דו"ח שפרסם בחודש שעבר משרד השיכון האמריקני חושף תמנת מצב מבהילה: מספרם של חסרי הבית, בעיקר בחוף המערבי, מזנק. בלוס אנג'לס, למשל, מדובר בעלייה חדה של 75% תוך שש שנים - מ-32 אלף בסוף שנת 2011, ל-55 אלף בסוף 2017. רובם המוחלט, כ-41 אלף, גרים ברחוב, ורק כ-14 אלף יכולים למצוא מחסה במקלטים עירוניים. ברחבי ארצות הברית כולה נספרו 553 אלף חסרי בית, עליה של 0.7% בהשוואה לשנה הקודמת. אם לא די בכך, מעריכים המומחים כי המספר האמיתי של חסרי הבית גבוה הרבה יותר.
"כל הערכה שאתה רואה היא הערכת חסר", אמרה לוואלה! NEWS אליזבת' בואן, חוקרת במחלקה לעבודה סוציאלית מהאוניברסיטה בבפאלו, ניו יורק. מדובר בתהליך שגרתי שקורה אחת לתקופה, כאשר כל מחוז מנהל ספירה בשיטה שלו. בסיאטל, למשל, יצאו לפני כשבועיים אלף מתנדבים לספור את אוכלוסיית חסרי הבית ברחובות העיר במבצע לילי.
"קשה מאוד לקבל מספר מדויק", הסבירה בואן, שחוקרת זה שנים את מצבם של חסרי הבית. "כשאנשים מדמיינים חסר בית הם חושבים תמיד על מישהו שישן בחוץ, על הכביש, שנראה הומלס, אבל זה לא המקרה היחיד. אני עשיתי מחקר על צעירים הומלסים. הרבה מהם ישנו אצל חבר על הספה, אולי ימצאו פתרון אחר. הם לא בהכרח יישארו ברחוב ולכן לא יופיעו בספירה".
מה הגורמים לעליה במספר חסרי הבית?
"זו שאלה מורכבת. אין דרך אחת שבה אנשים הופכים להומלסים, אבל באמריקה לב העניין הוא מחירי הדיור, שצמחו מהר יותר מהמשכורות. זה רע במיוחד בחוף המערבי - לוס אנג'לס, סן פרנסיסקו, סן דייגו וסיאטל. דיור בארצות הברית הוא לא זכות. אנשים שזכאים לדיור ציבורי לא בהכרח יקבלו אותו. יש רשימת המתנה עצומה. זה לא משהו מובטח. הגורם השני הוא שאין ביטוח בריאות כולל. אם מישהו מכור לסמים או סובל מבעיה נפשית, הוא עלול להישאב למעגל שלא יוכל לצאת ממנו".
לסת' קורצבן, פרופסור בבית הספר לעבודה סוציאלית של אוניברסיטת דרום קליפורניה, יש הסבר נוסף לעליה במספר חסרי הבית. "מרכז הכובד של הסחר נע לחוף המערבי. אנשים עוברים לפה לחפש עבודה, והאוכלוסיה בלוס אנג'לס לבדה עלתה בחצי מיליון איש בעשור". בשיחה עם וואלה! NEWS, הוסיף קורצבן כי "אם נתמקד בלוס אנג'לס, יש לנו הרבה גורמים שהופכים את הנושא לבעיה של ממש. הדיור מאוד מאוד יקר, ויש חוקים שמקשים על בניה, אז האוכלוסיה ממשיכה לגדול, אבל הדיור הציבורי מפגר מאחור. מעבר לזה, יש לנו את המספר הגבוה ביותר של אסירים. רבים מאלה ששוחררו חוזרים ללוס אנג'לס ויש יותר אנשים שנאבקים על מקום דיור, ובגלל ההיסטוריה שלהם קשה להם להשיג אותו כי כשהם יידרשו למלא טפסים בעת השכרת דירה, הם יישאלו האם נעצרו בעבר וישיבו שכן".
איבון ויסינג, פרופסורית מאוניברסיטת סיילם-סטייט, הוסיפה כי "במקרים רבים, אנשים משלמים חצי מהמשכורת על דיור. תוסיף לזה את ההוצאות על חימום, חשמל, מים, מסי עירייה וכו', ואנשים רבים נותרים ללא כסף מספיק לבריאות, תחבורה ומזון". לדבריה, "גם הרעב בארצות הברית גבוה מאוד. אנשים שחיים על משכורת מינימום, ללא הטבות (כמו ביטוח בריאות, ע"נ) נמצאים במיוחד בסיכון. אם מישהו מתמודד עם מקרה חירום רפואי, הוא עלול להגיע למצב שלא יוכל לקבל טיפול רפואי נאות או לעבוד כרגיל. דיור מסודר חשוב לאורח חיים בריא. ובזמן שיש סטריאוטיפ שלילי על הומלסים, שמאשים אותם במצבם ומתייג אותם כעצלנים או נרקומנים, ברוב המקרים זה לא נכון. מרבית ההומלסים הם משפחות, במיוחד של הורה יחידני. רבים עובדים לפחות במשרה חלקית, ולא יכולים לסיים את החודש. אלו לא אנשים שיכולים לעבוד ובוחרים שלא".
כאוס וזעזוע
בחודש אוקטובר, יצאו עובדי מחלקת התברואה של לוס אנג'לס לבדוק את מצב ההיגיינה במקומות שבהם התקבצו כמה אוהלים יחד. הם ספרו 222 מקומות שכאלה, כשב-50 מאהלים היו 30 איש ויותר. אנה סקוט, כתבת בתחנת הרדיו הציבורית KCRW בלוס אנג'לס, המסקרת מקרוב את תופעת חסרי הבית בעיר, הביעה זעזוע וסיפרה לוואלה! NEWS כי "אם אתה נוסע ברחבי העיר אתה תראה מחנות של חסרי בית עם אוהלים כמעט בכל שכונה, כמעט מתחת לכל כביש מהיר. זה לא היה המצב לפני עשר שנים. זה באמת לא מצב אנושי עבור האנשים שחיים ברחובות, וזה גם כאוטי עבור אנשים שחיים בשכונות, כיוון שיש לזה גם סוגיות של ביטחון אישי ובריאות הציבור".
סוגיה נוספת שמתעוררת עקב ריבוי חסרי הבית בעיר היא התנהלות העירייה מולם. חסרי הבית מתלוננים כי במקרים רבים הרשויות הגיעו והחרימו מהם רכוש וציוד בסיסי כמו בגדים ונעליים, בטענה שהציוד מצטבר ותופס מקום רב. בעירייה אמרו מנגד לתחנת הרדיו שבה עובדת סקוט כי החרמות רכוש מעין אלה נעשות רק כדי לוודא שהמדרכות פנויות ויכולות לשמש את הציבור למעבר בטיחותי. "יש היסטוריה של תביעות נגד העירייה בנוגע להחרמת חפצים של הומלסים", סיפרה, "העיר ומחלקת התברואה נאבקים כדי שאנשים יזוזו. מצד אחד ברור שאתה לא רצה שיחרימו לאנשים את הדברים, ומצד שני זה תרם למה שאתה רואה עכשיו, של מעין מחנות ברחבי העיר".
לדבריה, "זה גורם לי עצב רב ללכת בעיר ולראות אנשים חיים ברחוב. הייתי הרבה זמן באזורים של חסרי הבית, ואני יכולה לומר שמצב ההיגיינה שם הוא החמור ביותר אי פעם. אין שירותים, אין פחים. יש הצפה של זבל שאיש לא מרים. זה נורא שאנשים חיים ככה, זו נקודה מפחידה להיות בה".
כמעט בכל עיר גדולה קיים מקלט לחסרי בית, ובלוס אנג'לס יש מחסור משמעותי במיטות במקלטים הללו. כך או כך, מסבירים המומחים, המקלטים אינם התשובה. "מצב המקלטים משתנה ברחבי המדינה מעיר לעיר וממדינה למדינה", אמרה בואן. "המטרה היא לא שזה יהיה הפיתרון. זה מוצא אחרון. לפי הניסיון שלי, ככה גם הומלסים רואים את זה. אנשים מעריכים את זה שיש שם גג, אבל קיימות במקביל בעיות של פרטיות, הרבה אנשים חוו שם אלימות, תקיפות. זו כתובת למקרה חירום". עם זאת, היא מסייגת, "יש גם סיפורי הצלחה ובמקרים מסוימים אנשים כן יצרו שם קשר אישי עם העובדים והועברו לטיפול שירותי הרווחה".
קורצבן מתאר תמונת מצב דומה: "המצב במקלטים משתנה לפי איך שהם מנוהלים. מתי אתה יכול להיכנס, מתי אתה יכול לצאת, כמה חפצים אתה יכול להביא איתך. זה שמישהו הומלס, זה לא אומר שהוא רוצה לגור במקום עם עוד הומלסים. הם עלולים לחשוש שזה לא בטוח, ולכן הרבה פעמים יתרחקו משם".
בינתיים, בלוס אנג'לס עובדים קשה כדי למצוא פתרונות ומנסים להתמודד עם מימדי התופעה. בשנה שעברה הצביעו התושבים בעד מס חדש שיוטל עליהם ויתועל לקרן שתטפל בחסרי הבית. המס אמור לאסוף 4.6 מילארד דולר בעשר שנים, לבנות כך עשרת אלפים דירות ושלפר דרמטית את שירותי הרווחה בעיר. מאז אושר הצעד, נוספו אלף תקנים עירוניים לטיפול בהומלסים, אך סקוט מדגיש כי "זה פיתרון לטווח הארוך שלא יורגש באופן מיידי, וגם מדובר במספר קטן בהשוואה לצורך. ישנם 55 אלף איש ברחובות. העיר לאחרונה עשתה דברים קצת יותר מיידיים, כמו למשל הצעה שנדונה כעת ונועדה לאפשר לבעלי מוטלים להמיר את המבנה למקלטים להומלסים תמורת תשלום, או להציב קרוואנים באזורים של מגורי האוהלים".
גם אם ההתגייסות המשמעותית של תושבי לוס אנג'לס תטפל בבעיה בשנים הקרובות, המומחים מזהירים כי בחלקים אחרים של ארצות הברית היא תישאר בעינה. "האיזורים העירוניים הם בעייתיים, אבל מצד שני יש שם יותר משאבים, יותר בתי תמחוי, יותר מקלטים ושירותי בריאות", הבהירה ויסינג, "האזורים הכפריים בעייתיים כיוון שהעוני נוטה להיות שם גבוה, המשאבים הכספיים מצומצמים, ובנוסף התחבורה הציבורית לא זמינה".
בואן מצטרפת לדברים ומדגישה את הבעיה באזורים הללו. "אנשים שם נאבקים עם מציאת דירה, עם גישה לביטוח בריאות ועם טיפול נפשי, ונלחמים במגפת האופיודים. באזורים הכפריים קשה יותר לשרוד. זה סיכון שלא הולך לשום מקום, ורק יעלה. לא סביר שנראה בקרוב עליה במימון לבריאות ודיור ציבורי. כדאי לנו, כמדינה, להחליט שזה משהו שאכפת לנו ממנו".
