שוב אותו השמאל: נתניהו הציג לתומכיו את נוסחת הרדיפה המוכרת

מי שציפה להרגיש אמש (רביעי) בגני התערוכה את משק כנפי ההיסטוריה כנראה סיים את הערב באכזבה. אמנם, מפגן הכוח הליכודי בראש הממשלה בנימין נתניהו היה מרשים, אנרגטי ועוצמתי, והנאום שנשא היה משלהב ומרתק, כהרגלו בקודש, אך הוא לא נשא עמו בשורה של ממש.

למתקפות החריפות הרגילות על השמאל והתקשורת שמחפשים להחליפו ולבצע הפיכה שלטונית, נתניהו הוסיף כמה שורות מחץ חדשות כמו זימונה של הכלבה קאיה לחקירה או ירידה קשה על "האיש הישן עם הזקן החדש", הלא הוא ראש הממשלה לשעבר אהוד ברק. אך בניגוד למה שהיה אפשר להבין מגל התגובות מהאופוזיציה, לא היה מדובר ב"מופע אימים", אפילו לא בעליית מדרגה.

מי שבכל זאת מחפש קצת סימנים היסטוריים באירועי ליל אמש, לא חייב ללכת רחוק, ויכול לחזור לליל הבחירות הדרמטי ב-2015 - הפעם הקודמת שבה נאמני נתניהו התייצבו באלפיהם ובהמוניהם כדי להקיף את מנהיגם באהבה והערצה אין קץ. המקום - אותו מקום; הקריאות - אותן קריאות "היידה ביבי" ו"ביבי מלך ישראל" - מהדהדות למרחקים; תנועת הידיים המנופפת שנתניהו כל כך אוהב להשתמש בה כדי להביע את הכרת תודתו להמונים לא השתנתה, ואפילו הזמר - עמיר בניון - לא השתנה.

גם המספר "40 מנדטים" שנתניהו נקב בנאומו כבר הושמע על ידו אחרי אותו ניצחון דרמטי בבחירות האחרונות. אבל יש הבדל אחד דרמטי בין שני האירועים: אז, נתניהו ניצח - ובגדול - את התחזיות השחורות של התקשורת והסוקרים; היום, המלחמה היא לכאורה באותו אויב - התקשורת והשמאל, אך למעשה, היא מתנהלת במישור המשפטי.

נתניהו לא העז לתקוף ישירות את המשטרה והפרקליטות, והעדיף לדבר על "פייק ניוז" ועל השמאל שרוצה למסור חלקים מארץ ישראל, ולכן מפעיל "לחץ פסול" על גופי אכיפת החוק במטרה להפילו. אבל מפגן התמיכה הענק לא נולד בחלל ריק: התקשורת היא אותה תקשורת, והשמאל הוא אותו שמאל.

מה שהשתנה בשבועות האחרונים, שנתניהו הקפיד לא להזכיר במילה, הוא שהחקירות העלו הילוך, ושהמשטרה הצליחה לגייס את אחד האנשים המקורבים לו אי פעם - ראש הסגל ארי הרו - להעיד נגדו. אבל אף מילה בנאומו של נתניהו לא התייחסה להתפתחויות האחרונות, אפילו לא לניקיון כפיים או הצגת כתב הגנה. אף מילה לא דיברה על חזון או על אידיאולוגיה, הכל היה מכוון למקום אחד - חיזוק תחושת הרדיפה.

כמו בקמפיין הבחירות ב-2015, גם כעת, הליכודניקים מרגישים שהם ב"מלחמה על הבית". אז, האויב שאיחד את כולם בסופו של דבר והעניק לנתניהו את הניצחון היו הערבים הנוהרים באוטובוסים לקלפיות; הפעם האוטובוסים היו מי שהביאו את אוהדיו של נתניהו, והאויב החדש-ישן הוא מי שמוביל את "מסע הציד האובססיבי", במילותיו של נתניהו, שנועד להחליף את השלטון.

כמעט בכל פינה היה אפשר לשמוע את הליכודניקים מדברים על ההפגנות השבועיות מול ביתו של היועץ המשפטי לממשלה בפתח תקווה כמעין "צו 8" שמחייב את התגייסותם מאחורי המנהיג, והשלט הנודע לשמצה "ביבי אשם עד שלא תוכח חפותו" מהדהד בדפי המסרים של בכירי הליכוד ובשיחות הצד שקיימו הפעילים. "רוח פתח תקווה ניצחה", צייץ אתמול אחד ממובילי המחאה, עורך דין אלדד יניב, אבל בליכוד היא פועלת בכיוון ההפוך. ההתקפות הקשות של נתניהו אמש עשויות לתת רוח גבית נוספת גם למפגינים גם בפתח תקווה, כך שאולי יווצר איזון: "רוח פתח תקווה" מחזקת את נתניהו בבייס הליכודי, והוא - מחזק אותה בחזרה.

אותו משחק כפול תקף גם לגבי יחסו של נתניהו, ותומכיו בליכוד, עם התקשורת. למרות ההתקפות החריפות והביקורת הקשה על התקשורת, הבמה שממנה שידרו הטלוויזיות היו המקום הכי חם אתמול בגני התערוכה. כמו המנהיג שלהם, שמלין על יחס העיתונות כלפיו במשך שנים, בזמן שהיא זו שבונה אותו ושמזינה אותו וגם הפכה לאויב הפוליטי החזק ביותר שלו, כך גם פעילי הליכוד.

מחד, הם התקבצו מול המצלמות וצעקו קריאות ביניים "שמאלנים נמאסתם" ו"לכו הביתה" וצעקו קריאות בוז רמות בכל פעם שנתניהו העלה על בדל שפתו את המילה "תקשורת"; מאידך - הם התרגשו מהנוכחות התקשורתית הרחבה וביקשו כל הזמן להצטלם צילומי סלפי. האירוע לווה בשידורים חיים בטלווזיות ופושים מרובים מאתרי האינטרנט שדיווחו על נוכחות מסיבית של אלפים, אבל זה לא מנע מרבים להתלונן שבתקשורת מדווחים רק על מאות, ולהפיץ בעצמם "פייק ניוז".

מהדורות הטלוויזיה שידרו בשידור חי את דבריו של נתניהו לאומה, אבל המסר שלו הוכוון בעיקר למי שהגיע לגני התערוכה ולבוחרי הליכוד שנשארו בבית. המנצח הגדול של הערב, ללא עוררין, היה יו"ר הקואליציה דוד ביטן, שזיהה את הרגע ואת ההזדמנות ואירגן מפגן תמיכה בומבסטי בראש הממשלה, ששימש בה בעת גם כמפגן כוח שלו עצמו. בסוף הערב, ביטן יכול היה לסמן לעצמו וי ענק: הוא הצליח להרים את המורל הירוד במפלגה, לרומם את רוחם של בני הזוג נתניהו שנעטפו באהבה, ולגייס - באמצעות לא מעט לחצים ואיומים - את כל בכירי וח"כי המפלגה לאיחוד השורות.

המסר החד משמעי העיקרי שיצא מהאירוע הזה היה שנתניהו מגובה חזק מאוד ומכוסה לחלוטין על ידי השטח, ואבוי למי שינסה לחתור תחתיו או לרשת את מקומו. יקח עוד זמן עד שההיסטוריה תקבע אם זו היתה עצרת תמיכה בדרך לארבעים מנדטים, או שמא - מסיבת פרידה.