כמה פעמים עמדתם מול פיג'מה של גבר אחר והתרגשתם? ותורידו את החיוך, הוא לא שלף סיגר כי הוא שמח לקראתי. אז ככה, גבר בן 47 עומד מול פיג'מה אדומה מפלנל וכולו רטט. כל זה קרה בשבוע שעבר בשעת ביקור בחדרי המלחמה של צ'רצ'יל מתחת לבנייני הממשלה בלונדון. השבוע מלאו 143 שנה להולדת סר וינסטון לאונרד ספנסר צ'רצ'יל, וכשהעולם החופשי מאוים על ידי הסופגנייה הצפון קוריאנית, חשבתי שזה היה זמן טוב להשראה מנהיגותית.
מתוך רשת החדרים הקלסטרופובית ניהל צ'רצ'יל את המערכה המכרעת של המאה ה-20, שתוצאותיה עיצבו במידה רבה את עולמנו היום.
הפיג'מה, אגב, דגם בסגנון סרבל טייסים, נתפרה מקטיפה אדומה ושימשה את צ'רצ'יל בשעות הערב. ההתרחשויות בחדרים הצרים היו יכולות לפרנס עשרות חקירות, ממבקר המדינה ועד למשטרה - צ'רצ'יל עישן, שתה ועשה אמבטיה פעמיים ביום. מול המזכירות שלו. הוא לא היה טיפוס קל. הוא שנא רעש והכריח את כל המטה לעבור להדממה כשהיה תופס שנ"צ מידי אחה"צ. כחובב נטורליזם, צ'רצ'יל נהג מעת לעת להסתובב בחדרו ערום כביום היוולדו. גם ליד אנשי צוותו. עניין שהיה מעמיד אותו היום בסכנת תביעה להטרדה מינית. וינסטון לא היה נער מקהלה. וטוב שכך. צ'רצ'יל היה אנושי, אנושי מדי אבל גם היה יצוק מחומר עליו נכתבות אגדות. וזה כנראה הולך יחד. צ'רצ'יל לא היה צ'רצ'יל אלמלא חסרונותיו ומעלותיו.
ערב הקרב באל עלמיין, כשמונה למפקד הארמיה השמינית, אמר גנרל מונטגומרי "מונטי" לצ'רצ'יל: "אני לא מעשן, אני לא שותה ואני ב 100% כושר". צ'רצ'יל השיב: "אני שותה, אני מעשן ואני ב-200% כושר".
עכשיו, שוו בנפשכם אדם שהוא לא רק מלא חסרונות כרימון - רגזן סרקסטי, נרקיסיסט וילדותי, שמן ואקסצנטרי, מעשן סיגרים מצחינים שגם נוטה לדיכאונות (אותם הוא מכנה "כלב שחור") - אלא גם בעל רצף כישלונות מפוארים שהיו מספיקים לכמה אנשים. הוא גם היה שר הימייה הכושל במלחמת העולם הראשונה שנתפס כאחראי לאסון גליפולי, וגם שר אוצר שבשנות העשרים בממשלת השמרנים דרדר את כלכלת בריטניה לשפל שלא היה זכור כמותו.
רק שנתיים קודם למינויו כראש ממשלה, צ'רצ'יל נחשב גמור. פוליטיקאי מזדקן, כישלון מוחלט, מושא תיעובם של אליטות אקדמיות ותקשורתיות שראו בו אחת מהדמויות שמזהמות את החיים פוליטיים. ואז הדברים השתנו. צרפת נפלה בידי הגרמנים, הבריטים נסוגו מושפלים ורבים במפלגתו האמינו שהגיעה השעה לקחת את העסקה הטובה ביותר שאתה יכול לקבל מהגרמנים.
ופה הוא נכנס להיסטוריה, כי בשעת המשבר הגדולה ביותר בתולדות המערב, צ'רצ'יל הופיע על המגרש.
"נגן על האי שלנו, בכל מחיר. נילחם בחופים, נילחם בנקודות הנחיתה, נילחם בשדות וברחובות, נילחם בגבעות. לעולם לא ניכנע".
מה מקור גדולתו של צ'רצ'יל, כיצד הפך הפוליטיקאי הכושל לדמות בסדר גודל תנ"כי? במסה המבריקה של ישעיה ברלין עליו, הוא כתב: "העיקרון המארגן, המרכזי, היחיד של עולמו המוסרי והאינטלקטואלי הוא דמיון היסטורי עז ומקיף עד כדי כך שהוא אוצר את ההווה כולו ואת העתיד כולו במסגרת של עבר עשיר וססגוני. ההיסטוריה היא המעיין הבלתי נדלה שממנו הוא שואב את החומר הראשוני". זו הנקודה. לצ'רצ'יל הייתה יכולת ראייה היסטורית מדהימה. צ'רצ'יל קרא בהיסטוריה כבספר פתוח. הוא גם טעה כמובן, על הודו לא תהיה גאוותו. אבל בזמן אמת, הוא זיהה את האיום הנאצי ובעקבותיו תוך כדי המלחמה את כוונות ההתפשטות של סטלין.
צ'רצ'יל, שלאורך שנות השלושים של המאה העשרים התריע מפני כוונות המלחמה של גרמניה הנאצית, נתפס בבריטניה מולדתו כמחרחר מלחמה, כראקציונר השייך לעולם ישן. בתקופה בה הפייסנות נחשבה לצו השעה, קולו המתריע בשער היה קול קורא במדבר. הוא צדק, הם טעו. על הסכם מינכן הרה האסון אמר וצדק: "בריטניה יכולה הייתה לבחור בין חרפה למלחמה. היא בחרה בחרפה ותזכה במלחמה".
בכוח אישיותו
"מחרחר מלחמה ומפיח בהלה" כינו אותו במפלגת העבודה הבריטית, האינטליגנציה בזה לו. בכרך "חשרת הסופה", חלקו הראשון של יצירתו המונומנטלית על מלחמת העולם השנייה (זכה בעבורה בפרס נובל בספרות) סיפר צ'ר'ציל: "ב-1933 קיבלו הסטודנטים של האיחוד האוקספורדי את החלטתם שתיזכר לדיראון עולם, 'כי הבית הזה מסרב להילחם למען המלך והמולדת'. האיחוד האוקספורדי הזמין אותי לנאום בפניו, סירבתי, אך אמרתי שמוכן אני לתת להם שעה לשאול אותי שאלות. אחת השאלות הייתה 'האם סבור אתה שגרמניה הייתה אשמה במלחמה שעברה'? אמרתי 'כן ודאי'. תלמיד גרמני צעיר בעל מלגה של רודס קם ממקומו ואמר: 'אחרי עלבון כזה לארצי, לא אשאר פה'. אחרי כן קם ויצא בצעדי גאון, בתוך תשואות רצון. סבור הייתי כי אכן זה בחור בעל נפש. כעבור שנתיים התברר בגרמניה כי אחד מאבותיו היה יהודי. בכך נסתיימה הקריירה שלו בגרמניה".
אולם מעבר לראיה ההיסטורית, מעבר לנאומים המפעימים והשנינות הנשפכת מהשרוול ויכולת הניסוח, התבלט צ'רצ'יל במנהיגות מעוררת השראה בשעת המשבר בקשה ביותר בתולדות העולם המודרני. בכוח אישיותו הוא היווה מקור השראה לאומה הבריטית ולכל שוחר חירות בעולם.
צ'רצ'יל הנהיג אומה במלחמה, שנותרה לבד מול גרמניה. אומה תחת בליץ, אומה שצבאה כשל, חולץ בקושי מכיתור ונותר בודד במערכה. ובשעה הכי קשה, לאחר פינוי דנקרק, הוא הפיח תקווה בייאוש במו פיו. צ'רצ'יל הציב מטרת מלחמה ברורה וחדה בת מלה אחת - "ניצחון". לדבריו, יהיה זה "ניצחון למרות הטרור, ניצחון בכל מחיר, ניצחון ללא תלות באורך הדרך עד לניצחון משום שללא ניצחון אין קיום לאומה, אין קיום לערכים עליהם עמדה עד כה... דם, יזע ודמעות". וכמובן, "אם כך, נקום, נלך קדימה יחד בחוזק מאוחד".
לא הבריטים ניצחו את המלחמה, הרוסים ניצחו בדם, והאמריקנים בחומר וקצת פחות דם מהרוסים, הכריעו את הכף. אבל צ'רצ'יל והאומה הבריטית היו שם כשאף אחד לא היה. כשהסכם כניעה נראה אופציה סבירה. צ'רצ'יל שכנע את עמו להחזיק את הקו לבד. הוא גם הבין שדוגמטיות אידאולוגית היא מותרות בזמן אסון. הוא, שבמשך עשרות שנים ראה עצמו כאויב המושבע של המשטר הסובייטי השנוא משטר שרק שנתיים קודם לכן כרת ברית עם היטלר - לא היסס לדקה. כדי לנצח את אויב האנושות הוא כרת ברית עם השטן.
ביוני 1941, מיד לאחר פלישת היטלר לברית המועצות, הכריז צ'רצ'יל במליאת הפרלמנט: "אילו היה היטלר פולש לגיהינום, היו לי כמה מלים טובות להשמיע בזכות השטן". מאוחר יותר, זיהה צ'רצ'יל את הסכנה האדומה ואת כוונות ההתפשטות של סטלין וניסה להזהיר את רוזוולט הפרוגרסיבי, אך והאמריקנים חשדו יותר בכוונות האימפריליסטיות של צ'רצ'יל עצמו. תמימות יאנקית או רגשי נחיתות של רוזוולט כלפי צ'רצ'יל, התוצאה בכל מקרה עלתה בארבעה עשורים של ייסורים לגוש המזרחי. צ'רצ'יל ניסה להציל את פולין מציפורני סטלין, רוזוולט עמד מנגד. החולה התברר כפתי. סטלין טרף וצ'רצ'יל טבע לאחר המלחמה את המונח "מסך הברזל".
לאחר מלחמת העולם השנייה הצטנע צ'רצ'יל: "מעולם לא הסכמתי עם דבריהם האדיבים של אנשים רבים, לפיהם הענקתי השראה לאומה. הייתה זו האומה בעלת לב הארי שהעניקה לי השראה. אני רק נקראתי ביום פקודה לתת את השאגה".