"אני נמצאת בשלב במשפט שבניגוד לרצוני הפסיכולוגית שלי צריכה להעביר את כל סיכומי הטיפול האישי והפרטי שלי למשטרה, לפרקליטות, וכן - גם לעורך דין של מי שאנס אותי. וכן כן, גם לעיניו של מי שאנס אותי" כך כתבה השבוע בפייסבוק שרי גולן - אחת המתלוננות בתיק נגד אלון קסטיאל. למרות יותר מעשר נשים התלוננו נגד קסטיאל, מתוכן שלוש שהתלוננו על אונס, בכתב האישום נגדו נכללות כיום חמש נשים בלבד. גולן, שבחרה להיחשף בתקשורת לפני כשנה, היא היחידה מתוך החמש שהתלוננה כי קסטיאל אנס אותה.
בימים האחרונים הועברו תמציות מפגישותיה של גולן עם הפסיכולוגית שלה לסנגוריו של קסטיאל. "כל הפרטיות שלי מופרת בשם הצדק והמשפט. למה? כי המילה שלי לא מספיקה אז המקום האחרון הקדוש שחשבתי שאליו לא יוכלו לפלוש נפרץ גם הוא", הוסיפה גולן. אלא שמתברר כי גולן אינה היחידה.
בפרקליטות מחוז תל אביב הסבירו כי "על פי החוק, בחלק מהמקרים, חומרים מטיפול פסיכולוגי של מתלוננת עשויים להוות חומר חקירה". באשר למקרה של גולן, הוסיפו כי "נגד קסטיאל הוגש כתב אישום בגין עבירות מין שביצע בחמש מתלוננות. במסגרת התיק, הועברו אלינו חומרים מהטיפול שעברה המתלוננת. אנו ערכנו סינון מוקפד והעברנו בעיקר פרפרזות מהחומר הרלוונטי לסנגור, כמחויב על פי החוק ובהסכמת המתלוננת.
"החומרים הועברו תחילה לאישור המתלוננת ורק לאחר מכן הועברו לסניגור. כלומר, ערכנו איזון בין הקפדה על פרטיותה של המתלוננת לבין דרישות החוק. לא מדובר בהליך חריג במשפט הפלילי", הוסיפו.
"פגיעה אנושה בזכות לפרטיות"
לפי החוק, שיחות עם פסיכולוג הן חסויות, ומי שיכול להורות על חשיפתן הם אך ורק בית המשפט או המטופל בעצמו. אולם, החשש שבית המשפט יורה על חשיפת החומרים במהלך ההליך מביא את התביעה לבקש מחלק מהמתלוננות לוותר מראש על סודיות רפואית, ובכך להסכים לחשיפת השיחות האינטימיות בפני התביעה. אם מתגלה חומר רלוונטי לתיק - כמו למשל שיחות בהן קורבן אונס סיפרה עליו למטפל - התביעה צריכה להעביר אותו גם לסנגורים. לעתים, כפי שעולה מתגובת הפרקליטות, מועברות פרפרזות ולא התרשומות המלאות.
במקומות אחרים החוק דווקא יודע להגן טוב יותר על מידע. כך, חיסיון בין עו"ד ללקוח הוא מוחלט. רק הלקוח בעצמו יכול להחליט להסיר אותו, ואפילו בית המשפט לא יכול להורות על כך. אלא שבין מטופל לפסיכולוג, החוק מגן הרבה פחות.
לדברי עו"ד רותם אלוני, שמייצגת את גולן, "אין ספק שמדובר בדבר פולשני הפוגע אנושות בזכותן לפרטיות ומהווה במובנים רבים חדירה נוספת של הפוגע לחייהן. במערכת פלילית שמקדשת את זכותו של הנאשם להתגונן, זכויותיה של המתלוננות לפרטיות מתבטלות. הגיע הזמן לשוב ולבחון את האיזון בין זכויות המתלוננות לזכויות הנאשם. אחרת נשים לא תתלוננה. חשוב שגם המטפלים ידעו שלרישום שלהם אין חיסיון מוחלט וחשוב שנשים תדענה שיש להן חלופות משפטיות אחרות על פני ההליך הפלילי שבהם הפגיעה בהן תהיה קטנה משמעותית והשליטה שלהן בהליך תהיה גדולה יותר".
למרות הפגיעה האפשרית במתלוננות, עו"ד נוגה ויזל, שמתמחה בהגנה על נאשמים בעבירות מין, מדגישה שלהעברת התרשומות עשויה להיות חשיבות רבה עבור ההגנה. "הרבה פעמים בתרשומות האלה יש גרסה אחרת לגמרי ממה שהיא מסרה במשטרה ובבית המשפט", אמרה ויזל. "חפות הנאשם היא מעל הכול. עם שמירה על הכבוד של המתלוננת, צריך לחקור אותה חקירה קשה ויסודית, וזה לפעמים לא נעים".
ויזל הוסיפה כי "המטרה זה לא לחטט למתלוננת בנפש ולהציק לה. יש סנגורים שעושים את זה, אבל אני כשאני מבקשת את זה אני בסך הכול מבקשת לראות אם יש גרסה אחרת של המתלוננת".
"אם נפגעות יהססו ללכת לטיפול - זה אסון"
מנגד, הפסיכולוגית הקלינית ד"ר אסתר רפפורט, הדגישה את הפגיעה שעלולה להיגרם למתלוננת, וגם למוסד הטיפול עצמו. "יש סיכוי שנפגעות יהססו ללכת לטיפול, כמו שהיום יש הרבה מאוד נפגעות שנמנעות מלהתלונן במשטרה בגלל שהן יודעות שיעבירו אותן מסכת עינויים", אמרה. "אני חוששת מהמצב שאפילו לטיפול הפסיכולוגי, שהוא המקום הבטוח, שגם אליו יפחדו ללכת כי עלולים לחשוף את זה ולעשות בזה שימוש נגדן ונגד האינטרסים שלהן. ואם זה קורה, זה אסון".
ד"ר רפפורט הוסיפה כי גם הסכמת המתלוננת להעברת החומר היא בעייתית, בלשון המעטה. "זו בחירה נוראית", אמרה. "או שאין לך שום סיכוי לזכות בצדק - בכך שמי שאנס אותך ייענש, או שאת חייבת לוותר על הפרטיות שלך. אי אפשר לקרוא להסכמה בתנאים האלה הסכמה של ממש. כל מערכת המשפט בחברה שלנו לא מותאמת לצרכים או למצב הפסיכולוגי המעורער של הנפגעות. המערכת לא רגישה לזה. ספציפית בנושא הזה אני מאמינה שהפרקליטות צריכה לכבד את המקצוע שלנו ולהבין את החשיבות של החיסיון בדברים האלה. בלי חיסיון הטיפול לא יכול להתקיים".
את הפוסט שלה בפייסבוק חתמה שרי גולן בפנייה למטפלים ולמטפלות: "דעו שכאשר אתן מנהלות רישום סיכום טיפול, סיכומים אלו עלולים להגיע לבית משפט ולכן חישבו טוב על ההתנסחות שלכן בהם".
הפסיכיאטרית ד"ר ענבל ברנר, מנהלת המרפאה לטיפול בנפגעי טראומה מינית בבית החולים לב השרון בנתניה, מסכימה עם דבריה של גולן. "תמיד צריך לקחת בחשבון שמשהו יכול להיקרא או על ידי המטופל או על ידי בית המשפט", אמרה. "צריך לכתוב מצד אחד מצומצם, וכן לכתוב דברים שהם חשובים, ומצד שני לא דברים שהם נורא חושפניים. יש דרך שבה כותבים דברים ברשומה רפואית. אנחנו לא מכניסים הרבה דברים שנאמרים בפגישה. לא כותבים פרטי פרטים. לא רק לגבי פגיעות מיניות, זה נכון בכלל".
ברנר הוסיפה שבמקרים בהם מטופלות שלה החליטו להתלונן, העברת החומר לא הייתה הדבר הקשה ביותר עבורן. "אני בטוחה שיש כאלה שכן", אמרה, "אבל מתוך הניסיון שלי אני לא מצליחה לזכור מישהי שזה היה לה הכי קשה. כל החוויה של המשפט יכולה להיות מאוד קשה ומשחזרת וטראומטית. כל החוויה של להתעמת מול התוקף בבית המשפט, או לפני זה בחקירה במשטרה והרבה פעמים גם יש המון תקוות שתולים במשפט. כל החוויה הזו היא מאוד מורכבת".