מי הבוס?

הכרתי פעם אירי חובב לגימות שחיבב לגימות עד כדי כך שהכבד שלו היה צריך לשכור עורך דין כדי להוציא לו צו הרחקה. בכל אופן, לאירי הזו הייתה ברכה שגורה ועסיסית ותסלחו לי אם אני משבש אותה מעט בתרגום: אני מאחל לך שתעבוד כאילו אתה לא צריך את הכסף, תאהב כאילו מעולם לא שברו לך את הלב, תרקוד כאילו אף אחד לא מסתכל ותזיין כאילו מצלמים אותך לסרט. חתיכת ברכה, אה? אבל הוא היה אירי ואנחנו יהודים ומטעם זאת, הברכות שלנו שונות, אצלנו נהוג לחפור מעט לכבוד השנה החדשה ויום כיפור. אז כאן המקום להזהיר את כל מבועתי ההדתה ומבוהלי הכיפה שמוזמנים לרדת מהקו, איש אינו חייב להמשיך אבל אני מזהיר מראש, אלוהים עשוי לצוץ פתאום בטקסט אז קחו זאת בחשבון.

א.ד גורדון, האדמו"ר החילוני של העלייה השנייה, המצפן והמצפון של אבות הציונות כתב על ערש דווי מאמר על יום כיפור: "לחשבוננו עם הדת (מהרהורים ביום הכיפורים)". בתחילת המאמר מסביר גורדון ומפרט את חשיבות יום הכיפורים כיום לאומי ופרטי לחשבון נפש, יום בו האומה והיחיד, הכלל והפרט מתאחדים לכדי חקירה עצמית. אחרי האקספוזיציה גורדון תהה: "שואל אני את עצמי ושוקל בדעתי, אם יש עוד את מי לשאול: מה לנו, לאינם שומרים דת, מה לנו יום הכיפורים? (...) ואם היום הזה יחדל מהיות מה שהינו? וישוב להיות יום פשוט ככל הימים, האם לא תהיה זאת אבדה לאומית ואנושית גדולה, ירידה שאין אחריה עלייה לעם ישראל ולנו כולנו, בני העם הזה?".

גורדון לא סיים את המאמר, הוא מת במהלך כתיבתו אבל אני חושב שהמסר ברור. אם יתבטל יום כיפור ויהפוך ליום רגיל מה התועלת בכך? האם זה יחזק את העם או יחלישו? "אבדה לאומית ואנושית גדולה", קובע א.ד גורדון. נדמה לי שאפשר לומר, שעל אף המתח והשסע הדתי חילוני, מרבית היהודים בישראל מציינים בצורה כזו או אחרת את יום כיפור. ודאי מכבדים אותו. יש ליום כיפור משמעות. וכל זאת, ללא כפיה אלא מתוך אולי הבנה פנימית של משהו גדול יותר.

את ספר יונה אנו קוראים בתפילת מנחה של יום כיפור. אוויר לנשימה, מים צלולים בתוך הררי הטקסט הבלתי נגמרים של תפילות כיפור. בתמצות מדהים, ארבעה פרקים קצרים, פחות מ–50 פסוקים מובא סיפור ההרפתקאות של יונה בן אמיתי בין יפו, תרשיש לנינווה. תקציר הסיפור: אלוהים מטיל על יונה לצאת לנינווה בירת אשור ולהתנבא על חורבנה. יונה לא מעוניין במשימה ובורח דרך נמל יפו בספינה לתרשיש. הספינה נקלעת לסערה. תפילות המלחים לא עוזרות ויונה עצמו ישן אדיש בירכתיים. המלחים מטילים גורל כדי להבהיר מי אשם בסערה ויונה נופל בפור. הוא מבקש מהמלחים "שאוני והטליני הימה". דג גדול בולע את הנביא. במשך שלושה ימים ולילות חי יונה במעי הדג ומתפלל למחילה, נפלט החוצה ויוצא להשלים את שליחותו הראשונית. הוא מתרה באנשי נינווה שמקץ ארבעים ימים תהפך העיר. תושבי העיר ובראשם המלך שבים בתשובה וה' מוחל להם. סוף טוב? לא.

בחלק השני של הסיפור יונה מתגלה כפולני הראשון בתנ"ך. הוא כועס על אלוהים שחס על נינווה ואומר לו משהו בסגנון "ידעתי שלא תחסל אותם בדם ואש ותימרות עשן כמו שביקשת ממני למסור להם. אתה כבר בכלל לא עושה פרויקטים כמו סדום יותר". יונה רוצה למות או ככה לפחות הוא אומר. הוא יוצא למדבר, בונה סוכה ואלוהים מצמיח לידו קיקיון שישמש ליונה כצל. אחר כך, אלוהים שולח תולעת שאוכלת את הקיקיון. אין צל ויונה שוב מבקש למות. "משל הקיקיון" מאוד פשוט בסך הכל. אלוהים אומר ליונה, אתה התבאסת על הקיקיון הארעי שנתן לך צל? קיקיון שלא עמלת עליו ואני לא אחוס על העיר נינווה ותושביה?

על פניו, נראה כי החיבור בין ספר יונה ליום כיפור נובע ממשמעות תהליכי התשובה בספר. אבל עם זאת מטרתו מדוע לא להסתפק בשלושת הפרקים הראשונים מבלי להביא את משל הקיקיון. מדוע יונה התנגד לשליחותו? למה כעס על חנינת ה' לנינווה? חלק מהמפרשים רואים במסר של הספר את הניגוד שבין מידת החסד של הקב"ה לעומת מידת הדין שמבטא דווקא בן התמותה, הנביא יונה המבקש את כללי השכר ועונש. אחרים מבארים כי התנגדות יונה למחילת ה' לנינווה נובעת מטעמים לאומיים. יונה אינו רוצה שאשור, מחריבת ישראל העתידית, תיהנה מחנינה. ועוד יותר מזה - כפי שאכן קרה - שסיפור חזרתה בתשובה ישמש את הגויים לניגוח בני ישראל שאינם שבים. אחרים רואים בסיפור יונה דיון במהות הנבואה. דהיינו, נבואות נחמה סופן להתגשם תמיד ואילו נבואות חורבן עומדות תלויות עד שתעשה תשובה. הגאון מווילנה ראה בפשט של יונה אלגוריה לסיפור נשמתו של כל אדם.

כולם גדולים ממני, אבל ברשותכם ניסיון פרשנות נוסף: החלק הראשון של הספר עוסק כאמור בשליחות, בניסיון ההתחמקות הכושל, במעי הדג ולבסוף יונה מבצע את המוטל עליו. מכאן אתה למד שמשליחות אי אפשר להתחמק, ממשימת חייך לא תברח או כמו שאמר אלברט איינשטיין במילים אחרות "היהודי הנוטש את אמונתו נמצא במצב דומה של חילזון שנוטש את קונכייתו, הוא עדיין חילזון". יהודי לא יכול להתחמק מיהדותו וד"ש להורים המודאגים מטיפת מורשת בשיעורים.

החלק השני של הספר עוסק בטרוניות יונה או ליתר הגזמה, האיש מבקש למות כי הוא כועס על אלוהים שלא חיסל את נינווה. יונה כועס כי אלוהים שבר לו את המילה. נביא הזעם מתרעם על כי ה' הפך את נבואתו. וכאן אלוהים אומר לנציגו על אדמות, או בעצם לנציגיו, בין אם הם נביאי אמת, משיחים, תלמידי חכמים או רבנים. היי, בסוף אני מנהל ההצגה, לא אתם. אתם אולי חושבים שאתם מנהלים אותי אבל את ההחלטות אני לוקח.