שבועות ספורים לפני תחילת החופש הגדול, נמצאת הכנרת בשפל חריג: מפלס המים נמצא היום (שני) 18.5 סנטימטרים מתחת לקו האדום התחתון ועומד על 213.185 מטרים מתחת לפני הים 1.1815 מטרים מעל "הקו השחור", ו-4.40 מטרים מתחת למפלס המקסימלי, שלאחריו נעצרת שאיבת המים מן האגם הלאומי.
"אנחנו חווים רצף של שנות בצורת, והכנרת תרד הקיץ ל-214.5 מטר מתחת לפני הים", אמר בחודש שעבר אלון לב, מנהל יחידת הגליל ב"מקורות". בהשוואה לתחילת הקיץ נמצאת הכנרת במצב קשה, אך המפלס היה נמוך יותר בתאריך המקביל שלוש פעמים מאז תחילת העשור הקודם: ב-2000, ב-2001 וב-2009. באותן שנים כמויות המים שנשאבו היו גבוהות מהיום.
לנוכח החשש מצניחת המפלס לגובה 214.5 מטרים מתחת לפני הים, העתיקה בחודש שעבר "מקורות" את משאבות המים ממקומן הקבוע במוצא הירדן למיקום חלופי, כפי שעשתה פעמיים בעבר. לשם כך הוקם במוצא הירדן סכר נוסף ממזרח לסכר דגניה, כסוללת עפר, ובצמוד אליו הוצבו משאבות מים חדשות.
הקמת סוללת העפר יצרה מעין מאגר מים בין שני הסכרים, שאליו נשאבים המים מהכנרת ועולים למפלס גבוה יותר ממפלס האגם, המאפשר שאיבה בטוחה. השינוי אילץ את משטרת ישראל להעתיק את מעגן הסירות שלה מהאזור שייכלא בין שני הסכרים, ופגע גם בדייגים המקומיים, שאיבדו את הגישה למעגן הסירות שלהם. המעגן נחשב בטוח, וממוקם סמוך לאתרי הדגירה של דגי הבורי.
הירידה במפלס הכנרת נובעת, בין היתר, מזרימת המים הדלה מנחלי הגליל והגולן. מאז תחילת המדידות בשנת 1920, נרשם השנה הנתון הגרוע ביותר של כמויות המים שזרמו לאגם מרחבי אגן ההיקוות שלו. הספיקה שנמדדה בתחנות המוצבות על גדות הירדן הראו בחודש שעבר ספיקה ממוצעת של 3.3 מטר מעוקב בשניה, בעוד שהממוצע לחודש מאי הוא 7 מ"ק בשניה.
"הקו השחור" נקבע בראשית שנות האלפיים, עם הירידה המשמעותית בכמויות הגשמים, והמפלס הגיע אליו בסוף חודש נובמבר 2001. הסיבה להפסקת השאיבה היא חשש לנזקים בלתי הפיכים שייגרמו למערכת האקולוגית של האגם, לצד קשיים טכניים. המים שנשאבים מועברים לשימוש חקלאי עמק הירדן, ובהתאם להסכמי השלום מ-1994 גם לממלכת ירדן. משאבות הכנרת יכולות לשאוב כ-5,000 קוב מים בשעה. מדי שנה מועברים לירדן כ-50 מיליון קוב, כשחלק מהם נשאבים בחורף מנהר הירמוך, מועברים לכנרת לצורך "אחסון" ומוחזרים לירדנים בקיץ.
ברשויות הכנרת חוששים לא רק מירידת המפלס, אלא גם מתופעה של שינויי מפלס קיצוניים כמו העליות בחורפים של 1991/92, של ארבעה מטרים, ושל 2002/03, של חמישה מטרים. שינויים כאלה גורמים לזעזוע במערכת האקולוגית, ומסיטים אותה משיווי המשקל הרב שנתי שלה.
אחד הנזקים שנגרמים כתוצאה מחוסר יציבות הוא הופעת עלוקות, כפי שקרה לפני קרוב לעשור בחופים הצפון-מזרחיים, או פגיעה בדג הלבנון (סרדין): עלייה מהירה של המפלס גורמת לו להטיל את ביציו באופן מוצלח יותר, וכך נגרמת התפוצצות אוכלוסין באגם.
