קשה לספור את הפעמים שבהן חמאס ופתח כבר היו על סף פיוס. קשה עוד יותר להעריך את כמות המלל שנשפכה בעיתונות הפלסטינית ובכלי התקשורת הערביים מפי בכירים משתי התנועות על הצורך בפיוס לאומי שיביא לאחדות בין רצועת עזה לגדה המערבית. ובכל זאת, האחדות הפלסטינית שוב בכותרות. משלחת של ממשלת הרשות ברמאללה בראשות רמי חמדאללה, מלווה במאות פקידים, אנשי ביטחון ומומחים למים וחשמל, יותר מ-200 איש, תגיע לעזה עד יום שני לקראת "חזרתה של ממשלת הרשות לרצועה".
הנה, לאחר קצת יותר מעשר שנים של פיצול בין הגדה לעזה ואותה הפיכה עקובה מדם, הרשות חוזרת לרצועה. לכאורה רגע היסטורי של אחדות ופסטיבל גדול יותר מזה, קשה לדמיין. הקבוצה הזו כבר שכרה חדרים בכמה מבתי המלון של עזה ובכוונתה לנהל שיחות, בעיקר לפרוטוקול והמצלמות, כדי לפחות להציג מראית עין של פיוס. ואולם, אי אפשר להתחמק מהתחושה שבסרט דומה כבר היינו באפריל 2014 ב"הסכם שאטי" ובהקמתה של ממשלת "ההסכמה הלאומית", שממנה, כזכור, לא יצאה הבשורה. להיפך, לאחר הקמת ממשלת "ההסכמה", בא סירוב עיקש של יו"ר הראשות אבו מאזן לממן את משכורות פקידי חמאס בעזה, חטיפה ורצח של שלושת הנערים - ואז "צוק איתן".
אז מה נשתנה הלילה הזה? לא ברור אם בכלל. הפרטים של ההבנות בין הצדדים אינם נהירים, קשה לראות את אחד הצדדים מוותר בסוגיות המהותיות כמו הנשק של חמאס והשליטה בגבולות ולרגעים נדמה שאנו לפני חזרה נוספת לדפוס המוכר והידוע: פסטיבל אחדות שלאחריו קשיים במו"מ ולבסוף העמקת הפיצול וסכסוך שאינו נגמר בין שתי התנועות. ועדיין, כמה דברים השתנו בכל זאת במרחב שבין עזה והגדה, בין פתח וחמאס.
צמרת חמאס התחלפה בחודשים האחרונים. אין מדובר כבר בחאלד משעל ובחבורת החו"לניקים. את הארגון מובילים כיום שניים, תושבי הרצועה, ילידי מחנות הפליטים שלה: ראש הלשכה איסמעיל הנייה, תושב שאטי, וראש חמאס ברצועה, יחיא סינוואר, יליד מחנה הפליטים של חאן יונס. שניהם אינם מסתירים את רצונם באחדות פלסטינית, למרות שטיבה אינו ברור עדיין. הם מדברים השכם וערב על הצורך באחדות ומנסים לעשות לא מעט צעדים בוני אמון מול הפתח והעומד בראשו אבו מאזן.
הנשיא הפלסטיני שוחח יותר מפעם אחת לאחרונה עם הנייה והשניים ייצרו ביניהם ערוץ הידברות. גם בין בכירים אחרים משתי התנועות, כאלה האמונים על מנגנוני הביטחון של הארגונים, משוחחים ביניהם כדי לתאם לפחות את הגעתה של המשלחת הענקית ביום שני. חמאס הודיע על פירוק "הוועדה הניהולית" שהקים ברצועה כדי להחליף את ממשלת חמדאללה, ללא תנאים מוקדמים על אף שהיו לו בעבר לא מעט, ובראשם הפסקת הסנקציות של הרשות על עזה. ואי אפשר להתעלם מהדברים יוצאי הדופן של יחיא סינואר, עד לא מכבר הקיצוני מבין מנהיגי חמאס, בהופיעו אתמול מול בני נוער בעזה.
"אשבור את הצוואר של כל מי שנגד הפיוס, גם אם זה מחמאס וגם אם זה מפלג אחר". לדבריו, "ההחלטה לסיום הפילוג היא אסטרטגית. אין דרך חזרה ממנה. חובה עלינו לסיים אותו". כמו כן, טען כי מפקד גדודי עז א-דין אל-קסאם מוחמד דף, גם הוא בעד המהלך. "על אנשי הרשות הפלסטינית לסיים את הפרק של תקופת הפילוג, ולפנות לעתיד, כדי לבנות תכנית לאומית", המשיך. "חמאס תוותר ויתורים כואבים. כל ויתור יהיה יותר קשה מקודמו, על מנת להשיג את הפיוס". ואז לקינוח הוסיף: "חמאס פירק את הוועדה המנהלת עוד לפני שאבו מאזן עלה לנאום באו"ם, כי הארגון מאמין שנשיא חזק הוא אינטרס לעם ולפלסטינים". לדברי סינוואר חמאס שומר על תיאום מלא מול שלל הפלגים ברצועה ולדבריו "אנו מקווים לשלב את כולם הצבא הלאומי הפלסטיני".
השינוי בצמרת חמאס מרמז גם על השינוי האזורי השני: המציאות שטפחה על פניהם של בכירי החמאס. הארגון מכיר בכישלונו האזרחי ובסכנה שתושבי הרצועה יקומו נגדו בשל המצב. נכונות לפרק את הוועדה הניהולית ללא תנאים ונכונות למסור את המפתחות האזרחיים של עזה לידי ממשלת חמדאללה, כמוה כהודאה בכישלון. הארגון שניסה בכל דרך שלא להיפרד מהשליטה ברצועה בעשר השנים האחרונות, גם האזרחית, עושה סימנים מובהקים של מי שמוכן לצעוד הצידה לפחות במישור האזרחי. בעיות החשמל הקשות, השיבושים באספקת המים, האבטלה שלא נעצרת ועומדת על 44%, השיקום האיטי של הרצועה, הסגר המצרי במעבר רפיח, כל אלה גרמו לחמאס ובעיקר לסינואר ולהנייה לחשוב מחדש על עניין השליטה ברצועה.
במישור הזה מדובר בדרמה של ממש, לא פחות. תנועת חמאס, זו שבאה מהרחם של "האחים המוסלמים", שהייתה להוכחה לכאורה לכך ש"האסלאם הוא הפתרון", גם היא מכירה במגבלותיה. בדומה אולי לתנועת א-נהדה התוניסאית, שהשכילה להבין שאין ביכולתה להיות הריבון או הממשלה ועדיף לה לשבת באופוזיציה. אולם ייתכן שחמאס אינו רוצה במודל התוניסאי, אלא דווקא במודל הלבנוני, כלומר, לאמץ במידה כזו או אחרת את האופן שבו פועל חיזבאללה. הרעיון פשוט, לפחות על הנייר: להניח לרשות הפלסטינית לנהל את העניינים השוטפים של הרצועה ובמקביל לוודא שהזרוע הצבאית של חמאס תשמור על כלי הנשק שברשותה מבלי להתפרק ממנו. בכך חמאס ימשיך להיות "בעל הבית" באופן מעשי ברצועה, בעוד הרשות תיאלץ להתמודד עם ענייני היום יום השוחקים, האפורים, חסרי התהילה. בסוגיה הזו כבר הבהיר חמאס שאין בכוונתו לוותר על "נשק ההתנגדות", ממש אותו מונח שבו משתמש חיזבאללה בלבנון.
ישנן כמה נקודות שבהן יכולה להיווצר הסכמה בין הצדדים. נראה שבעיית פקידי ממשלת חמאס, כ-45 אלף, היא בת פתרון. אם שני הצדדים רוצים בכך, אפשר למצוא מנגנון שיקבע מה ייעשה עם עשרות אלפי הפקידים של חמאס שגויסו למשרותיהם לאחר ההפיכה של 2007. קרוב ל-20 אלף מהם הם חברי המשטרה האזרחית, ההגנה האזרחית וגופים שאמורים לטפל בביטחון האישי של תושבי הרצועה.
לכאורה, הרשות אמורה לגייסם למנגנון הפקידותי הסופר מנופח שלה גם כך. אלא שכאן צריך לזכור גורם נוסף: התגובה של הקהילה הבינלאומית. הליכה לפיוס עם חמאס, והסכמה שהרשות תסכים לשלם את משכורותיהם של כ-16,000-20,000 אנשי כוחות ביטחון שהיו עד לפני רגע פקידי חמאס, צפויה להוביל גם לבעיות בהעברת התרומות לרשות הפלסטינית. גם כך אמור בדצמבר לעבור חוק "טיילור פורס" בקונגרס שיגביל במידת מה את הסיוע האמריקני לרשות לנוכח מימון משפחות המחבלים מצדה. ייתכן גם שחוק "טיילור פורס", הוא אחד הגורמים שמאיצים באבו מאזן להתקדם לעבר פיוס עם חמאס.
נקודה נוספת שנראה שניתן לפתור היא הנוכחות של הרשות במעברים. על פי רמיזותיהם של בכירי חמאס, הם יסכימו לכך שמנגנוני הרשות יקבלו את השליטה במעברי הגבול, ואולי אף יתפרסו לאורך הגבול מול ישראל ומצרים. הדבר יוביל לפתיחה קבועה של מעבר רפיח ולהטבה מידית במצב הכלכלי ברצועה. מהלך שכזה יתקבל במידה רבה של אהדה, אפילו בוושינגטון ואולי גם באופן מסוים בישראל. במהלך ביקורו של השליח האמריקני למזרח התיכון, ג'ייסון גרינבלט, בגבול עזה, בלוויית מתאם פעולות הממשלה בשטחים, אלוף יואב מרדכי, אמר כי הרשות צריכה לחזור למעברים. ועדיין השאלה הקריטית שעמה תיאלץ גם ישראל להתמודד בעתיד - וייתכן שתקבע גם את מידת הרצינות של הסכם פיוס אפשרי - היא עתידה של הזרוע הצבאית של חמאס.
ואיפה זה מוצא את אבו מאזן? משיחות עם בכירים ברשות עולה כי החתן ברמאללה אינו ממהר לקפוץ על הכלה מעזה. החשדנות בין הארגונים לא נעלמה וכך גם התחושות הקשות בעזה ובגדה כלפי הארגונים היריבים. בוודאי לא אצל הראיס שידוע כמי שאינו ממהר לסלוח למי שניסה לפגוע בו. אבו מאזן מודע היטב לבעייתיות הכרוכה בהסכמה בהישארותה של הזרוע הצבאית של חמאס בחיים וקשה לומר בשלב זה אם יסכים לכך. עבור אבו מאזן ההתפרקות של חמאס מנשק הייתה תנאי ברור לכל אחדות בעבר.
אולם ייתכן שדווקא לנוכח מצבו הקשה בסקרים, בדעת הקהל הפלסטינית בגדה, לצד הייאוש מישראל והמהלכים האמריקניים ל"קידום תהליך השלום", יביאו אותו הפעם להסכים לכך שעז א-דין אל-קסאם לא תתפרק מנשקה. נקודה אחת שממחישה שגם אבו מאזן רציני הפעם בכוונותיו, המשלחת שהוא משגר לעזה כוללת את איש סודו ומקורבו ראש המודיעין הכללי מאג'ד פראג', מעין שילוב פלסטיני של השליח החשאי של נתניהו יצחק מולכו וראש המוסד יוסי כהן. פראג' ידוע גם כמי שהוביל מדיניות נוקשה ובלתי מתפשרת מול חמאס והנה דווקא הוא אמור להוביל את מהלך הפיוס בעזה.
בסופו של דבר, סביר להניח שאבו מאזן לא ימהר להסכם עם חמאס כל עוד אינו יודע במפורש מה תהיה יוזמת השלום האמריקנית וכמובן מה יש לארגון היריב להציע. מכאן שהפיוס אם אכן יקרה, לא צפוי להתממש ב"זבנג וגמרנו", אלא לאחר חודשים של דיונים בפרטי הפרטים של סוגיות רבות שנויות במחלוקת. והשטן, כפי שכולנו יודעים, נמצא בפרטים.