נושאים חמים

הפגישה המקרית ששינתה את חייהם של אלפי ילדים בישראל

פילנתרופיה נתפסת כאן כמשחק של טייקונים שדפקו אותנו ועכשיו רוצים לנקות את המצפון. ד"ר חיים דהאן מנסה לשנות את הרושם המוטעה באמצעות עשייה חברתית שמבוססת על מגע אישי והעצמה. והוא יודע על מה הוא מדבר: כשהיה נער בבאר שבע, מפגש אחד גרם לו לנפץ את תקרת הזכוכית

חדשות מתפרצות לפני כולם הורידו עכשיו הורידו עכשיו להורדת האפליקציה מ-Google Play להורדת אפליקציה מ-AppStore
ד"ר חיים דהאן (ראובן קסטרו)
"הילדים שלי חיים היום שנות אור מאיך שאני גדלתי". דהאן (צילום: ראובן קסטרו)

השנה הייתה 1974, חודש יולי לח ולוהט. איש העסקים ויזם ההיי טק ד"ר חיים דהאן, היה אז רק בן 14, וגר עם משפחתו ברוכת הילדים בשכונה ד' צפון שבבאר שבע. כמו הרבה ילדים בפריפריה שלא ידעו מה לעשות עם עצמם בימי החופש החמים, הוא בילה את ימיו כשהוא משוטט ברחבי בירת הנגב ברכיבה על אופניים מלאי חלודה. ואז, מפגש אקראי שינה את מהלך חייו.

דהאן חזר אל ביתו, שם אירחה אמו, טבחית במקצועה, זוג אורחים שלא הכיר. השניים עלו לארץ לטובת עשייה ציונית ורצו לטעום ממאכליה המרוקאים של האם, שמחה. היא הייתה מורה לבלט בשם מדלן, הוא היה פרופ' סם ברגמן, ממקימי מחלקת מדעי המחשב באוניברסיטת בן גוריון. "זה היה מדהים כי אף אחד לא היה בבית, רק אמא שלי והזוג הזה, בית שכולו רעש ובלאגן. הוא שאל אותי מה אני עושה בחיי? אמרתי לו 'מה זה מה אני עושה, אני תלמיד בביה"ס'".

"'שמעת על מחשבים?', הוא שאל אותי. השבתי שלא. הוא אמר לי 'אתה יודע מה? תבוא מחר לאוניברסיטה, אני אראה לך מה זה מחשבים'". בדיעבד נודע לדהאן כי פרופ' ברגמן היה מהבולטים בתחומו בארה"ב, ציוני נלהב שעזב אותה לטובת ישראל. ודווקא הוא החליט לקחת את דהאן תחת חסותו. "בשבילי האוניברסיטה הייתה כמו האולימפוס. זה לא כמו היום, שזה ברור שהילדים שלי ילכו ללמוד שם. אני זוכר שהייתי מתגנב לאוטובוס בדרך לתיכון, ואז הייתי רואה את האוניברסיטה בדרך ואומר לעצמי, 'שם לומדים כל האנשים המיוחדים'. עד אליי, אף אחד מהאחים שלי אפילו לא סיים בגרות".

"נגיעות של חסד": ספרו של חיים דהאן (ראובן קסטרו)
לדרבן אחרים להצטרף אל מעגל הנתינה. ספרו של דהאן (צילום: ראובן קסטרו)

דהאן, בן 57, החמישי מתוך עשרה ילדים במשפחה דתית, מתגורר כיום ברעננה ומשמש כמנכ"ל asyd, חברת אחזקות בהיי טק. במקביל, הוא מקדם יוזמות פילנתרופיה, ממקימי עמותת "אופנים" ובימים אלה משיק את ספרו "נגיעות של חסד". הוא נולד בקזבלנקה שבמרוקו. אביו היה פועל בניין בישראל. "לא ידענו בכלל שהיינו דלים בחומר, היום במבט לאחור אני יודע, גרנו בדירה של עמידר, לפני כן בכלל גרנו בצריפים של המעברה ד' בבאר שבע, החיים של הילדים שלי היום הם שנות אור מאיך שאני חייתי".

את השינוי הזה בחייו הוא מקשר לביקור הראשון באוניברסיטה, ולמפגש עם הפרופ' שהזכיר לו את איינשטיין. "המעבר הזה באוניברסיטה הוא מעבר תודעתי, מעבר בין עולמות, מהעולם השכונתי הקטן, הצפוף, חסר הסדר והמשמעת אל העולם הגדול, הרחב, המנוכר אך המסודר, המבטיח והנקי". לאחר סדרת מפגשים עם פרופ' ברגמן הוא החליט שהוא לאוניברסיטה יגיע – ויהי מה. "הגעתי אליו למעבדה. הוא תמיד הזכיר לי את איינשטיין, היה לו שיער משוך לאחור עם עיניים גדולות וקמטים שמראים את ניסיון החיים. הוא העביר לי שיעור של כשעתיים ואמר לי: שבוע הבא ניפגש. ככה עשינו שישה מפגשים. הוא עזר לי להאמין בעצמי, אני חושב שבגללו סיימתי בגרות בתיכון".

אחרי השירות הצבאי בצנחנים, נרשם דהאן ללימודי מחשבים באוניברסיטה. הוא סיים תואר ראשון, אחריו חשב להתחיל לעבוד, אבל ברגמן דרבן אותו להמשיך ללמוד. "אמרתי לו: 'לאחים שלי אין בגרות, במקום לעבוד אתה רוצה עכשיו שאני אמשיך ללמוד?'. הוא השיב לי: 'מה קשורות המגבלות של חוסר ההשכלה של ההורים שלך אלייך? למה אתה שם על עצמך מכשולים מלאכותיים?'. עד היום אני לא שוכח את המשפט הזה". הוא נסע לארה"ב לעשות דוקטורט, ושם החל לעשות עסקים ולפרוח כלכלית.

האוטובוס שמפעילה עמותת אופנים (ראובן קסטרו)
אוטובוסים מפורקים הפכו לכיתות חוויתיות ניידות. האוטובוס של עמותת אופנים (צילום: ראובן קסטרו)

אחרי ההצלחה בארצות הברית והחזרה לארץ, שאלה אחת המשיכה לנקר בו. "מה היה הסוד של המפגשים האלו, כולה שישה מפגשים ששינו לי את החיים ובמידה מסוימת גם לאחיי הקטנים? הפוטנציאל היה קיים אצל כל האחים, אבל לאחים הקטנים היתה את הדוגמה שלי. אני ניפצתי להם מחסומים, פתאום האוניברסיטה זה לא איזה משהו ששייך רק לאלים מהאולימפוס. הנה גם אח שלנו למד שם. יש המון עניין תודעתי בזה, מחסומים של החברה, סביבת גידול ששמים עלינו בלי להרגיש".

אם פרופ' ברגמן לא היה מגיע לאכול קוסקוס, איפה היית היום?

"אני חושב שהסיכוי היה מאוד נמוך להגיע לאן שהגעתי היום. יש לי חברים מהשכונה שנפלו לסמים או לעבריינות. גדלנו בשכונה שהלכנו על חבל דק מאוד - או שנפלת לצד אחד או לצד שני. מעט מאוד מחבריי סיימו אוניברסיטה".

גם ההבדלים התרבותיים מהווים חסם בפני התקדמות של נוער, מאמין דהאן. "כשאת גדלה במקום כזה שההורה מגיע מחו"ל, עולה חדש, מדבר שפה אחרת, כל המבנה ההיררכי של המשפחה נהרס. בקרב יוצאי יהדות צפון אפריקה האבא קובע הכל. ואז מגיעים לישראל ובמקרים רבים ההורה הופך להיות לא רלוונטי לילד. הוא מדבר במבטא, לא יודע לקרוא ולכתוב, הילד נתון לחסדי החברה, לכל הפיתויים. זה שפרופ' ברגמן פתח לי את העיניים ונתן לי להאמין בעצמי, זה שבר אצלי מחסומים פנימיים ושחרר אנרגיה שאני כן יכול להגיע, לעשות. העובדה שהאחים המבוגרים ממני והמוכשרים ממני לא סיימו בגרות, זה לא בגלל שלא היה להם פוטנציאל, פשוט לא הייתה להם יד מכוונת. אחרי שחזרתי לארץ ידעתי שהתיקון עולם שלי הוא להחזיר לחברה".

הוא ייסד את עמותת אופנים לקידום ילדים ונוער בישראל ומשמש כחבר ועד ארגון ידיד אופנים בארה"ב. דהאן הוא זוכה "אות האפקטיביות למשקיע החברתי-פרטי לשנת 2013", מטעם הוועדה הציבורית להענקת האותות של "ארגון מידות", בראשות נשיא בית המשפט העליון לשעבר מאיר שמגר. כאמור, בימים אלו יצא לאור ספרו "נגיעות של חסד – עשייה, מעורבות ונתינה חברתית בישראל". הספר חושף את סיפורו האישי בדרך לעשייה החברתית בארץ וסוקר באופן מקיף ומחקרי את תחום הפילנתרופיה בישראל. הוא בוחן את דרכי ההתמודדות עם האתגרים העיקריים הכרוכים בהקמת מיזם חברתי במטרה לדרבן אחרים להצטרף אל מעגל הנתינה והעשייה החברתית בישראל.

האוטובוס שמפעילה עמותת אופנים (אתר רשמי)
"אם אני לא יכול להביא את הילדים למעבדה, אני אביא את המעבדה אליהם". האוטובוסים של עמותת אופנים (צילום: ראובן קסטרו)

"יש המון עושר שהצטבר בארץ. דוח העושר של קרדיט סוויס מסביר כי למעלה מ-91 אלף איש בארץ מחזיקים ביותר ממיליון דולר. המספרים האלה לא משתקפים בנתינה בארץ. לצערי יש כמה וכמה סיבות שמונעות מרבים להשתתף בתרומה ובעשייה". מסביר דהאן. "ההכנסה הכספית נטו של שני העשירונים העליונים בישראל מהווה 38.9 אחוז מסך ההכנסות של משקי הבית, לעומת 6.4 אחוזים בשני העשירונים התחתונים. פער ההכנסות בין שני העשירונים העליונים לבין שני העשירונים התחתונים עלה מפי 6.5 בשנת 2000 לפי 8.2 בשנת 2015. זהו הפער הגדול ביותר במדינות האיחוד האירופי".

"יש תחושה בארץ שהנתינה היא רק של העשירים, וזה ממש לא נכון. העשירים לא נותנים הרבה, הם נותנים משמעותית, פחות מפוטנציאל הנתינה שלהם. כשמדברים על פילנתרופיה ישר חושבים על טייקונים וזאת אחת הבעיות שלנו. זה עשה הרבה נזק. כאלה שעשו את הכסף בארץ מצטיירים בעיני היתר כאילו 'אתם דפקתם אותנו בגז אז עכשיו אתם נותנים כדי לנקות את המצפון שלכם'. הקישור הזה הוא משקולת על הפילנתרופיה. בישראל רוב הפילנתרופיה לא נעשית על ידי טייקונים ומיליונרים. בארץ יש את המחשבה - אני חי פה, משלם מסים, עושה מילואים, אז עשיתי את שלי. זה חלק מהתרבות המתפתחת שלנו".

דהאן גם מתייחס לכותרות האחרונות בפרשת השר דרעי, רעייתו והעמותות. "יש המון סנטימנט שלילי. פעם עמותות היו סידור עבודה. המקרה של פרשת דרעי, אשתו והבת שלו, למשל. מבלי להתייחס לעובדות במקרה הספציפי הזה - סיפור כזה עושה המון רעש שלילי. אין ספק שהיה ניצול, אבל היום יש יותר סדר, יותר פיקוח, יש גם ציניות. פעם אחת הגעתי למשרד החינוך לשבת עם המנכ"לית, והשאלה הראשונה שלה הייתה 'מה יוצא לך מזה'. אני שומע את זה המון, אבל אני לא מצפה לזה ממנכ"לית במשרד החינוך. יש המון שבאים לתת ולשנות".

חיים דהאן, יזם הנשיא של עמותת "אופנים" יוני 2017 (ראובן קסטרו)
"העצמה, לשבור מכשולים, לתת במה נוספת". דהאן במשרדו (צילום: ראובן קסטרו)

הבעיה הגדולה לדברי דהאן היא שרוב העמותות בארץ לחינוך פועלות בעיקר בערים הגדולות כמו תל אביב, חיפה, קריית שמונה, אופקים ובאר שבע. הן לא מגיעות לילד הקטן שנמצא בישובים מתחת לקו העוני מסביב. "כל השרים נוסעים לשדרות ומצטלמים שם, אבל הם לא מגיעים ליישובים שנמצאים מרחק של חצי שעה מסביב. יש ישובים קטנים שהם פחות מעשרת אלפים איש, ואף אחד כמעט לא פועל בהם".

דווקא למקומות כאלה בחר דהאן להגיע עם עמותת אופנים. המטרה היא להגיע ליישובים הקטנים ולגעת בילדים הקטנים באופן אישי ולתת להם תקווה. "הם אוסף של קהילות קטנות והמדינה לא רואה אותם, גם עמותות לא יכולות מבחינה כלכלית לפעול שם: אם אתה רוצה חוג מחשבים, אתה תלך לנתיבות. יש שם 400 ילד. אבל ביישוב קטן שיש בו 12 ילדים מי יפתח מעבדת מחשבים? ואז הבנו שזו קהילת היעד שלנו. כך הגענו לרעיון שאם אנחנו לא יכולים להביא את הילדים למעבדת מחשבים, אז נביא את המעבדה אליהם".

דהאן והעמותה הקימו מעבדות ניידות: פירקו אוטובוסים, שיפצו אותם והפכו אותם לכיתות לימוד. "האוטובוס מגיע ליישוב, נותן שיעור ל-18 ילדים עם מדריכים ועובר הלאה ליישוב צמוד. אוטובוס כזה יכול להגיע ל-350-420 ילדים בשבוע. אני זוכר שהגעתי למועצה אזורית בנגב, עוד לפני היוזמה של האוטובוסים. אנשים היו נחמדים מאוד, אמרו לנו, 'תפסיקו אתם - כל הפוליטיקאים שמבטיחים לנו ולא מקיימים'. הם לא האמינו. אחרי שנה, כשבאנו עם האוטובוסים, הם רצו לראות שהאוטובוסים אמיתיים. מראש המועצה ועד המנקה. עכשיו זה על בסיס ארצי, מהצפון ועד הדרום פועלים בכמאה נקודות בארץ. זאת תכנית שהולכת עם אותו ילד כמה שנים, האוטובוס מגיע עם מדריך. אנחנו מנסים לתת לילדים האלה את אותה חוויה שאני עברתי עם פרופ' ברגמן. כל מה שקורה באופנים מבוסס על אותה חוויה שאני עברתי, על העצמה, לשבור מכשולים, לתת במה נוספת."

בספרו החדש "נגיעות של חסד" מספק דהאן דוגמאות לעשייה, אפילו הקטנה ביותר, שיכולה לשנות עולמות של אנשים, כפי שהנגיעה של פרופ' ברגמן שינתה את עולמו. "זה לא שיש זמן מסוים או גיל מסוים לעשות את הדברים האלה, או רק כשיהיו לך מיליונים. נתינה חברתית היא דרך חיים. אם אנחנו רוצים ליצור כאן חברת מופת אנחנו צריכים להצטרף לעשייה החברתית, היא לא מיועדת רק לאנשים מסויימים", הוא כותב.