קרטיב של דם

בניגוד למחנה המתקדם והנאור שפלורליזם וחופש ביטוי מבחינתו רשומים על שמו בטאבו אבל מוכן בכיף לסתום פיות לאחרים, היהדות מחשיבה את המחלוקת ומבינה את הצורך בפקפוק וספק. אתן לכם דוגמה כמעט אבסורדית דווקא מהעונש החמור ביותר הקיים בשיטת המשפט העברית. עונש המוות.

רק סנהדרין, הסמכות המשפטית הגבוהה ביותר, יכולה לפסוק מוות. התנאים והסייגים לגזר דין מוות כמעט בלתי אפשריים (שני עדים שהתריעו את העבריין לפני ביצוע העבירה והכרעה ברוב מיוחס הם רק שניים מהם). חז"ל אומרים שסנהדרין שהרגה פעם בשבע שנים מכונה כגנאי "סנהדרין קטלנית". רבי אליעזר אומר פעם בשבעים שנה. אבל לטעמי התנאי המרתק ביותר הוא שאם בסנהדרין היה מתקבל עונש מוות פה אחד, הוא היה מתבטל. אחידות דעים בעונש מוות מעוררת חשד. לא יכול להיות שאין דעה אחרת, ואם אין דעות אחרות צריך שיהיו.

בתוך עמי אני יושב, וקורא היטב טוקבקים. בכל הקשור לנתניהו אני מתואר, מצויר, ממסוגר כחסיד שוטה, שטיח מתרפס, לוקק ישבנים לתיאבון. בעוד לעמיתיי בתקשורת מותר לשיר במקהלה 'רק לא ביבי', להשתתף באופן פעיל בציד, לעוות, לכזב, לפעול בחוסר הוגנות ויושרה, אז אני בצד השני, שואל השראה מהסנהדרין.

קחו לדוגמה את פרשת הצוללות. אף שראש הממשלה אינו חשוד ואיש גם אינו יודע באמת את פרטי הפרשה ואת החשדות כנגד המעורבים, הרי ששרבוב שמו של נתניהו ותמונתו בכל הזדמנות לא נובעים אך ורק מחיפוש אחר הצדק והמלחמה בשחיתות אלא בעיקר מתוך אידאולוגיה הרואה בנתניהו את האסון הגדול ביותר שנפל על ישראל אי פעם. התקשורת הישראלית לא מסוגלת להיגמל מהתשוקה האדירה שלה להפיל את נתניהו. תיבת התהודה העכשווית מהדהדת "ביבי אשם עד שלא תוכח חפותו". המשך ישיר לבחירות 2015 בהם רוב רובה של התקשורת הישראלית ניהלה סזון. מסע הכפשה חסר תקדים עם תכלית ברורה, להעיף את נתניהו. לא דיברו בבחירות מהות ולא התעניינו בעובדות או באמת. המטרה הייתה קדושה ולכן כל האמצעים היו כשרים.

היחס לנתניהו חורג מכל הגדרה פוליטית נורמלית. נתניהו הוא השטן בגילומו הארצי, הוא בובת הוודו של מלחמת ההגמוניה בישראל. נתניהו הוא הרבה מעבר לשנאה אידאולוגית ופוליטית, אלא אישית לוחצת, דה-הומניזציה של האדם. בכל הקשור לנתניהו, אין מוסרות ואין הגבלות, הכל מותר תוך התעלמות מנומסת מעובדות, מכללי היגיון או הישגים מוכחים. נתניהו לא נשפט בקנה מידה אנושי, של אדם בעל יתרונות וחסרונות, נתניהו הוא הרוע המוחלט. ולכן מתעלמים בכוונה מהטוב, ויש הרבה טוב, יחסי חוץ, כלכלה, ביטחון ומתמקדים רק ברע מתוך מחשבה לניניסטית, אולי אפילו לא מודעת, שככל שיהיה פה יותר רע כך יהיה יותר טוב, או בגרסת העיתונות הישראלית בתפקידה כמגפון של השמאל על מפלגותיו וקרנותיו, ככל שנצייר את זה יותר רע כך יהיה יותר טוב.

הקמפיין נמשך ויימשך, ינוע מפרשה לפרשה כי המטרה סומנה והיא אסטרטגית. הפלת נתניהו תפיל את הימין ותחזיר את הגלגל לאחור. יש אגדה מפורסמת על ציד זאב ערבות הקרח באלסקה. הצייד טובל סכין בדם של חיה ומניח לנוזל לקפוא על הלהב. בסבלנות מוסיף הציד שכבה אחר שכבה של דם עד שהלהב עטוף בדם קרוש וקפוא. ברדת החשיכה טומן הצייד את ניצב הסכין בקרח כשהלהב האדום בולט החוצה. חוש הריח של זאב ערבות מביא אותו אל הסכין. הזאב מלקק את הלהב. קרטיב דם. בדקות ספורות הדם מפשיר והזאב מלקק יותר בהתלהבות. תאב לדם. הזאב אחוז קדחתנות ורעב גומע את הדם, פיו נוגס בלהב. הוא נטרף. מבולבל ומבועת, לועו משוסע. עם בוקר ימצאו את פגרו קפוא בשלג. להבדיל אלף אלפי הבדלות, המרדף הבלתי פוסק של רוב התקשורת אחרי נתניהו, האנרגיה המושקעת בשנאה, ניכור, בוז ולעג מייצרת אפקט הפוך. האמון בתקשורת לא עולה, רק יורד. למה? אנשים לא מטומטמים.

בבחירות האחרונות לעבודה זה היה ברור. במהלך השנים זנחה מפלגת העבודה את תפקידה ההיסטורי, מזרם מרכזי בציונות הפכה לרכיכה בשולי השמאל. במרוץ אחר הקולות האבודים, העבודה טרפה את מנהיגיה בשיגעון קניבלי, עקפה משמאל את מר"צ וכל אותו הזמן פסחה על שני הסעיפים ושמרה תחת דשן על כסאות הקואליציה. אחרי בחירות 2015, העבודה מיאנה להיכנס לממשלה למרות שנתניהו העניק להם את חצי המלכות ועוד טיפה. נתניהו הפגיש את הרצוג עם סיסי שהפציר בו להיכנס לממשלה אבל הח"כים של העבודה התנגדו. בפריימריז האחרונים בעבודה, המועמדים התחרו מי יצעק 'רק לא ביבי' חזק יותר, הם דיברו נגד מסע ההסתה והפילוג של נתניהו באופן מאוד מסית מפלג ושונא. אהבה לא הייתה שם.

אחד המועמדים רמז אפילו שתמונתו של אולמרט בבית החולים הודלפה על ידי אנשי נתניהו. לאחר שאבי גבאי נבחר, התקשורת כדרכה בקודש התייצבה מאחורי הפוטנציאל כמו הגנה מיומנת של קבוצת כדורגל בתרגיל נבדל. שום דבר לא חדש. הרי גם אם יעמידו חמור כנגד נתניהו, תהפוך אותו התקשורת לסוס ערבי אציל. הכל סובב סביב.

מפלגת העבודה בבעיה. הדימוי העצמי של המפלגה, איך שחבריה ותומכיה רואים אותה, הוא של מפלגת שלטון בהמתנה. אלא שהדמוגרפיה השתנתה ומפלגת העבודה לעת הזו, יכולה מקסימום להיות מפלגה ששותפה בשלטון. נתניהו התעקש לנסות לצרף את העבודה לממשלה כי הוא מבין את מה שיריביו מעדיפים בשנאתם לעקוף, בשלטון צריך לשתף את היריבים כדי לאחות במעט את השסע. ראו ערך פסטיבל ההדתה. הוא סמלי. הוא מייצג הלך רוח. צייטגיסט. אם עולה משהו ברור בשנים האחרונות זהו הניכור של חלקים גדולים מתפיסת האומה, מרעיון "עם ישראל". האליטות לועגות ל"עמישראל" כתפיסה פרימיטיבית פרטיקולרית אנטי אוניברסלית. הכיבוש הוא התירוץ. אבל לא הפלסטינים מעניינים אותם אלא ההגמוניה שאבדה.

ב-2005, בהתנתקות, הימין בכלל והציונות הדתית בפרט הגיעו לנקודת שבר ביחסים עם המדינה. המערכת הפוליטית, הצבאית, המשפטית הפעילו מכבש שהיה לא פעם לא דמוקרטי וכזה שפגע באופן בסיסי בזכויות אדם אבל הציבור הימני והדתי עמד במבחן הנאמנות למדינה. בסופו של יום היה ברור שהריבון חשוב מהשבט. השמאל הגיע לנקודת השבר שלו לא במהפך 77', לא ברצח רבין ב-95' אלא בבחירות 2015. המגדלים הפורחים באוויר התרסקו, התוצאה ייאוש, תסכול עמוק ותחושת ניכור. זוכרים כיצד מיד אחרי הבחירות היו כאלו שאיימו להפסיק לתרום לצדקה לפריפריה כי הם הצביעו ליכוד? מעבר ליהירות הבלתי נסבלת, ב-"נפסיק לתרום" הזה, האיום מקפל בתוכו עניין מהותי הרבה יותר. הרמת מסך מעל תחושת הניכור כלפי עמך ישראל. הסאבטקסט זעק, נפסיק לתרום לבבונים שמצביעים לליכוד. הם ואנחנו כבר לא.

המהפך הגדול של דוד בן גוריון בשנות ה-30 היה ההכרזה על המעבר ממעמד לעם, הסטת המוקד מתפיסת זהות מרכסיסטית של ייצוג הפרולטריון ומלחמת מעמדות למחויבות העתיקה לאומה. העם ומטרות העם קודמים למטרות הסוציאליזם. מהפכה לא פחות, משום שבן גוריון בניגוד למי שהיה משמאלו הבין שהפרויקט הציוני קודם לאידאולוגיה השמאלית של מלחמת מעמדות והקמת אוטופיות בסגנון קובה וצפון קוריאה. אולם כעת, כמעט מאה אחרי שבן גוריון קבע ממעמד לעם, המשבר של ממשיכי דרכו מגיע לשיא. הם חזרו לאחור. מעם למעמד.