כל מו"ל ועורך, ובתחומים מסוימים של משלח היד העיתונאי כל כתב, מכיר את ההתנצחויות וההתנסחויות המלוות תביעות דיבה. המאבק הכפול הוא על כבוד וכסף - האם וכמה ישולם לנפגע ואיך תנוסח נסיגת הפוגע מהמלל שחולל את התיק. מוציא הדיבה, וגם איש ציבור המעליל על זולתו נכלל בקבוצה זו - ולא רק בצד המתלונן, מנסה לחמוק מהמונח המהדהד "התנצלות". די לו ב"הבעת צער". אם יריבו נפגע, אין לו אלא להצטער על כך, כי מי מסוגל להתווכח עם תחושה. לא שהוא מודה בגרימת הצער. פשוט, מבחינה אנושית, חבל לו על השריטה בנפשו הרכה של מה-שמו.
זאת גם המתכונת בדיפלומטיה. מדינה נתפסת בקלקלתה. היא נאלצת להתנצל, גם - ואולי בעיקר, בפני מדינה ידידותית, בניגוד לפתגם של "סיפור אהבה" המעניק לאוהבים פטור מבקשת סליחה. אבל גאוותנות של פוליטיקאים החרדים לדימויים מבית מפתלת את הלשון, כדי שלא תישמע המילה המפורשת "התנצלות". אני מתנצל? - אני, גיבור שכמותי? צר לי.
בנימין נתניהו הוא המלאך של צר לי. אחרי ההתנצלות בפני ירדן בפרשת ניסיון ההתנקשות הכושל בחאלד משעל ב-1997 ובפני טורקיה בעקבות משט ה"מרמרה" ב-2010 ושוב בפני ירדן לאחר הריגת שופט במעבר הגבול ב-2014 הוא פותח את 2018 בהתנצלות בפני ירדן על אותה הריגת שופט - בתוספת הריגת שני ירדנים בידי המאבטח זיו מויאל ביולי אשתקד. נתניהו לא לחץ על הדק האקדח של מויאל, אבל ברברבנותו להוטת הכותרות החולפות הוא החריף את המשבר לכדי עימות חזיתי.
עוד בוואלה! NEWS:
כחלון עוקץ את לפיד: שרי אוצר לפניי לא בנו אפילו דירה אחת
"המורשת של איתי תישאר לעד": האב חארבעה שנרצח הובא למנוחות
תיעוד: חייל צה"ל נפצע באורח קל בניסיון פיגוע דריסה בבקעה
ביטחון ירדן חשוב לישראל כמעט כמו ביטחון ישראל. משטר עוין בעמאן חמאסי או איראני - יקים לתחייה את החזית המזרחית. ישראל, המתגאה בהיותה הדמוקרטיה היחידה באזור, אינה רוצה שהממלכה ההאשמית תצטרף לרשימה מכובדת ובלעדית זו. המלך עבדאללה הראשון היה שותף חלקי של ישראל המוקמת ב-1948, נכדו חוסיין הגדיל לעשות - אף שבחולשתו איבד את הגדה המערבית ואת מזרח ירושלים, צבאית ובהמשך גם מדינית - והנין, עבדאללה השני, מתמיד בקו המשפחתי של ברית שלום וביטחון עם ישראל וסלידה אישית מנתניהו.
במהומות הר הבית בקיץ הייתה הדאגה העיקרית של המודיעין הישראלי לא להשפעה על הפלסטינים בירושלים, בגדה או בישראל, אלא למצבו של עבדאללה. גרירת ההתנצלות על אירוע מויאל חצי שנה הייתה אווילית ועקרה לא פחות מהחגיגה המצולמת סביב מויאל. עמד מאחוריה הגיון שאינו ניתן לפיענוח. אולי מישהו השכיל להשקיע בביטקוין את תקציב הפיצויים למשפחות ההרוגים - ולצאת בזמן.
כסף הוא בהחלט חלק חשוב בעניין, ולא רק כמקובל בסולחה מזרח-תיכונית האמורה לנתק את שרשרת נקמות הדם. ישראל שילמה מיליונים גם למשפחות האמריקניות של חללי אוניית הביון "ליברטי", שהופצצה בידי צה"ל ב-1967. זאת שיטת פצעת-פיצית, שילמת-השלמת. אין מדינה המיטיבה להכיר בכך מישראל, שכלכלתה בעשוריה הראשונים ורווחת רבים מאזרחיה ניזונו משילומים מגרמניה. נתניהו הוסיף לכך חידוש: צלם ביולי, שלם בינואר. אצלו, מה שמתחיל בסער נגמר בצער.
ההודעה הרשמית על הסדר ההתנצלות, או הבעת הצער, או הסליחה, תלוי בשפה ובמטבע, תוזמנה לפרסום ערב הגעתו של סגן נשיא ארצות הברית, מייק פנס, למצרים, ירדן וישראל. החולצה היחידה החסרה במלתחה של פנס היא זו המעוטרת בכתובת "אני עם הטיפש". הוא המתמחה השפוי של דונלד טראמפ והיחיד בממשל החסין מפיטורים. אין לו כל חשיבות או השפעה, אבל בבואו לאזור כבלדר של מסרי הרגעה, נדרשת אווירת פיוס בזירת ישראל-ירדן, אם לא ישראל-פלסטין.
פנס ניצב לפני חודש וחצי מאחורי הנשיא, לבדו, למעט אשוח חג המולד ששתק כמוהו, כשטראמפ הכריז על הכרתו בירושלים כבירת ישראל, בלי לפרט לאיזה חלק מהעיר כוונתו. אבל כשלאחר ההכרזה פוקד סגן הנשיא אתר במזרח העיר, הלא הוא הכותל המערבי, בהקשר דתי ופרטי (ופוליטי - בוחריו הם נוצרים אדוקים ואף משיחיים, תומכי ישראל ושיקוליהם עמם) אך לא רשמי, הוא מאשרר בכך את המדיניות העקבית של כל קודמי טראמפ, שהתנגדו לסיפוח העיר המזרחית.
עיר מפחידה
מרוב הכרה נשיאותית עמומה בירושלים עדכן אמש משרד החוץ האמריקני את אזהרת המסע לישראל, לגדה המערבית ולעזה, תחת כותרת הקוראת ל"זהירות מוגברת, רמה 2" והמודה למעשה שהכרזת טראמפ הגבירה את הסיכון לחיי אזרחים אמריקנים. הממשל ממליץ שלא לבקר בעזה, בגלל "טרור, תסיסה אזרחית וסכסוך חמוש" ולשקול מחדש ביקור בגדה מנימוקים דומים אך מתונים יותר בניסוחם - אפשרות ולא ודאות לאלימות בתסיסה האזרחית ולסכסוך חמוש (הטרור ודאי). האלימות, מבהילים במחלקת המדינה כדי לגלגל את האחריות למסתכנים, עלולה להתלקח ללא התרעה גם בירושלים והטרור זומם להכות באתרי תיירות, במוקדי תחבורה, במרכזי קניות ובמתקני ממשלה.
ירושלים, לפי ממשל טראמפ, היא עיר מפחידה. "התנגשויות אלימות והתקפות טרור התרחשו ברחבי העיר, כולל בעיר העתיקה", נטען. "פיגועים הרגו או פצעו עוברים ושבים, ביניהם אזרחים אמריקנים. בתקופות תסיסה עלולה ממשלת ישראל להגביל את הגישה אל ובתוך חלקים מירושלים. נדרשת רמה גבוהה של עירנות מצבית. יש להיזהר תמיד, במיוחד במחסומים ובמקומות אחרים שכוחות ביטחון מקיימים בהם נוכחות משמעותית, ולהימנע מהפגנות ומהתקהלויות. רצוי לשנן את מיקום המקלטים והמחסות מפני פצצות".
אשר לעובדי הממשל האמריקני, חלקים מירושלים מוכרזים לעתים כ"מחוץ לתחום" להם. תנועתם לעיר העתיקה מוגבלת משיקולי אבטחה. בחודש הרמדאן נאסרים עליהם ביקורים פרטיים בעיר העתיקה. אסור להם גם להשתמש באוטובוסים ולהתקרב לתחנות המרכזיות. עליהם לנקוט באמצעים ביטחוניים מוגברים בהגיעם למרחק של 10 ק"מ מקו התיחום (לא "הגבול") עם עזה, 2.5 ק"מ מגבול לבנון ומרחק דומה מגבול מצרים בסיני (כביש 10 כולו וחלקים מכביש 12) וממזרח לכביש 98 בגולן.
כלומר, טראמפ מצהיר או מצייץ ונשאר חי ומאובטח באוגדות של סוכני השירות החשאי, בירושלים כמו בוושינגטון. כך גם פנס. אבל פקידים, קצינים ואזרחים אמריקנים מוזהרים מפני הסכנות שמדיניות הממשל תורמת להגברתן.
עולמו של טראמפ
טראמפ הוא פחדן, שנבהל ואינו עומד לממש את הבטחתו להעתקת השגרירות מתל אביב לירושלים. משמעות הדיווח על ייעוד אחד ממבני הקונסוליה לשיכון משרדם של השגריר דייוויד פרידמן וצוותו היא שהשגרירות, רובה אם לא כולה, תישאר ברחוב הירקון 71. גם גאון יציב כמו טראמפ - או במובן האחר של הביטוי במקורו האנגלי, "גאון האורווה" - אינו מסוגל לכווץ את הבניין התל אביבי הנרחב אם גם המיושן לתוך אחיין ירושלמי קטן. בשגרירות, שהקונגרס אסר לשפץ, באותו חוק מ-1995 שקרא למעבר לירושלים, 200 אמריקנים וכמעט 800 עובדים מקומיים. מי יעביר אלף איש מהמרכז לירושלים והיכן ישכן אותם, על נספחותם הצבאית, שלוחת ה-CIA ונציגות ה-FBI וגורמים הפועלים מול זרועות הביטחון של ישראל, שמפקדותיהן בתל אביב ובסביבתה - ואנשי סוכנות הסיוע ועוד ועוד.
רק בעולמו של טראמפ קל לעבור מאזור חיוג 03 ל-02. לישראלים טבעי שהמטה הכללי של צה"ל ומשרד הביטחון והמוסד והשב"כ אינם נמצאים בבירה. לרמטכ"ל אין בירושלים חדר משלו. כשהוא נתקע בעיר בין דיונים, מעדיף שלא לבזבז את זמנו בנסיעות סרק וזקוק לגג, קירות, שולחן וכסא הוא מתארח בבית החייל וחולק שם משרד עם שר הביטחון, שכנו בקומה ה-14 בקריה. היה יותר פשוט אילו טראמפ התנצל, הצטער או לפחות הצטדק ואמר, סליחה, טעיתי, לא כדאי לטלטל את המערכת. לא הוא. יתהפך העולם, וטראמפ לא יודה שנחפז מדי להתחייב בלי לשקול את ההוצאות ואת התוצאות.