"הטובים לטיס", קבע ביטאון חיל האוויר בשנת 1960 וחרט בזיכרון הישראלי את הסיסמה האיקונית שתלווה אותו עוד דורות רבים: תחילה בניסיון לעודד את הצעירים הישראליים להתנדב לקורס היוקרתי והמפרך, אחר כך בתצורה שוביניסטית עם התוספת "והטובות לטייסים", שאף יוחסה לימים לנשיא עזר ויצמן. האחרון אף טרח לימים להגיד לאליס מילר, שהייתה הראשונה לתבוע את זכותה להתמיין לקורס, "תשמעי, מיידלע, את ראית פעם גבר סורג גרביים? ראית פעם אישה כירורגית או מנצחת על תזמורת? נשים לא מסוגלות לעמוד בלחצים הדרושים מטייסי קרב".
כנראה שמשה הדר, עורך הביטאון שהמציא את "הטובים לטיס", והנשיא ויצמן, היו נאלצים להרכין ראש ולהכות על חטא, לו היו מתלווים ליום אחד בבסיס פלמ"חים. שם, היו השניים מסיירים בסביבתן של מדריכת טיסה וטייסת מסוקי קרב במיל', חיילת לשעבר בקורס הטיס, מפעילת כטמ"מ (כלי טיס מאויש מרחוק) וסגנית מפקד סוללת כיפת ברזל.
בגיל 31, שירה אטינג כבר לא מביעה התרגשות יתרה כשהיא מסתכלת לאחור אל עברה הצבאי המפואר. את קורס הטיס סיימה בשנת 2008 כטייסת מסוקי קרב, המשיכה כאחת ממדריכות הטיסה היחידות, והיום עושה את התפקיד במילואים. בפועל, היא הדריכה עד היום רק אישה אחת בתא הטייס, והשאר היו פרחי טיס גברים.
"כשהייתי מבין מדריכות הטיסה היחידות בבית הספר, היה לי ברור שכאישה בוחנים אותי ומדברים עליי יותר, הייתי סוג של שגרירה. אבל היה גם המון פרגון", היא נזכרת. "בסופו של דבר, מודדים אותי לפי האדם שאני. אבל נשים מתמודדות עם הקשיים שמיעוטים מתמודדים איתן גם דרוזים ואתיופים. אור הזרקורים על השגרירה, חובת ההוכחה עליה. זה קושי שנמצא שם, אבל אפשר להתמודד איתו". לדבריה, כשהיא מדברת עם בני הדור הצעיר, "אני רואה בחורים אומרים: 'אני אלך ואני אצליח'. בחורה אומרת: "איך אני אצליח? אני לא מספיק בכושר, לא מספיק חכמה, אעשה שירות של שנתיים ואמשיך בחיי'. ואני חושבת שהן לא פחות טובות".
אחרי שצלחה את שנותיה כטייסת והפכה למדריכה, נתקלה בעיניים משתאות מהחניכים, ללא הרמות גבה מיותרות. "הם כל כך רוצים לטוס, שהם מקבלים את מי שמגיע. הם בוגרים מספיק", היא מספרת, ומבהירה עד כמה פנים של אישה, ובכלל גיוון בתפקיד ובחיל, חשוב להצלחתו. "קבוצות הטרוגניות, בכל היבט שהוא, מתפקדות טוב יותר מאשר קבוצות הומוגניות. המאגר האנושי ממנו הקבוצה מורכבת גדול יותר, איכויות חדשות מתקבלות, והאמפתיה ויכולת ההכלה של כל אחד מחברי הקבוצה גדלה".
ואולם, הדברים משתנים בקצב מהיר. לאטינג לא הייתה מדריכת טיסה לשאת עיניים אליה, והיא נאלצה לעתים לנער מעצמה התבטאויות לא נעימות. "לפני שיצאתי לטוס כחניכה, מדריך מילואימניק אמר לי: 'אני חושב באופן כללי שאת אחלה, אבל נשים לא צריכות להיות טייסות'. זה באמת משהו שהוא האמין בו, והוא דיבר איתי בגובה העיניים ומאוד פרגן לי, אבל היה לו קשה עם זה שנשים הן לוחמות. הזכרתי לו את זה כמה שנים אחרי שסיימתי את הקורס, כי זו אמירה שמאוד מגבירה את הלחץ שהופעל עליי והיא נחרטת".
כיום, ההיתקלויות של אטינג בסוגיה המגדרית ממרום תפקידה, מסתכמות בעיקר בשוליים. "מחר אני עומדת לטוס, ואני אגיד את האות קריאה (מספר מסוים המזהה אותה, ע"א) שלי בקשר. פעם אחת אגיד: 'אות קריאה נוחת', ופעם אחת: 'אות קריאה נוחתת'. כי גם בעצמי, אני בכל פעם לא יודעת אם אני מדברת על עצמי כאישה, על הצוות, על המסוק? אז זה בכל פעם משתנה".
נועה גרינקר בת ה-20, חוותה את הקורס לאורך ארבעה חודשים עד שהודחה בשלב מבחני הטיסה, הידוע בכינויו "שלב הצ'קים". כיום היא שלמה עם הדרך שבחרה, ובעיקר מייחלת ליום שבו ההצלחה שלה, לדבריה, "תהיה משהו רגיל". את הקורס היא העבירה בסביבת מצלמות, מאחר שהצטלמה לסדרות הדוקו של yes, "הטייסות", המתעדת את מהלך הקורס והקשיים שעוברות החניכות בו בדרך לכנפי הטיס.
"את מקבלת זימון לטיס וזה נורא מיוחד. בכלל, זה לא רגיל, אבל כשנערה מקבלת אותו זה 'ואו, זימון לטיס, את תלכי?'", היא נזכרת בשנת המיונים, כשעוד הייתה תלמידת תיכון. "אני זוכרת שלא הרגשתי עם זה בנוח. רציתי שזה פשוט יהיה משהו רגיל. שאני אלך למיונים ביחד עם הבנים, אני אחזור, וזו לא תהיה הפתעה בכל פעם שאני עוברת שלב".
חרף המוטיבציה הגבוהה, גרינקר לא מתעלמת מהסטטיסטיקה שעומדת לחלוטין נגד המגדר שלה. "בסדרה, אחת החברות שלי אומרת יום לפני הצ'קים, לפני ההדחה הראשונה: 'הייתי יכולה להיות יותר רגועה, אבל מה לעשות שמתוך עשר שהיו בגף, שבע-שמונה נופלות'. זאת הסטטיסטיקה. אני לא חושבת שזה משפיע על התפקוד בקורס. את עושה הכי טוב שאת יכולה", היא מספרת.
כשנאלצה לחשב מסלול מחדש, קיבלה זאת בשלוות נפש מסוימת שאפשרה לה לבחון את המשך דרכה בצבא בלי הלחץ העצום וההתמקדות במטרה שקורס הטיס מאלץ את חניכיו להתמודד עמם. "אני זוכרת שהדבר הראשון שעשיתי אחרי שהדיחו אותי היה להחזיר את הציוד, ודיברתי עם אבא שלי בטלפון. אמרתי לו: 'אבא, נפלתי', והוא ענה: 'יש, כל הכבוד!'. עניתי: 'אבא, איזו תגובה מטומטמת. למה יש?', אז הוא שאל אותי, 'נו, מה את רוצה לעשות?'. פתאום חשבתי, לא יודעת, בטח הולכים לבקו"ם, מציעים לך משהו שאת לא רוצה, מדברים על זה, זה מתגלגל, ובסוף את הולכת למה שאת באמת רוצה, לא כמו טיס".
כשסרן רוני נעמדת למול ה"כוכב", היא מבהירה שזה לא שיש לה ערך סנטימנטלי כלפיו: "אנחנו מטיסים המון סוגים של כלים, הוא לא היחיד". ה"כוכב", באורך 16 מטר, אפור לחלוטין ובמבט ראשון עבור מי שלא ראתה כטמ"מ מימיה, נראה שחסר בו משהו: חלונות. לרגע ניתן לשכוח שאיש לא אמור לשבת בו. "שואלים אותי אם אני פועלת ממחשב או מג'ויסטיק. בגדול, כן, אנחנו ממש יכולים לראות תמונה. לא חלון טייס, אבל של מצלמה שמצלמת את המטוס ואת מה שמתחתיו, כאילו היינו שם".
איסוף, מודיעין ותצפיות הם רק חלק ממשימות ה"טייסים המרוחקים", וגם בהם, סרן רוני מיצגת מיעוט. "התפקיד מצריך רקע תעופתי. הרוב העיקרי של הנשים והגברים שמגיעים לקורס, הם דרך קורס טיס, וכמה בודדים מגיעים שלא בדרכים האלה", היא מסבירה. "לכן, מראש מגיעות פחות נשים לקורס מפעילי כטמ"מ". היא עצמה הייתה בעבר מפקדת מגדל פיקוח. "אני בודקת את הכלי לפני המראה, ומעבר לזה, אנחנו יושבים בקרון ומטיסים מרחוק. אפשר לומר שזה סוג של טייסת מהקרקע".
ואולם, המגמה, לדבריה, היא מגמת שיפור. "כשאני מגיעה לבדוק מטוס לפני טיסה ומקבלת את פניי טכנאית שמכווינה אותי למטוס ומספרת לי על התקלות שלו, זה ממלא אותי גאווה".
85% מהפעילות המבצעית של חיל האוויר היא מידי מערך הכטמ"מ. "בגלל שזו פעילות מודיעינית, לפני כל מבצע המטוסים שלנו יהיו הראשונים לפניה, יהיה במהלך הפעילות וגם יהיו אחריה, בשונה משאר המערכים בחיל האוויר שנכנסים בשלבים שונים. יש עכשיו תהליך גדול של הבנה שעם כמה שהיכולות שלנו מפותחות טכנולוגית, בסופו של דבר אלה האנשים שעל הקרקע. לכן, השם של המערך שונה מכטב"מ לכטמ"מ, ההבדל בין כלי טיס בלתי מאויש, לבין כלי טיס מאויש מרחוק.
"מה שחשוב להבין לגבי המערך שלנו זה שהוא תמיד נמצא בפעילויות השוטפות של המדינה ומחוצה לה. יוצא לראות לא פעם כותרות בתקשורת ולדעת שהיינו חלק מזה, אבל אנחנו לא יכולים לספר את זה לאף אחד".
בגיל 22, מיכאלה זינגרמן כבר הספיקה לתפעל את מבצע "צוק איתן" דרך סוללת "כיפת ברזל" ולקבל את אות הצטיינות הנשיא ליום העצמאות 2016. "אנחנו לוחמים לכל דבר. העבודה שלנו היא בשטח. אנחנו אולי מתעסקים בטילים ופחות בפנים מול פנים עם האויב, אבל גם זה יכול לקרות", היא מספרת.
מקרב הלוחמות בהגנה האווירית, מיכאלה כבר לא מרגישה מיעוט: את קורס הקצינים שבו השתתפה סיימו חמש נשים ושישה גברים. היא התחילה אותו מיד לאחר המבצע הצבאי בקיץ 2014, אז, לדבריה, ראתה את השפעתה באופן המוחשי ביותר. "זה היה ממש בתחילת השירות שלי בשטח וראינו את המשמעות של כל תפקיד ותפקיד בסוללות. את הייעוד שלנו", היא מספרת. "בתור קצינה, המשגר שהייתי אחראית עליו יירט טיל וחייל שלי, שגר באשדוד, ראה את היירוט שהגן על הבית שלו. כשאנחנו אומרים 24/7 אנחנו באמת מתכוונים לזה".
כשהיא מסתכלת לאחור, היא נזכרת בחששות שליוו אותה בהתחלה: "התגייסתי עם כושר פיזי נמוך ופספקתי בזה שאתקדם לתפקיד פיקודי, אבל הייתה לי תמיכה גדולה. אני הראשונה שהתגייסה מהמשפחה שלי, ואז עברתי את מבחן הכושר הראשון, והתחלתי לרוץ עם הגברים, ועם הזמן כבר הרגשתי על גג העולם. זה היה המכשול שלי". כיום, היא כבר מתכננת להיות מפקד סוללה. "האתגר האמיתי הוא לא הכושר, כמו המעבר מאפס לאחד. בכל רגע אני יכולה לקבל טלפון על אירוע מבצעי ויכולה למצוא את עצמי בדרך, בהערכת מצב. 24/7".
