אוכלוסיית החירשים בישראל מונה כ-750 אלף איש, חלקם נזקקים לטיפולים תכופים יותר מאנשים בריאים במרפאות הקהילה ובתי החולים. עם זאת, עד היום משרד הבריאות לא נענה לדרישות חוזרות ונשנות של עמותות וארגונים למען אוכלוסיית החירשים בישראל להעמיד לטובתם מתורגמנים במשמרות. זאת, למרות קיומו של חוק "תקנות שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלויות" שבו סעיף "התאמת נגישות השירות" מתייחס לחובתו של גוף ציבורי להנגיש את השירותים שלו לאנשים עם מוגבלויות, וכן סעיף 2910 המגדיר באופן ספציפי כי על גוף ציבורי להנגיש את השירותים שלו לחירשים בעזרת שפת הסימנים.
ואולם, לא רק אי עמידה בחוק מקוממת ויוצרת בעיות קשות בהבנה ובטיפול בקרב אוכלוסיית החירשים קוראת שפת הסימנים, אלא העובדה כי בבתי החולים ובחלק מהמרפאות יש מתורגמנים כוננים לארבע השפות המשניות בארץ - ערבית, אנגלית, רוסית ואמהרית, זאת למרות שאוכלוסיית יוצאי אתיופיה בישראל מונה פחות מ-300 אלף איש. חירשים, בניגוד לדוברי שפות אם אחרות החיים בישראל אשר לא הצליחו להתערות בחברה הישראלית ומגלים קשיי הבנה בשפה, אינם יכולים לתקשר או להבין שפה אחרת מלבד שפת הסימנים. מגבלת השמיעה שלהם תוחמת אותם לשפת הסימנים בלבד, ושמדובר בטיפולים מצילי חיים מתברר גודל המחדל.
מעדויות שהגיעו לידי וואלה! NEWS עולה כמה מסוכנת העובדה כי אינם מבינים את הצוותים המטפלים ולא יודעים כיצד להמשיך את הטיפול הרפואי כשהם משתחררים. במקרים מסוימים הדבר הוביל לטענתם למוות, כמו במקרה של נטליה ומארק רוזנברג מראשון לציון. "זה קרה לפני שנתיים, בעלי אושפז בבית החולים לבדיקות בגלל שהיה חולה בסרטן מסוג לימפומה, והבדיקות שלו לא יצאו טובות", סיפרה נטליה באמצעות מתורגמנית.
"קיבלתי בשישי בלילה הודעה מהמתורגמן שלו שהמצב החמיר ומעבירים אותו לטיפול נמרץ. רצתי לבית החולים, שאלתי את הרופאים מה קרה, עם הידיים כי אין מי שיתרגם - והם כל הזמן אמרו לי שלא קרה כלום ושהכול בסדר. דאגתי מאוד, ישבתי וחיכיתי במסדרון, ראיתי את מארק ממש קצת ואז הוציאו אותי מהחדר, הרופאים אמרו לי לחכות בחוץ, כל הניסיונות שלי לקבל הסבר למצב לא הצליחו. ביקשתי שיזמינו מתורגמן לשפת הסימנים כדי שהצוות הרפואי יוכל לתקשר עם המשפחה ולהסביר את מצבו הרפואי של בעלי והטיפולים שמעניקים לו. התברר לי שלבית החולים יש רשימה של מתורגמנים לשפות מדוברות אחרות אך לא לשפת הסימנים. ולא רק זאת, גם אמרו לי שאין לנו כל זכות לבקש תרגום. למחרת הרופאים החליטו להרדים אותו ללא הסכמתנו. מאז לא זכינו לדבר אתו מילים אחרונות עד לפטירתו, והוא עצמו אפילו לא היה מודע לכך שזו הייתה פעם האחרונה שידבר אתנו", סיפרה בכעס.
"הוא הלך לעולמו כמה ימים אחרי שהיה בתרדמת ולא נפרדנו ממנו בכלל. מה עשו לו? אין לי דרך לדעת. לאורך כל האשפוז, אף רופא לא ניגש לשוחח עמנו וכל המידע שהתקבל היה מהסגל הרפואי הזוטר ובשימוש בשפה פשוטה ומזלזלת כמו 'יש בעיה בבטן' או 'לא נושם טוב' כאילו שאנחנו מפגרים. התכתבנו עם האחיות וביקשנו לדעת אילו תרופות ניתנות לו ואילו פרוצדורות רוצים לבצע וקיבלנו במקום תשובות עמומות. לצערנו, לאחר שבוע בטיפול נמרץ בעלי הלך לעולמו ונשארנו עם לב שבור ועלבון גדול של אנשים סוג ב', כאילו אנחנו אוויר".
נטליה סיפרה כי עד לאותו מקרה מצער, בעלה נעזר בשירותי מתורגמן כשטופל בקופת החולים בשל הלימפומה שממנה סבל עשר שנים, אולם מאחר והביטוח הלאומי מממן רק 45 שעות בשנה, הם נאלצו לשאת את העלויות הגבוהות של שעות התרגום שבו נעזר. "45 שעות זה בקושי יומיים, מה אפשר לקבל בתמורה לזה? כלום. משרד הבריאות בעצם אמר לו 'קיבלת כמה שעות, תסתפק בזה ותשתוק".
"הייתי צריכה לשים על מיטת התינוק שלט משפיל של 'אימא חירשת'"
הסיפור של משפחת רוזנברג הסתיים במותו הטראגי של מארק אולם מעדויות אחרות עולה כמה קשה התפקוד היומיומי של החירשים בכל הפרוצדורות הרפואיות הסטנדרטיות שהם עוברים. "החוויה שאחרי הלידה בבית חולים לא הייתה נעימה בשבילי בתור חירשת", סיפרה דגנית, בת 29 חירשת מלידה מחיפה שילדה בינואר השנה את בנה הבכור.
"בחדר הלידה הכול היה בסדר. בעלי היה איתי אבל הוא גם חירש, אז במקום להביא מתורגמנית ביקשתי שאימא שלי תהיה איתי בכל פעם שלא אבין רופאים או אחיות. אחרי הלידה הרגשתי נורא רע. לידה ראשונה, ואקום ועם תפרים לא רציתי להרכיב מכשירי שמיעה, רציתי קצת שקט, האחיות לא ידעו איך לתקשר ולהתייחס אליי. יש בחדר וילונות אז בכל פעם שאחות הייתה מגיעה לחדר להודיע על דבר מה או קוראת בשם שלי כי קיבלתי משלוח אז לא שמעתי וגם לא יכולתי לקרוא שפתיים בגלל הווילונות. בתינוקיה ביקשתי שיקראו לי שהתינוק בוכה או רעב. אמרתי לכולן מראש שאני חירשת".
דגנית סיפרה על ההשפלה שחשה לאחר הלידה ועל חוסר הרצון של הצוות לעזור. "הן היו מצלצלות אליי לפלאפון כל הזמן ואני הרי לא שומעת. כשהגעתי הן היו צועקות עלי למה לא באתי, אמרתי שאני חירשת אז הן אמרו 'בכל פעם שתשמעי צלצול, תביני שזה מהתינוקיה', אבל הסברתי שגם צלצול אני לא שומעת. הייתי צריכה לכתוב שלט גדול ומשפיל על המיטה של התינוק 'אימא חירשת' כדי שיסמסו לי, אבל גם אחרי צעד כזה, רק מעטות מהאחיות עשו את זה".
א', בת 29 מצפון הארץ, עברה לפני כמה חודשים חוויה משפילה דומה כשנזקקה לצנתור. "הגעתי לצנתור בדחיפות בשעות הלילה המאוחרות, היה שם וילון ולא יכולתי לראות את המצנתרים או להבין על מה מדברים כי הם הרכיבו מסכה ולא יכולתי גם לקרוא שפתיים. באמצע הצנתור ביד עברו לצנתור עם מכשירים ולא הבנתי למה. לא הסבירו כלום והייתי לבד לגמרי. התחלתי לצרוח ולצעוק וגם לבכות. זה מצב של חוסר אונים מוחלט, זה הגוף שלי ולא מסבירים לי כלום. התחלתי לטלטל את עצמי בכוח, להתנגד בכל הגוף אבל זה לא עזר, האחות באה אליי עם מסכה אמרתי לה תורידי את המסכה ותסבירי לי מה אתם עושים, אבל היא התעקשה להשאיר אותי עם המסכה, צעקה עליי שאירגע, לא הסכימו שאמי שהייתה מחוץ לחדר תהיה איתי ותתרגם לי. המשכתי לצרוח ולבכות עד שהביאו חמצן לטשטוש ללא הסכמתי והרדימו אותי בכוח".
שירלי פינטו, מייסדת עמותת "המרכז הישראלי ללימודי חירשות", אקטיבסטית לקידום זכויות חירשים בישראל ומתמחה למשפטים אוספת זה חודשים סיפורים אישיים קשים ומשפילים שעוברים חבריה לאוכלוסיית החירשים ומתכוונת לפעול בנושא "הזכות לבריאות, שהיא זכות בסיסית אינה מוענקת ואף פעם לא הוענקה לאנשים חירשים דוברי שפת הסימנים", סיפרה בכאב. "ברגע שנושא התרגום לא מוסדר, ואין תקשורת בין הרופא לחולה זה אומר שכל זכויות החולה באופן חד משמעי נרמסות. זה שירות בסיסי שנגזל מאתנו. חירשים הולכים לרופא שלהם ומנחשים מה הוא אומר, מתפללים לאלוהים שישמור עליהם שלא יעשו טעויות עם הטיפול שנתנו להם. למה אנחנו צריכים לממן לעצמנו מתורגמנים? שמשרד הבריאות או בתי החולים יממנו, כפי שעושים עם שאר השפות. הקמנו צוותי חשיבה לפתרונות אפשריים הן מבחינת חקיקה והן מבחינה פרקטית בשטח. אנו מתכוונים להתחיל ליישם את החלטות הצוותים ברגע שתסתיים עבודתם ואז לפנות לבתי חולים, קופות חולים, משרד הבריאות, הכנסת והממשלה".
משרד הבריאות: "התקנות עדיין בהליכי חקיקה"
ממשרד הבריאות נמסר בתגובה: "הנושא של תרגום לשפות אינו מתוקף תקנות נגישות לשירותי הבריאות (מתוקף חוק השוויון), ולכן אין להשוות בין תרגום לשפות לתרגום לשפת סימנים. התאמות נגישות לאוכלוסיית החירשים מפורטות בטיוטת תקנות נגישות השירות לשירותי הבריאות, שנמצאים עדיין בתהליכי חקיקה בכנסת (עדיין לא פורסמו ולכן עדיין לא קובעות מה מחויבות שירותי הבריאות לבצע)".
עוד נמסר כי למרות זאת, "בתי החולים והקופות המבטחות פועלות לביצוע התאמות בתחום נגישות השירות, לרבות בתחומים הקשורים לפניה זו, ובהן התקנת מערכות שמע בדלפקי שירות, הנגשת אתרי האינטרנט ואפליקציות און-ליין מותאמות לפלאפונים (מתקיים פיילוט בחלק משירותי הבריאות), איסוף רשימות מעודכנות של לקוחות הזקוקים להתאמות ייחודיות, אפשרות לזימון תורים באופן עצמאי באמצעות שירותי און-ליין ובאפליקציות מיוחדות בפלאפון, פיילוט לקידום שירותי זימון תורים ושירותים מיוחדים אחרים לחירשים באמצעות שיחת וידאו עם מתורגמן, פיילוטים למתן שירות בצ'אטים, וכן הדרכת מוקדנים ואנשי צוות רלוונטיים אחרים באמצעות סדנאות, קורסים קצרים ללמידת שפת סימנים בסיסית ועוד".
"המגבלה היחידה היא בשירותים העצמאיים, לרבות רופאים עצמאיים, שאינם מחוברים למרכז קביעת תורים ומשאירים פרטי תקשורת באמצעות טלפון (בשלב זה, אין דרך לחייבם היות ומשרד הבריאות אינו מחייב)".