אילו הפלסטינים היו אופניים חשמליים, הייתה ישראל חותרת (או מדוושת) בקדחתנות להשגת ביטחון ושלום. קשב ציבורי פתאומי, גיוס חירום של פוליטיקאים - ובעיה מציקה נשאבת משולי הדרך למרכז, במאמץ לפתרון מהיר.
אבל ישראל אינה רוצה להמיר את מצבה הנוכחי, הנסבל, בעתיד עמום. נוח לה לרבוץ בכורסה, מול הטלוויזיה; הקימה ממנה מלווה באנחה. תנו לחיות בארץ הזאת, הטיפו אי-פעם הציונים הכלליים, שנבלעו לימים בליכוד. הכותרות, המזמינות הזדהות עם אזורים מוכי פיגועים, משקרות: בתל אביב, בשדרות ובקריית שמונה, כנראה גם לא בקריית ארבע, לא מוכנים להקריב ולצאת למלחמה כדי להפסיק הפגנות בגדר עזה.
כמו בכל העולם, גם ישראלים קונים ביטוח ומפרישים מהכנסתם לשנות הגמלה. זה נראה להם טבעי - ויתור מסוים על הנאת ההווה למען הגנה מפני מחסור קיומי. משום מה, הם אינם עושים זאת במעבר מהפרטי לכללי, מהאישי ללאומי. שם פועל הרגש, האומר (1) בינתיים הכול - או כמעט הכול - בסדר ו(2) אסור להאמין לערבים ולמי שמאמינים לערבים ("השמאל"). מתחת להררי התעמולה נקברת האמת, שהשאיפה לשלום נובעת בראש ובראשונה מדאגה לישראלים ורק כנגזרת אנושית ותועלתנית - צדקה מתחילה בבית, אבל כדאי שהשכנים הגובלים בבית לא יהיו ממורמרים תמיד - לפלסטינים.
שני הדורות שנולדו כאן או הגיעו הנה אחרי מלחמת יום הכיפורים (איילת שקד, אביגדור ליברמן) אינם חשים את המשמעות המהפכנית של השלום עם מצרים. החזרת כל סיני חוסכת לישראל שנה-שנה מיליארדים רבים, בהורדת ההוצאה לביטחון ובהגדלת ההכנסה מהסיוע האמריקני; מאפשרת קיצוץ בשירות החובה ובשירות מילואים פעיל; ומונעת מהחזית המזרחית שבמרכזה סוריה ושבעורפה הייתה עיראק שהוחלפה באיראן להוות איום צבאי פעיל, כי רק כאשר צה"ל נאלץ להתפצל בין שתיים-שלוש גזרות נמצאה ישראל בסיכון ממשי.
משה דיין ועזר ויצמן קלטו מה שמנחם בגין סירב להבין: השלום עם מצרים היה יכול לשמש מנוף להסדרת יחסי ישראל עם סביבתה, לפי אותו דגם. 35 השנים האחרונות בוזבזו במלחמה עקרה בלבנון, בהתחמקות משלום עם ירדן שיחזיר לה את השליטה בגדה המערבית ובתאוות התנחלות בעיירות מגורים שתושביהן לנים בהן ונוסעים לעבוד במנגנונים המקומיים או ממערב לקו הירוק. המדרון תלול, אבל בינתיים הנסיעה נעימה והנוף מרהיב, אז אפשר להדחיק את המחשבה על מה שממתין למטה.
מגעים חשאיים
רק פעמיים, ב-1956 וב-1982, נקטה ישראל ביוזמה - וגם אז, צבאית ולא מדינית. בשני המקרים לא הושגה התכלית המוצהרת, אף שמחוללי "קדש" התנחמו בעשור הרגוע ביותר בתולדות המדינה. יוזמת הסדר כולל, עם ביטחון בעדיפות עילאית ושלום כמתחייב ממנו, לא יצאה מעולם מירושלים; לכל היותר, הסדרים חלקיים. בגלל המחירים הפוליטיים, הפנימיים, העדיפו בישראל תמיד לייבא יוזמות חיצוניות להסדר אפוי, אם לא כפוי.
גם כאשר מגעים חשאיים עם גורמים ערביים הניבו מתווה להסדר, נדרשה מעורבות צד שלישי, אמריקני, לסגירת הפערים, למימון תרופות לשיכוך כאבי הנסיגה ולנפנוף באיום שיבוש היחסים עם וושינגטון. הציבור הישראלי אינו מוכן לוותר לערבים, אבל נרתע ממריבה עם האמריקנים. החלטה 242 על גילגוליה; מסעות קיסינג'ר; התיווך של קרטר בין בגין לסאדאת; ועידת מדריד (שאוסלו סטתה ממנה); התיווך או החסות של קלינטון במיקוחי רבין-אסד, רבין-ערפאת, נתניהו-ערפאת, נתניהו-אסד, ברק-ערפאת, ברק-אסד; הרשימה ארוכה וסופה הארעי בתהליך אנאפוליס בשלהי בוש (הבן) ואולמרט ובמאמצי אובמה לגשר בין נתניהו לעבאס.
גדול סיוטיו של נתניהו הוא החלום שהתממש לפני שנתיים, דונלד טראמפ בבית הלבן. טראמפ רע לישראל. הוא שלל ממנה, בעידוד נתניהו, את היציבות שהשיגו אובמה ואירופה בהסכם הגרעין עם איראן. הוא מחרחר מדנים. מגוחך לשמוע את נתניהו, המגנה מזימות התנקשויות של איראנים נגד איראנים כהוכחה לרשעותו של המשטר בטהראן שותק לנוכח החשד שהעיתונאי חשוקג'י נרצח בפקודת החבר הכי טוב של חמולת טראמפ, מוחמד בן סלמאן, שכינויו אמ-בי-אס מתפרש עכשיו כ"מוות בידי סעודיה", Murder By Saudi. משרד החוץ של נתניהו התעלם מפנייה לתגובה.
עד כה דבקו טראמפ ונתניהו בזה לבלי הפרד, אבל אצל שניהם הנאמנות היא מוצר מתכלה, תלוי נסיבות. כשטראמפ ישלוף את תוכנית ההסדר שלו, נתניהו לא יוכל לסמוך על סירוב ערבי, שיושיע אותו. הוא יידרש להגיב ולבחור בין המתנחלים - שעליהם הוא מרעיף מיליונים שאינם משביעים אותם - לבין הממשל. המוצא היחיד שלו מסבך זה הוא תיזמון הבחירות לכנסת, כנימוק לדחיית התגובה עד לשיקוף העמדות בציבור המצביעים. כביכול, הבחירות כמשאל-עם על תוכנית טראמפ, או כתירוץ לשכנוע טראמפ להשהות את חשיפתה עד לאחריהן.
היעד: מלחמה בשחיתות
הבחירות הבאות חייבות להתמקד בשחיתות ותלויות גם במוצא-פיו המתמהמה של אביר המיוחסים, היועץ המשפטי אביחי מנדלבליט. לכן טוב שאוכפי-חוק בדימוס כמשה מזרחי, שיושבע בימים הקרובים מחדש כח"כ בסיעת העבודה לאחר שזוהיר בהלול יגיש את התפטרותו, ויואב סגלוביץ', המועמד הטבעי של יש עתיד לתיק המשפטים, נמצאים בפוליטיקה. אך במוקדם או במאוחר תחזור סוגיית הסדר הסכסוך למרכז הבמה, ושם היא עלולה לפגוש את האויבת הגדולה ביותר של השלום - האדישות. גם הבציר הנוכחי של אנשי הצבא בדימוס החביב על הבוחרים לא הצטיין מעולם במדינאות נועזת ומבקיעה. לכל היותר, מייחסים לו יעילות בשימור הקיים. זה עדיף על כישלון, אך אין בכך די.
המאמץ לייצר רצף של מאמצי שלום נתקל תמיד בלוח הזמנים של הבחירות כאן ושם. אחת לשנתיים בחירות לקונגרס, אחת לארבע לנשיאות, אחת לשלוש-ארבע לכנסת. תמיד בדיוק אין זה הרגע המתאים; וכשהרגע עובר מסתיימת כהונתם של שרי חוץ נמרצים כקיסינג'ר וכבייקר. את ההיגיון הזה הבין ושבר במלחמת יום הכיפורים סאדאת, כשנמאס לו לראות בראותו שניקסון, גם לאחר נצחונו הסוחף בבחירות 1972, ממתין עד שגולדה מאיר תנצח בבחירות 1973, שלמחרתן תתחיל שנת הבחירות האמריקניות 1974, וכך הלאה.
המסקנה היא ששנת 2019 כבר אבודה, בבחירות לכנסת ובמאבק סביב כתב-האישום הצפוי נגד נתניהו, והפנים צריכות להינשא לעבר 2020. מושב החורף של הכנסת חשוב הרבה פחות ממושב החורף של הקונגרס, שייפתח לאחר הבחירות שייערכו שם בעוד שלושה שבועות ושאמנם ישקף עדיין את בחירות 2016 אך כבר יסמן את הבאות. ניצחון של הדמוקרטים בבית הנבחרים ואולי גם בסנאט חיוני לאיפוס כוחו של טראמפ, בו ברגע ולקראת הבחירות הבאות לנשיאות. בלי הרפובליקאים, כשליטים בלעדיים בוושינגטון, תתחדש התקווה למנהיגות ישראלית חדשה, הפעם חמושה ביוזמה חיובית, שתבצר את ביטחון ישראל ושלומה לדורות.