רוכב שמיים

5 ביוני 1967. 7:45 בבוקר. לאחר חודשים ארוכים של תכנון חשאי, "עומדים" עשרות מטוסי חיל האוויר הישראלי מעל מטרותיהם בשטח מצרים. דממת האלחוט מופרת לאחר שעות של הטעיה. פקודת התקיפה ניתנת. מלחמת ששת הימים מתחילה – ונגמרת.

מבצע "מוקד" היווה אמנם את יריית הפתיחה לקרבות והתמקד בשלב הראשון בנטרול כוחה האווירי של מצרים בלבד, אך הוא התגלגל מהר מאוד צפונה ומזרחה, פגע נואשות בירדן ובסוריה (ובאופן עקיף גם בעיראק ובלבנון) וקבע כי השורה הראשונה שתיכתב ביומן העימות הצבאי תהיה גם המשמעותית ביותר. ישראל תשלוט בשמי המלחמה האזורית, ותנצח בה. 50 שנה לאחר המלחמה, ניסינו לפרק את המבצע הקריטי ולהתמקד בשני כלים משמעותיים מתוכו שהובילו להצלחה הגדולה. זהו סיפורם של המיראז' והרקפת.

מטוס הקרב הצרפתי, "שחק" בעברית, נחת בישראל ב-1962 והפך עד מהרה לכלי הטיס העיקרי של חיל האוויר. הוא נחשב לאחד ממטוסי הקרב המוצלחים והמדויקים בעולם, ועל בסיסו הוקמו בתחילה שתי טייסות - טייסת 101 ("טייסת הקרב הראשונה") בחצור וטייסת 117 ("טייסת הסילון הראשונה") ברמת דוד.

"המיראז' הוא מלך קרבות האוויר, שקיבל את הכינוי בשל יכולות התמרון שלא היו קיימות במטוסים אחרים", אמר לוואלה! NEWS גיורא רם-פורמן, לשעבר סגן מפקד חיל האוויר. "מדובר במטוס איכותי שאפשר לי להגיע לטווחים רחוקים תוך דיוק, למשל בתקיפת סוללות רחוקות על הדלתא". רם-פורמן, אחד הטייסים שהשתתפו במבצע, "הוקפץ" לפקד על טייסת המיראז'ים בזמן שהיה בין תפקידים בחיל – ובמהלך טיול באפריקה. "למיג הסורי המגושם לא היה סיכוי מול המיראז'", הדגיש.

במהלך המלחמה החזיק חיל האוויר הישראלי 65 מטוסי מיראז', שהיוו כשליש מכוחו. רובם שוגרו בבוקר המבצע חמושים בפצצות במשקל 500 ק"ג לתקיפת שדות התעופה המצריים, ו-12 מטוסים נותרו להגן על שמי ישראל. גל התקיפה השני התמקד ב"השלמת" ההרס על שטח מצרים ואילו הגל השלישי תקף גם בסוריה ובירדן. יותר מ-400 מטוסי אויב הושמדו, רובם המוחץ בזמן שהיו על הקרקע, ומרבית שדות התעופה הושבתו עד סוף הלחימה, במהלך שאפשר לחיל להתפנות לסיוע לכוחות חי"ר ושריון.

את ההצלחה הגורפת של המבצע, עם זאת, לא ניתן להסביר רק תוך התמקדות במטוסים ובמפעיליהם, ונקודות העשן השחור שהציפו את המזרח התיכון באותו יום מתחברות גם בעזרת ה"רקפת".

תחום הלוחמה האלקטרונית היה בוסרי באותם ימים, והפיתוח הישראלי שהותקן במטוסי החיל אפשר לטייסיו לקלוט את אותות מערכות המכ"ם הסובייטיות שהפעילו צבאות ערב, ולספק להם במקביל מיקום מדויק של מטוסי אויב ושטחים "מתים" ובטוחים לטיסה. למעשה, ה"רקפת" השלימה את מעטפת המבצע והייתה הבסיס למכה המקדימה שהכריעה אותו.

"לב הצלחת המבצע היה מציאת נמלי התעופה של האויב, בתזמון שאפשר לתקוף לפני שיכלו לתקוף אותנו חזרה", שיחזר ההיסטוריון והחוקר הצבאי פרופסור אורי מילשטיין. "הכול התחיל בכך שצה"ל הצליח לקלוט שצבאות האויב מפעילים מערכת אלקטרונית שלא מוכרת לנו. צוות מיוחד ישב ואסף את האותות ושלח אותם לתעשיות הביטחונית שהקימו את ה'רקפת'. היא בעצם 'גנבה' את אותות האויב והעבירה אותם למתקנים שלנו".

מילשטיין מתאר סודיות רבה שאפפה את הפרויקט, שזיכה את סגן-אלוף יוסף נאור בפרס לביטחון ישראל. "רק שני אנשים ידעו עליו: מפקד חיל האוויר והרמטכ"ל רבין, שהזיל דמעה כששמע על זה", הוסיף, "שברנו את צבאות ערב. הגענו משום מקום והשבתנו להם את מטוסי הקרב, ועל זה ניצחנו את המערכה, אבל ללא ה'רקפת' לא היינו מנצחים במלחמה".

"זה היה ביצוע כמעט מופתי של תכנון צבאי", תיאר את המבצע מפקד חיל האוויר אז מוטי הוד. על פי מחלקת ההיסטוריה במשרד הביטחון, הנחיתות הישראלית בבוקר המלחמה הייתה דרמטית – 412 מטוסים לעומת 826 מטוסי אויב - אך המבצע המוצלח שינה הכול. "חרוט בזיכרוני כי ב-8 בחודש ישבנו למטה ב'בור', ועל כל מסכי המכ"ם במזרח התיכון לא טס מטוס מלבד מטוסי חיל האוויר", סיפר הוד. "במשך שבוע ימים, אלו היו המטוסים היחידים שטסו. זו הייתה עליונות אווירית מוחלטת, אבסולוטית".