האשמת היריב וחיזוק מקורבים: כך שורדים מנהיגים המעורבים בשחיתות

(נשיא דרום אפריקה ג'ייקוב זומה מכריז על התפטרותו, השבוע)

לכאורה, במשטר דמוקרטי כל האנשים שווים, לפחות בפני החוק. בישראל קראו לזה פעם "מבחן בוזגלו". אם אדם, רם מעלה ככל שיהיה, ולו מנהיג - ראש ממשלה או נשיא - ייתפס בקלקלתו, המשטרה תחקור, בית המשפט יפסוק והצדק ייראה לעין כל. לכאורה.

עוד בוואלה! NEWS:
התחזו לאמריקנים: אזרחים וגופים מרוסיה הואשמו בהתערבות בבחירות
מחדל ה-FBI: התקבלה אזהרה מהרוצח מפלורידה - אך לא נעשה דבר
טורקיה מציעה: הצבת כוח משותף עם ארה"ב במוקד המחלוקת בסוריה

כך למשל במקרה של רג'פ טייפ ארדואן. הימים הם לא הימים האלה, הקשים והרעים לדמוקרטיה הטורקית, שלמעשה איננה עוד, אלא ימים שבהם עדיין יש תביעה, משטרה, תקשורת ומפלגות אופוזיציה. יש גם אינטרנט חופשי. ארדואן הוא ראש הממשלה, ועדיין לא נשיא, לפי החוקה החדשה. לפני ניסיון ההפיכה הצבאית, שאחריו הגיע גל טיהור בלתי נתפס בגודלו, שבו טורקיה של ארדואן חיסלה את כל מוקדי האופוזיציה האפשריים, בין שהיו קשורים לניסיון ההפיכה ובין אם לא.

בדצמבר 2013 פשטה משטרת טורקיה על בתי בכירים, כולל
שרים, במסגרת המלחמה בשחיתות. בפברואר 2014, מתפרסמת הקלטה של ארדואן שבה הוא נשמע מורה לבנו בילאל להיפטר מהכסף. ב"כסף" הכוונה היא למזומן הנמצא בכספות המשפחה. היו כמה שיחות במהלך יממה, החל מהתראה שנתן ראש הממשלה לבנו על המעצרים, ועד השיחה שבה הוא הורה לו להיזהר ממעקבים. מדובר בסילוק של עדויות מרשיעות, מיליוני דולרים במזומן.

ארדואן תקף את מפיצי ההקלטות וטען שהן מפוברקות, בשעה שמפגינים קראו לו להתפטר. בשלב הבא, כפי שהיינו מצפים במדינה שומרת חוק כמו טורקיה, הייתה אמורה להיות חקירה של הבן וכן של האב, רב עוצמה ככל שיהיה - אך לא כך היה.

הממשלה בשליטת מפלגת הצדק והפיתוח של ארדואן העבירה מיד שורת חוקים, שהחשוב שבהם הוא העברת הסוכנות הממנה תובעים ושופטים לשליטתו הישירה של שר המשפטים ממפלגתו של ארדואן. הכול מזימה, טען ראש הממשלה, של המשטרה והתביעה נגדי, בהשראת אויבי הוותיק - פתהוללה גולן, הגולה בארצות הברית. ארדואן המשיך במשימת עיקור הכוחות היכולים לפגוע בו - התקשורת, בתי המשפט, התביעה, המשטרה, הצבא. ארדואן לא הגיע לאף חקירה, שלא לדבר חלילה על תביעה.

תגידו שארדואן הוא מקרה באמת קיצוני, וזה נכון. עם זאת, כדאי לזכור שגם בדמוקרטיה שלטון החוק יכול להיות שלטון הרוב המתלכד סביב מנהיג. השאלה "מי ישמור על השומרים?" תקפה כבר אלפי שנים, ולא נראה שהיא מאבדת מחשיבותה.

אחד מכלי הנשק הטובים ביותר בידי המדינאי או הפוליטיקאי, בין אם הוא מותקף בגלל שחיתות או מכל סיבה אחרת, היא להפוך את הנושא לפוליטי: מדובר במזימה נסתרת של המדינה העמוקה, של האויב, או במקרה של ארדואן - של ארצות הברית וישראל. הכוונה ב"המדינה העמוקה" היא האליטות שהודחו מהשלטון וניסו להפילו. וזה עבד פעמים רבות.

טיעון נוסף שנשמע גם בימים אלו הוא ש"שלטון מחליפים בקלפי". אין לעבור על רצון הבוחר. בעיקרון זה נכון. אבל מה עושים עם מנהיג פופולרי שסרח? ביל קלינטון, שנבחר פעמיים בקלות, שרד בקושי הליך הדחה. ריצ'רד ניקסון נבחר בבחירות 1972 ברוב בלתי נתפס - הוא ניצח את יריבו ג'ורג' מגוורן ב-49 מתוך 50 מדינות בארצות הברית, ברוב של 18 מיליון מצביעים. ועדיין, פחות משנתיים לאחר מכן, הוא נאלץ להתפטר בבושת הפנים כשהמעשה הראשון של יורשו, ג'רלד פורד, הוא להעניק לו חנינה נשיאותית.

אם המעשים שבגללם נפל ניקסון - פרשת ווטרגייט, החיפוי עליה והשקרים - היו מתרחשים כיום, ייתכן שהוא עדיין היה נשיא. הסיבה לכך היא שהמשתנה הקריטי, כפי שמתברר, אינו עוצמת העדויות והתיק, אלא עוצמת האדם שבמרכז החקירה. הכוונה היא לא לעוצמתו כנשיא המעצמה החזקה בעולם, אלא לעוצמתו הפוליטית. עוצמת מפלגתו.

אם המפלגה מגבה את המנהיג וכל עוד הוא לא עשה משהו נורא לחלוטין - אונס, רצח, בגידה - הוא עדיין יכול לצאת מזה. ניקסון איבד את תמיכת מפלגתו בעידן אחר, טרום הרשתות החברתיות, ה"פייק ניוז", וראיית מוסדות המדינה כשחקנים פוליטיים, שלא לומר ככלים בשירות אופוזיציה בוגדנית. בעידן הנוכחי המפלגה הרפובליקנית הייתה מתלכדת סביב מנהיג שנבחר על ידי העם ברוב עצום, בעל כישורים מוכחים בתחום מדיניות החוץ, והוא לא היה מתפטר. שלא לדבר על מודח.

מנהיג שכולם יודעים שהוא מושחת, נאלץ ללכת, בין אם ירצה ובין אם לא, כשהמוסדות הדמוקרטיים חזקים מאוד, כשהוא מקבל את כללי המשחק וכשמפלגתו מבינה שאם היא תמשיך לדבוק בו, הנזק למפלגה, כלומר לשרים, יהיה גרוע הרבה יותר מאשר אם המנהיג יישאר.

ראו כדוגמה את זימבבואה לפני חודשים ספורים, או את דרום אפריקה ממש עתה. אמנם האחת היא רודנות והשנייה היא דמוקרטיה, אך שני המנהיגים הולכים הביתה בנסיבות דומות - הם אינו מועילים עוד למפלגה. לא למדינה, אלא למפלגת השלטון. על כן ג'ייקוב זומה, נשיא דרום אפריקה, אדם ששחיתותו האישית מתנוססת לעין כל בביתו, הולך רק כעת - כשמפלגת הקונגרס הלאומי האפריקני מבינה שאם היא לא תיפטר ממנו, היא עלול לשלם מחיר בקלפי, המפלגה הדמוקרטית תתחיל לקבל קולות שחורים וזכר מנדלה לא יישאר לנצח. אז מראים לזומה בנימוס את הדלת, ומביאים את סיריל רמפוזה שמבטיח אישית להילחם בשחיתות.

בכלל, המלחמה בשחיתות מאוד פופולרית. רוסיה וסין הן לא המדינות הראשונות שעולות על הדעת כשמדברים על מלחמה בשחיתות, אך בכל זאת, גם אם נשיא רוסיה ולדימיר פוטין לא יישאל על הונו, על ארמונו, על הכספים שבחזקתו ועל כל השאר, עדיין מדינתו אוסרת מדי פעם אישים, גם בכירים, באשמת שחיתות.

דוגמה טובה היא מיכאיל חודורקובסקי, שהיה האדם העשיר ברוסיה ובטיפשותו ניסה להתמודד מול פוטין על הנשיאות. המלחמה בשחיתות ברוסיה היא בעיקרה חיסול חשבונות בין יריבים פוליטיים ועסקיים, כשגבולות הגזרה תחומים היטב מהקרמלין.

זה לא התחיל עם פוטין אלא עם קודמו, בוריס ילצין. כמו פורד האמריקני, המעשה הראשון של הנשיא פוטין היה להעניק חנינה לקודמו. ההבדל חשוב: החנינה לניקסון הייתה על מעשים ברורים שהוא הודה בהם. החנינה לילצין הייתה פתוחה, על האשמות עתידיות בשחיתות.

בסין המאבק בשחיתות הוא אמיתי יותר, אם כי גם בה מדובר לעיתים קרובות במאבקים פנימיים בצמרת, ולא בניקוי אורוות אמיתי.

לפני שנתנשא על המדינות האלה, הבה נפנה מבט למדינה מתוקנת, כך אנו שומעים. צרפת. זו שסיסמתה היא חופש, אחווה, ומה המילה באמצע? נזכרתי. שוויון. כמו שוויון בפני החוק. לשר הצרפתי יש קופה קטנה שהוא יכול להשתמש בה כחפצו, כולל הוצאות אישיות, וזה מותר. נמשיך בחוק הצרפתי הידוע, שלפיו נשיא לא נחקר בזמן כהונתו. אין זה נעדר היגיון לחלוטין, אך יש לכך תוצאות והשלכות. אם נזכור את הנשיא שיראק ואת הנשיא סרקוזי, החוק לא מונע מהאדם החזק ברפובליקה לעבור עבירות שונות.

בברזיל הודחה בשנה האחרונה הנשיא דילמה רוסף בגלל שחיתות. גם כאן ניתן לראות כי היא הודחה כי הפופולריות שלה צנחה לשפל המדרגה, ועל כן היא לא שרדה את הצבעת אי האמון בפרלמנט והדחתה הגיעה אחרי שנבחרה בפעם השנייה לנשיאות. הסיפור שובר הלב בפרשה הברזילאית עתירת הממון והשחיתות איננו של רוסף, אלא של קודמה - לולה דה סילבה, איש האיגודים המקצועיים וגיבור עממי, שאחרי כהונתו התברר שגם הוא מעורב בשחיתות. ואם חשבתם שאחריהם ניקוי האורוות הושלם, אז הנשיא הנוכחי מישל טמר חשוד אף הוא בשורת עבירות, כולל בשחיתות אישית, קבלת שוחד ומה לא.

יש פעמים שבהן חקירת השחיתות מתחילה אחרי שהעם אמר את דברו. במקרה של מובארק במצרים למשל, כמו גם של שכנו ממערב זיין אל-עבדין בין עלי מתוניסיה, שבהם השלטון הופל תחילה בהפיכה - או במהפכה, עניין של השקפה. אחרי אירועי האביב הערבי מובארק הועמד לדין בגין שחיתות, כמו גם בן עלי.

גם במקרים אחרים התבררו ממדי השחיתות האישית של רודן רק אחרי הפלתו. מראות ארון הנעליים של אימלדה מרקוס מהפיליפינים זכורים, כמו גם ארמונה של משפחת צ'אושסקו ברומניה. כל עוד הם היו בשלטון, איש במדינתם לא העז לקרוא אותם לחקירה.

מדינה שהפכה סמל לקבלת אחריות אישית היא יפן: הקידה, ההתאבדות לעיתים. השבוע התנצל מלון בפני אורחיו לאחר נפילה של רשת האינטרנט בשל שיפוצים. הרשת נפלה, תחזיקו חזק, למשך דקה. דקה אחת. גם ביפן נפלה ממשלה, יחד עם העומד בראשה נובורו טקשיטה, בשל שערורייה של מידע פנים ושחיתות שקיבלה את שמה של החברה המעורבת, רקרוט. 47 מחוקקים יפנים היו מעורבים בפרשה, כולל ראש הממשלה, שהתפטר.

האם בסופו של דבר הפוליטיקאי המושחת משלם מחיר? כן. בהוליווד. בעצם גם בה כבר לא, אולי רק בסרטים הישנים. אבל בסדרות הציניות הנוכחיות - "בית הקלפים" ו"סקנדל"?

אנחנו, האזרחים, לא פלא שאנחנו מגיעים לעיתים למסקנה שככה הם כולם. נכון, הכוח משחית וכוח מוחלט משחית לחלוטין, בסופו של דבר. אך יש לכך פתרונות, שהפשוט שבהם הוא לא להתפתות.

עם זאת, כשבישראל נחקרים ראש ממשלה אחרי ראש ממשלה, וכשבאיטליה מואשם הפוליטיקאי הבכיר ביותר מאז מלחמת העולם השנייה ומי שהיה ראש ממשלה פעמים רבות, ג'וליו אנדראוטי, שהוא היה חבר במאפייה, לא פחות, כשברוסיה מעריכים את הונו של הנשיא פוטין בסכום בלתי נתפס של ארבעים מיליארד דולר, כשארדואן נתפס בקלקלתו ובתשובה מפרק לחלוטין את כל שומרי הסף - מנהיגים אחרים מתבוננים בכך ומפיקים לקחים.

הלקח המרכזי למנהיג חדש הוא ככל הנראה לא לעזוב לעולם לא עמדת הכוח, לתחזק את המפלגה ואת הקואליציה. גם השוטרים וגם השופטים הם בני אדם, ובתוך עמם הם חיים. אם התמיכה הפוליטית איתנה, כפי שאנחנו רואים פעם אחר פעם, אפשר לצאת משורת האשמות שאזרח רגיל לא ישרוד אותן. שוויון בפני החוק הוא ערך, אבל לא בהכרח מציאות.