא כוונתו שיהודי אמריקני שאינו תומך בטראמפ בוגד בישראל - שטראמפ מינה את עצמו לפרשן המוסמך של טובתה?

אם כך, זהו גלגול מעניין של סוגיית הנאמנות הכפולה. טראמפ משבש את קנדי ודורש מיהודי אמריקה לשאול לא מה ארצם יכולה לעשות למענם, אלא מה הם יכולים לעשות למען ישראל. במבחן זה, בשיטה האמריקנית, אין ארבע חלופות. יש רק תשובה אחת: תנו קולותיכם לטראמפ ולמומלציו.

עוד בוואלה!

סקר וואלה! NEWS: למרות הסערות - כחול לבן שומרת על כוחה

לכתבה המלאה
הילרי קלינטון באירוע למען קרן צדקה לרווחת ילדים, וושינגטון. נובמבר 2016. AP
אויבת שהבוחר בה הוא גלגולו של סרבני העצמאות. קלינטון/AP

החיבור הזדוני של יהדות לבוגדנות, המהדהד אצל נוצרים אדוקים כרמז ליהודה איש קריות, הוא צל שהקדיר את שמי הציבור היהודי-אמריקני מאז שהנאמנות הכפולה הייתה כפולה ומכופלת, לקומוניזם העולמי לצד ישראל, זקני מוסקבה וציון. רבים ממרגלי האטום, ובראשם ג'וליוס ואתל רוזנברג, היו יהודים. בסוף שנות ה-40 ותחילת שנות ה-50 עקב ה-FBI אחר קשרי יהודים עם מפעיליהם הסובייטים ובה בעת אסף ראיות נגד יהודים אחרים שהבריחו נשק לישראל.

בגידתו של ג'ונתן פולארד, שנומקה בהחלטתו הפרטית לסייע לישראל יותר מכפי שממשל רייגן הסכים (לא שהיה לו מושג מה מתרחש בין וושינגטון וירושלים), נתפסה כחמורה שבעתיים מפני שהמודיעין האמריקני חשד - לא בצדק; לימים התברר שהמרגלים שרצו בתוכו - שמידע כמוס הועבר מתל אביב למוסקבה, כחלק מעסקה. שערוריית פולארד דעכה רק מעל לפני השטח. עד היום נגישותו של יהודי לסודות המעניינים את ישראל הופכת אותו על לא עוול בכפו לבדוקאי, כדרוזי בנתב"ג. הנושא הוא בעצם מקור הסמכות: קתולי יציית לוותיקן, מה שהכשיל מועמדים לנשיאות כמושל ניו יורק אל סמית ונשבר רק עם קנדי; יהודי - אם הוא ציוני ולא קומוניסט - ישתחווה לירושלים. זה רדום ולכאורה לא בעייתי רק אם יש זהות מוחלטת בין האינטרסים הישראלים והאמריקנים.

זה הצד הביטחוני-מדיני, תוצר של תקופת תום מלחמת העולם השנייה, המאבק על הקמת מדינת ישראל והמלחמה הקרה. ואגב מלחמת העולם, ישראלים רבים מחרימים כידוע את תוצרת גרמניה, בלי לדקדק בקשר שבין מפעלים חדשים ועובדיהם הצעירים לבין הזוועה הנאצית. ישראלים מתקוממים על ההשוואה, אך היא בעין המתבונן, ויש אמריקנים ואירופאים ואחרים המשתכנעים מטענת הפלסטינים שראוי להילחם בכיבוש באמצעות החרמת תוצרת ההתנחלויות, או אף החרמת ישראל כולה. עקרון החרם נקבע בידי ישראלים; עכשיו הם מתמרמרים על שהוא מופנה כלפיהם. טרומן היה מהנהן.

כשקרטר חזה בניצחונו המפתיע של בגין

בלי היהודים שהגיעו מהדמוקרטים, הרפובליקנים היו ממשיכים להיחשד בגזענות

אשר לצד הפוליטי, יהודים הם שבמסעם ההדרגתי ממיעוט לממסד ומעניים לאמידים, נעו ימינה, מאסו בסיוע נדיב לעניים החדשים - שם צופן למובטלים שחורים - ועברו מהמפלגה הדמוקרטית בתקופת ג'ימי קרטר לרפובליקנית תחת רונלד רייגן, גם הוא דמוקרט בדימוס. כתב העת "קומנטרי" ואישים כנורמן פודהורץ, אירווינג קריסטול, פול וולפוביץ וריצ'ארד פרל הכשירו את הפיכת המפלגה הרפובליקנית למרכז כובד נוסף, כביכול מוצק ונוקשה יותר מהדמוקרטים של קרטר, שצויירו כרכרוכיים. בלי היהודים שהגיעו מהדמוקרטים, הרפובליקנים היו ממשיכים להיחשד בגזענות.

בנקודה זו נכנס למשחק הליכוד, באמצעות מנחם בגין ובהמשך גם משה ארנס ובנימין נתניהו, שני אמריקנים בכל הווייתם, מבטאם ונטייתם הפוליטית. כשקרטר, שבקושי פגש יהודי בשנותיו כמושל ג'ורג'יה, נכנס לבית הלבן ובמהרה חזה בניצחונו המפתיע של בגין, כתב לו עוזרו המילטון ג'רדן מזכר ארוך על השפעת היהדות האמריקנית והשדולה למען ישראל, בבחירות המקדימות על המועמדות במפלגות ובגמר הנשיאות. יהודים, זיקק ג'רדן, מצביעים יותר, תורמים יותר, פעילים יותר, חשובים יותר במדינות-מפתח; שדולת איפא"ק חזקה, מאורגנת, מגייסת בנקל רוב גדול בקונגרס ונהנית מריק - אין מולה שדולה למען הערבים.

ראש הממשלה בנימין נתניהו החליט למנות את רון דרמר לתפקיד שגריר ישראל בוושינגטון. לשכת העיתונות הממשלתית
אין להם זכות לקבוע לאמריקה מה טוב לה. דרמר ונתניהו/לשכת העיתונות הממשלתית

זיקת הגומלין בין מדיניות החוץ והפנים הייתה דו-סטרית ולעתים אף משולשת - אנואר סאדאת פרסם לאחר ביקורו בירושלים פנייה גלויה ליהדות האמריקנית. קרטר ציפה להכרת תודה יהודית ולא רק ישראלית על הישגו בקמפ דייוויד. לאכזבתו, אבחן חתירה של בגין תחתיו, בתקווה להפסדו מול המועמד הרפובליקני, רייגן. קרטר היה צדקן ("עברתי על הדיבר 'לא תחמוד', אך לא על 'לא תנאף'") אבל לא נזיר. הוא קידם בברכה דיווחים על חולשת בגין ופרטי פרטים על מגעי ראש המפד"ל יוסף בורג (שעדכן את השגריר סם לואיס) ומנהיג הליברלים שבליכוד שמחה ארליך עם שמעון פרס, להקדמת הבחירות ולהקמת ממשלה בלי בגין. התוצאה: בגין שרד, קרטר נוצח, רייגן - בהמשך לאריק שרון בלבנון - הוריד את בגין ביגון הביתה.

טראמפ מנסה לטשטש את השוני שבין אנטישמים, אנטי-ישראלים, אנטי-כיבוש (שם מקוצר למתנגדי סרבנות פשרת שלום) ואנטי-טראמפביבי. לסוג השני משתייכים יהודים אמריקנים רבים, כמו גם ישראלים. אין לישראלים, כולל נתניהו ושגרירו רון דרמר, פעיל הרפובליקנים בפלורידה, זכות לקבוע לאמריקה מה טוב לה. אין לאמריקנים, כולל טראמפ, חתנו ג'ארד קושנר ושגרירם דיוויד פרידמן, זכות לקבוע לישראל מה טוב לה. כשהם מזהים את טובת המתנחלים כאן והרפובליקנים שם עם טובת ישראל, הם שוכחים שישראל אינה פלורידה ושגם היא, לא פחות מגרינלנד, אינה פיסת נדל"ן שהדוד העשיר והגזען ישמח לקנות. טראמפ, כמו נתניהו, רע לישראל ומסכן את עתידה. תמיכה בו משקפת, אם לצטט לא-חכם אמריקני עתיק, בורות ואי-נאמנות רבתי.

(עדכון ראשון: 14:08)

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    4
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully