חקירתו תחת אזהרה של ח"כ איתן כבל (המחנה הציוני) במשרד להב 433 הבוקר (חמישי), עלולה להתברר כיום שבו הוא הסתבך בפרשה 2000, אך ייתכן שזהו דווקא היום שייזכר כזה שבו פחתו הסיכויים שראש הממשלה בנימין נתניהו יועמד לדין בפרשה.
ח"כ כבל נחקר בנוגע לשיחות שקיים עם מו"ל ידיעות אחרונות, נוני מוזס, בתקופה שבה פעל לקדם את חוק "ישראל היום". ייתכן שהעובדה שחקירתו ארכה שעתיים בלבד, ושלא עומת במהלכה עם מוזס שנחקר במקביל, מרמזת לכך שתשובותיו הניחו את דעת החוקרים. השערה אפשרית מני רבות.
בתיק 2000 נחקר החשד שנתניהו ניסה לרקום עם מוזס עסקה, שבמסגרתה יזכה לסיקור אוהד ב"ידיעות אחרונות", ובתמורה - יסייע לצמצם את פעילות העיתון המתחרה, ישראל היום.
בקרוב יועבר תיק החקירה ליועץ המשפטי לממשלה, אביחי מנדלבליט, שיצטרך להכריע אם דינו להתברר במגרש הפלילי, או שמא בזה הציבורי. אפשר להעריך שמסביבתו של נתניהו תעלה הטענה, שלפיה מאז ומעולם פוליטיקאים ואנשי תקשורת מנהלים יחסים מורכבים, מרובי תככים, מלווים בהסכמי "תקן וקח" שמדיפים ריח רע - אך הדבר אינו הופך זאת לעבירה פלילית של קבלת שוחד או הפרת אמונים.
לפיכך, הטענה אומרת שגם אם הקשרים שנחשפו בפרשה, בין הדרג הבכיר ביותר במערכת הפוליטית, ראש הממשלה, לבין מו"ל של עיתון רב כוח והשפעה, מעוררים תחושות קשות אצל כל צרכן תקשורת - ביחס לדרך שבה הוא אמור להביט על החקיקה בכנסת ישראל או על מהימנות הידיעות שהוא קורא - אין זה מקרה יחיד של "דילים".
הנוסח ידוע ומוכר, פוליטיקאים שמשוועים לקבלת סיקור אוהד יותר - או רב יותר - מאנשי תקשורת. ונושא זה, יטענו הטוענים, צריך לעמוד למשפט הציבור במסגרת בחירות דמוקרטיות ולא במשפט פלילי.
לא ייתכן, תמשיך הטענה, שדווקא ראש הממשלה יהיה הראשון שיועמד לדין על "עסקה" שעליה הוא שוחח עם מו"ל של עיתון, עסקה שאף לא יצאה לפועל, שעה שפוליטיקאים אחרים שבעבר רקחו עסקאות עם אנשי תקשורת בכירים לא עמדו לדין פלילי בגין מעשיהם.
בשפה המשפטית, הטענה תיכנס תחת טענת הגנה של אכיפה בררנית כלפי נתניהו. אין ספק שחקירתו היום של ח"כ כבל בגין קשריו שלו עם נוני מוזס מוסיפה עוד נדבך לפרשה.
מר בש ותקדים המקררים
מדובר בטענה שאין לזלזל בה. הפרקליטות אינה ממהרת להעמיד לדין ולנסות ולקבוע נורמות חדשות על גבם של חשודים במעשים בנושאים שבעבר לא טופלו בכלים פליליים. יש לכך כמובן חריגים; לפני יותר מיובל שנים הועמד לדין פלילי מרדכי בש, אדם מן היישוב, באשמה שגרם ברשלנות למותם של שני פעוטות ששיחקו במקרר ישן, שאותו הוציא בש לחצר הבית.
באותן שנים לא היה מנגנון שהבטיח את פתיחת המקרר מתוכו, וכך התרחשו מספר אסונות שבהם ילדים נלכדו בתוך מקררים עזובים ונחנקו. מר בש הביא להגנתו את שכניו, כולם אנשים שומרי חוק, שסיפרו, כל אחד בתורו, על הנוהג שרווח באותה תקופה להוציא את המקררים הישנים לשדות הסמוכים לבתים, עד שייאספו.
השכנים העידו כי לא צפו שמקרר יהפוך למלכודת מוות. בית המשפט לא קיבל את הטענה; השופטים קבעו שבש חייב היה לצפות את הסכנה. בעצם, השופטים החילו נורמת התנהגות חדשה על החברה הישראלית באמצעותו של אותו בש. ראו הוזהרתם, אמרו השופטים, גם אם עד היום נהגו רבים להוציא מקררים לחצרות, דעו מעתה כי מדובר במעשה חסר זהירות, ואם יקרה חלילה אסון - אתם תוחזקו כאחראים לו מבחינה פלילית.
אלא שמרדכי בש הועמד לדין בעבירה של רשלנות, שיש מדינות שבהן אף אינה נחשבת למעשה פלילי. אין דומה החלטה להעמיד אדם לדין בגין מעשה רשלני, להחלטה על העמדה לדין פלילי בשל מעשה מרמה מכוון, במסגרת יחסים שגבולותיהם מעולם לא הובאו לבירור במישור הפלילי, החלטה שיכול שיהיו לה משמעויות מרחיקות לכת גם בזירה הפוליטית.
החלטת היועמ"ש תתבסס כמובן, בראש ובראשונה, על העובדות - ואלה ידועות כעת במלואן רק לגורמי אכיפת החוק, אך דומה שחקירתו של ח"כ כבל מלמדת עד כמה מורכבת תהיה ההחלטה בתיק 2000.