הדיון המתנהל בימים אלו בסוגית עונש מוות למחבלים מחייב התייחסות לארבעה נושאים עיקריים. הראשון: האם החקיקה הזו נועדה להעניש או להרתיע? והאם יש ביכולתה להרתיע את מי שכבר החליט שהוא יוצא לפיגוע במטרה להרוג יהודים ומבין שיש סיכוי בלתי מבוטל שלא יצא מזה בחיים? עמדת מערכת הביטחון היא שעונש מוות לא ירתיע ולא ימנע את הרצח הבא, אלא להיפך - רק יזיק ויהפוך כל מחבל או מחבלת לשאהיד.
אני מלא הערכה לאנשי מערכת הביטחון לדורותיהם, אבל אינני סבור שנימוק זה משכנע. בעבר ראינו עשרות חוות דעת של מערכת הביטחון על כך שהריסת בתים מרתיעה מחבלים. לכן לומר כי הריסת בתים מרתיעה ועונש מוות אינו מרתיע, לא הגיוני בעיני. לעניות דעתי עונש מוות ירתיע ויוריד באופן משמעותי את המוטיבציה בקרב מחבלים פוטנציאלים לצאת לפיגוע, ואני לא היחיד הסבור כך.
אלוף-משנה (במיל') עודד פסנזון, אחד מהשופטים שדנו למוות את סעיד בדארנה, שתכנן שני פיגועי התאבדות בשנת 1994, נימק את פסיקתו: "האמנתי שגזר דין מוות ירתיע מחבלים אחרים. לא ניסו זאת אף פעם... נדרש סוף סוף לעשות עם זה משהו ואנו כבתי משפט צבאיים צריכים לתת את חלקנו... יש הבדל בין גופים כמו חמאס שאחת המטרות שלהם זה לחסל יהודים ויהי מה לבין מחבלים כפרטים, אנשים שמוכנים לתכנן רצח מפורט, ואומרים לעצמם שאותם לא יתפסו. היום זה כן יכול להרתיע כמו שהריסת בתים מרתיעה משפחות מסוימות של מחבלים".
גם אם נקבל את הטענה שהמחבל הפוטנציאלי מודע לעובדה שיש סיכוי סביר שימות בעת ביצוע פעולת הטרור, הרי שלא ניתן לשלול את העובדה שהוא מוכן להסתכן, בתקווה שיצליח להימלט או לשרוד, להיכנס לכלא ולהשתחרר במסגרת העסקה הבאה. רק בחודש האחרון נתפסה חוליית חמאס מאזור שכם שהתארגנה על מנת לחטוף חיילים או אזרחים ישראלים לצורכי מיקוח לשחרור מחבלים מהכלא. עובדה היא שמעסקת ג'יבריל הראשונה בשנת 1983 ועד לעסקת שליט שחררה מדינת ישראל 7,578 מחבלים כולל רוצחים נתעבים ביותר דוגמת סמיר קונטאר, שנאלצנו לסכל לאחר מכן ומשוחררי עסקת שליט נושאים באחריות לרצח שבעה אזרחים ישראלים לאחר שהשתחררו מהכלא.
הנושא השני: האם ישראל, מדינה נאורה וליברלית המכבדת זכויות אדם, יכולה להרשות לעצמה להנהיג עונש מוות במקרים של פעולות טרור אכזריות במיוחד? אזכיר רק את המקרה של המחבל מבוסטון, ג'וחאר צרנייב, שהיה אחראי לפיגוע במהלך ריצת המרתון המפורסמת בעיר באפריל 2013. חבר המושבעים במדינת מסצ'וסטס, הנחשבת לבירת האקדמיה והמדע לא רק בארצות הברית אלא בעולם כולו, הכריע פה אחד והטיל על המחבל עונש מוות. זאת ועוד, רק בשנתיים האחרונות הוצאו להורג בארצות הברית יותר מ-40 בני אדם ועל 70 נגזר עונש מוות.
הנושא השלישי: יש הטוענים שאין צורך בחקיקה משום שבחוק הקיים יש סעיף של עונש מוות. הבעיה היא שמדיניות התביעה בישראל היא לא לדרוש עונש מוות בשום מקרה, גם במקרי הרצח המזעזעים ביותר. למרות זאת, בארבעה מקרים שונים בית המשפט סבר אחרת וגזר עונשי מוות על מחבלים.
ב-1956 נדונו למוות שלושה אנשי פדאיון, אולם עונשם הומר למאסר עולם.
ב-1965 נגזר עונש מוות על המחבל מחמוד חיג'אזי שהגיש ערעור לבין הדין הצבאי לערעורים שגזר עליו 30 שנות מאסר.
בשנות ה-90 נגזר על סעיד בדארנה בבית המשפט הצבאי בג'נין עונש מוות בעקבות מעורבותו בתכנון וביצוע שני פיגועי התאבדות בחדרה ובעפולה. גם במקרה זה בית המשפט הצבאי לערעורים ביטל את ההרשעה, בדארנה שוחרר בעסקת שליט וחזר לעסוק בטרור.
ב-2003 נגזר על ראאד שייח, השוטר הפלסטיני שהורשע ברצח שני חיילי המילואים הישראלים בלינץ' ברמאללה, עונש מוות ברוב של שני שופטים נגד אחת. מאחר שהחוק הקיים דורש הכרעה פה אחד, הוא נדון בסופו של דבר לשני מאסרי עולם. שני השופטים שגזרו דין מוות כתבו בגזר הדין: "מצאנו שאחריות תפקידנו מחייבת לעמוד מנגד ולזעוק כי דם יהודי אינו הפקר".
הבעיה המרכזית היא שהיועץ המשפטי לממשלה, אשר לו הסמכות הבלעדית להנחות את התביעה בישראל (את פרקליט המדינה והפרקליט הצבאי הראשי) מתנגד בתוקף לעונש מוות. לכן, הדרך היחידה להוביל שינוי במדיניות, היא באמצעות חקיקה בכנסת.
הנשוא הרביעי: סוגיית עונש מוות מופיעה בהסכם הקואליציוני שנחתם בין ישראל ביתנו לליכוד עם הצטרפותנו לקואליציה, וכל המפלגות המרכיבות את הקואליציה הצביעו בעד ההסכם במליאת הכנסת. בתקופתנו באופוזיציה קידמנו הצעת חוק בנושא שנדחתה במליאת הכנסת ברוב קולות, כולל של חברי כנסת הנמנים על הקואליציה הנוכחית וכאלו שעכשיו קוראים להטלת עונש מוות על מחבלים. רק חברי הכנסת של ישראל ביתנו תמכו בהצעת החוק. משכך, עם כניסתי לתפקיד שר הביטחון ביקשתי לקיים דיון בסוגיה בישיבת הקבינט. הישיבה התקיימה ביולי 2016 אך לצערי נשארתי בודד במערכה. אני מאמין כי עונש מוות למחבלים ירתיע מחבלים ויבהיר לעולם כולו כי דם יהודי אינו הפקר.