המשטרה פתחה בשבוע שעבר בבדיקה לגבי עבירת הסתה, לאחר פרסום תמונה מעובדת של הנשיא ראובן ריבלין חבוש כאפיה. תמונות דומות של ראש הממשלה לשעבר יצחק רבין היו פריט נפוץ בהפגנות שקדמו להירצחו בנובמבר 1995. בהפגנות נגד רבין נהגו המפגינים גם לשאת כרזות שבהן נראה ראש הממשלה לבוש במדי חייל אס-אס נאצי. מכאן שבתפיסתם של רבים יש הקבלה מסוימת בין הכאפיה, של ערפאת לדוגמה, ובין מדי הנאצים. איך קרה שכיסוי הראש הפשוט, שנהוג במזרח התיכון זה מאות שנים הפך לסמל טעון כל כך?
"שיח הוא לא רק מילים, ובתוך השיח גם לבגדים יש פירוש ומשמעות", מסבירה רונית מרזן, ד"ר להיסטוריה של המזרח התיכון באוניברסיטת חיפה ומחברת הספר "יאסר ערפאת רטוריקה של מנהיג בודד". לדברי ד"ר מרזן, "לתנועות לאומיות יש צורך לחזור למקורות - למקום הבראשיתי, לטבע, לעבר. הכאפיה סימלה עבור התנועה הלאומית הערבית את אותו מקום ראשוני. היא הייתה משהו אותנטי וטהור שלא 'הזדהם' בסממנים מערביים".
בעת המרד הערבי בשנים 1939-1936, עם השתלטות הכנופיות על המאבק, עלתה דרישה מפורשת להסיר מהראש את התרבוש ולחבוש במקומו כאפיה ועאקל טבעת הכותנה שבעזרתה מצמידים את הכאפיה אל הראש. כך, לדוגמה, דיווח "סופר עיתון הבוקר ביפו" בחודש אוגוסט 1938: "התעמולה לחבישת הכאפיה והעאקל קיבלה צורה מקיפה וחמורה. היו גם מקרים שפרחחים עברו ברחובות ופגעו בחובשי תרבושים. הם שרו שירי הלל לעאקלים ולכאפיות. בחנויות לכובעים נעלמו התרבושים, ובמקומם מלאו החנויות כאפיות ועאקלים". עוד נכתב כי נוכח הביקוש הגובר, הזדרזו הסוחרים לצאת לדמשק ולעבר הירדן כדי לקנות סחורה נוספת.
כעבור שנה כבר דיווחו כתבים לעיתון "אחבאר" היפואי כי תהליך החלפת התרבוש בכאפיה "מתנהל באופן המשביע את הרצון". גם מדיווח עיתונאי קצר מספטמבר 1938 ניתן ללמוד עד כמה היה משמעותי השינוי שסיגלו לעצמם הערבים. עיתונאים דיווחו אז על תקרית בדיון בבית המשפט בירושלים. אל המקום הגיע עורך הדין גוודת אל-קזאמי כשלראשו כאפיה ועאקל. מהידיעות עולה כי באותם הימים פורסמה תקנה חדשה שאסרה על הופעה כזו בבית המשפט, ועורך הדין הצטווה לסלק את כיסוי הראש. אל-קזאמי הבהיר לבית המשפט כי מדובר בפריטי לבוש "המסמלים תלבושת לאומית", ובעקבות אותה התקרית נפגשה משלחת עורכי דין עם זקן השופטים והודיעה לו כי "הכאפיה והעאקל הם מלבוש לאומי כללי".
לדברי ד"ר מרזן, "התרבוש סימל משהו בורגני, מתמערב. הוא היה סממן של מהפכת 'הטורקים הצעירים', שמחקו מוטיבים של אותנטיות אסלאמית והדגישו את הלאומיות הטורקית הייחודית. הכאפיה סימלה חזרה לשורשים כחלק מקריאת תיגר של המרד. הורדת התרבוש כדי לחבוש כאפיה נעשתה בכפיה, במקביל להשתלטות של הכפריים על המרד".
למרות זאת, 25 שנים קודם לכן הייתה הכאפיה פריט שגם היהודים אימצו לעצמם. חברי ארגון "השומר" נהגו לחבוש אותה, או לעטות אותה סביב צווארם. זוהר מונסונגו, מנהלת מוזיאון "בית השומר" שבכפר גלעדי, הסבירה כי "כשמקימי 'השומר' הגיעו לארץ ישראל, הם ציפו לפגוש כאן את שבטי ישראל הקדמונים. כמובן ששבטים כאלה לא היו פה, ומי שהזכיר להם אותם וייצג אותם היו הבדואים שחיו כאן, שחיו כשבטים נודדים, כמו אותם הקדמונים".
יחד עם זאת הדגישה מונסונגו את רצונם של מקימי השומר להשתלב בנוף המקומי. "זה לא התבטא רק בלבוש, אלא גם בידיעת השפה הערבית על בוריה דיבור, קריאה וכתיבה עד כדי כך שהיו כאלה שזכו למעמד של בוררים ופוסקי הלכה, בהם נחום הורביץ, השומר יגאל וחיים שטורמן". לדבריה, "את הערבים הם לא ראו כאויבים שלהם או כנחותים מהם, אלא כמי שצריך ללמוד לחיות איתם בשכנות טובה. הם התאימו את עצמם למקום, וראו בשכנות טובה ערך שיש לטפח".
ביטוי לשימוש בכאפיה כהבעת כבוד לשכן ניתן גם לראות בתמונה משנת 1918 של חיים ויצמן, ממנהיגי התנועה הציונית ולימים הנשיא הראשון, בפגישה עם האמיר פייסל, ובה שני המנהיגים נראים כשהם חובשים כאפיות. ד"ר מרזן הציגה מקרה שבו הוסרה הכאפיה כמתן כבוד בין המארח לאורחו; היה זה בשעה שיאסר ערפאת הגיע לביתה של לאה רבין, לנחמה על רצח בעלה. לדבריה, "הוא הוריד את הכאפיה כדי לכבד את לאה רבין".
גם אחרי המרד הערבי הגדול, ובשיאו של המאבק היהודי-ערבי בשנות ה-40, הכאפיה הייתה עדיין פריט מקובל בלבוש הלוחם העברי. אנשי הפלמ"ח נהגו גם הם לחבוש אותה לראשם או לעטותה סביב צווארם.
בריאיון הזכור שבו התבטא בגזענות כלפי יוצאי מרוקו, ביקש חיים חפר, יוצא הפלמ"ח, להראות כי הוא דווקא מכבד את תרבות המזרח והשתמש בכאפיה כביטוי לכך. "בפלמ"ח המחלקה הכי נערצת הייתה המחלקה הערבית, שהורכבה מיוצאי עדות המזרח", אמר. "מסביב למדורה הם היו שרים שירים ערביים, היו לובשים כאפיות. המדורה, מאיפה היא באה? מהתרבות המזרחית. אני, למשל, מעריץ גדול של אנשים מעדות המזרח".
אחת מאותן עדויות ויזואליות שנצרבו בזיכרון התקופה היא תמונתה של הפלמ"חניקית זיוה ארבל, שצולמה כשהיא חובשת כאפיה ונושאת אקדח למותניה, זמן קצר אחרי קרב באזור בן שמן.
תמונה נוספת שמסמלת את אימוץ הכאפיה על ידי יהודים היא תצלומו משנת 1949 של ראש הממשלה ושר הביטחון דאז דוד בן גוריון, כשסביב צווארו כאפיה. בתמונה, שצולמה בסיור בנגב, נראה "הזקן" כשלצדו שני הצברים, הקצינים הצעירים ועטורי התהילה - יצחק רבין ויגאל אלון. להם כנראה לא היה נחוץ הסמל הזה. הם בני הארץ - איש האדמה מכפר תבור וחברו מבית הספר כדורי, לוחמי פלמ"ח מהוללים. הם לא היו צריכים להבליט את היותם בני המקום באמצעות סממנים חיצוניים.
אולם כעבור 46 שנה היו מי שבחרו דווקא כן להניח על ראשו של רבין כאפיה. אז היא כבר נחשבה סמל של האויב, והמסיתים השתמשו בה כדי להציג את רבין כבוגד וכמשתף פעולה עם שונאי ישראל.
את ניכוס הכאפיה בידי היהודים משווה ד"ר מרזן למה שקרה עם שיח הצבר. "הצבר שייך לערבים, הוא סימל את קביעת הטריטוריה של הכפר הערבי והגן עליו. אנחנו אימצנו את הצבר והפכנו אותו לדמות הצבר שלנו", אמרה ביחס לצבר במובנו הישראלי-יהודי: בן הארץ שדוקר ומחוספס מבחוץ ורך ומתוק מבפנים. מרזן ציינה כי "היום אמנים ערבים-פלסטינים מתחילים לקחת את הצבר בחזרה אליהם". אולם הכאפיה, לכאורה רק פיסת בד, טעונה הרבה יותר מהצבר הדוקר והפוצע. כיסוי הראש שהיה סמל של אותנטיות, ילידיות, חיבור לארץ וגם ויחד עם זאת גם ביטוי לאוריינטליזם, החל להפוך עבור היהודים למשהו מאיים ומרתיע.
במקביל לאימוץ הכאפיה בידי הצברים, היו פעמים שבהן היא שבה להיות סמל האויב. אזרח אמריקני שניהל את סניף חברת התעופה TWA בשדה התעופה בלוד, למשל, הצליח להרגיז יהודים רבים כשהקפיד ללבוש עבאיה ולחבוש כאפיה בשל אהדתו לערבים.
הכאפיה כסימן היכר של האויב עלתה בחייו של חייל צה"ל שנורה בידי חברו בשגגה. זה קרה בשעות הלילה המאוחרות ב-30 בינואר 1950, במחנה צבאי בדרום. חייל שהיה בדרכו לעמדת שמירה נזכר ששכח דבר מה בחדרו. כשפתח את הדלת וביקש להדליק את האור, הבחין באדם שחבש כאפיה. הוא לצעק לעברו, וכשזה לא השיב החל לצעוק "ערבים, ערבים", וירה בו למוות.
מקרה אחר, בחודש מאי 1965, נגמר למרבה המזל רק במעצר. תייר צרפתי שקנה כאפיה בנצרת וחבש אותה בשעה שצעד ליד אשקלון, נעצר על ידי שומר שזיהה אותו כמסתנן מעזה. רק לאחר התערבות כפר הנופש בו התארח, הוא שוחרר.
אבל נדמה שיותר מכל היה זה יאסר עראפת לבוש מדים, חגור אקדח ועוטה כאפיה שהפך אותה עבור הישראלים לסמל של מיליטנטיות ומאבק מזוין ביהודים. ד"ר מרזן טוענת כי "אנחנו נתנו לכאפיה את המשמעות והפרשנות המיליטנטית". לדבריה "ערפאת אימץ את הכאפיה מתוך חיבור לאותנטיות, בנסיון לגייס את ההמונים. הוא הבין שסיסמאות מרקסיסטיות למען המאבק לא ידברו אל העם וצריך סמל עממי, כפרי. הכאפיה היא צניעות, טוהר, היצמדות לקרקע". כך הפכה הכאפיה לייצוג מרכזי של האויב, והתגלגלה להפגנות נגד רבין, אחרי הסכם אוסלו, שבהן עובדה תמונת פניו כשהם עטויים כאפיה ונכתב "השקרן".
כעת, גם הנשיא ריבלין מופיע באותו דימוי של בוגד, חובש כאפיה. זאת, לאחר שהודיע כי לא יחון את החייל אלאור אזריה, שהורשע בהריגת מחבל בחברון בשנה שעברה.
לפני שלוש שנים נקראו תלמידים ערבים בישראל להגיע לבתי הספר כשלצווארם כאפיה, כהזדהות עם הצעיר חיר א-דין חמדאן שנהרג בכפר כנא מירי שוטרים. באבו סנאן שבגליל, שבו גרים יחד מוסלמים ודרוזים, התלמידים הדרוזים ראו בכך סוג של התגרות ובתגובה ענדו שרשרות עם מגני דוד, כהזדהות עם קצין מג"ב הדרוזי ג'ידאן אסעד שנהרג באותם ימים בפיגוע דריסה בירושלים. משם כבר הייתה הדרך קצרה לקטטה המונית שבה נפצעו 41 בני אדם.
על רקע אותו המקרה הגיע לכנסת חבר הכנסת באסל גטאס כשעל צווארו כאפיה. כל צד מילא את תפקידו במחול: השרה מירי רגב התפרצה לעברו, טענה שמדובר בפרובוקציה וביקשה לבדוק האם לא עבר על תקנון הכנסת. כך הצליחו שני הפוליטיקאים חובבי העימותים לשזור עוד חוט בבד עמוס המשמעויות, סמלים ופרשנויות.
