בבוקר הארבעה ביוני 1967 לקבינט הביטחוני של ממשלת ישראל כבר היה ברור - המצרים לקראת תקיפה. ועדת השרים לענייני ביטחון התכנסה כדי להכריע לאן פני ישראל. במלאת 50 שנה למלחמת ששת הימים, חושפים פרוטוקולים מהישיבות, שמתפרסמים לראשונה, את הדרמה שהתחוללה בחדר. כך השתנה הלך הרוח מחשש אמיתי לגורל המדינה הצעירה לאופוריה של ממש, כשהשרים מתווכחים ביניהם מה כדאי לכבוש, ומתי. בפתח הישיבה, ראש אמ"ן, האלוף אהרון יריב, הבהיר לשרים כי המצרים על סף מלחמה. והשר יגאל אלון מוסיף בקצרה: לא רק מצרים. יריב מבהיר כי מבחינת מצרים, ההתנגשות עם ישראל בלתי נמנעת וכעת מטרתה ליצור חזיתות חדשות לישראל, מכיוון ירדן וסוריה. אלון טוען כי מדובר בהכרזת מלחמה פומבית.
השרים דנים בשאלה כיצד יגיבו המעצמות למתקפה ישראלית ואבא אבן מבהיר כי אמריקה תהיה לצדנו. שר הביטחון הטרי משה דיין, מציין כי האמריקאים לא יוכלו לדרוש מישראל להימנע מלהיות הצד היוזם. "הדבר המטומטם ביותר שיכול להיות הוא לבקש עכשיו מאיתנו שלא נהיה היורים ירייה ראשונה", הוא אומר, ומוסיף כי במקרה שהמצרים יפתחו במלחמה, ייתכן שלישראל לא תהיה אפילו אפשרות לירות את הירייה השנייה, שכן המדינה הצעירה תשקיע את כל כוחותיה בירושלים, בניסיון למנוע את כיבוש אילת ואפילו בהגנה על תל אביב. הוא מזהיר כי אם המלחמה תהיה על פי היוזמה המצרית, "המחיר יהיה יקר ופירושו עוד אלפי הרוגים".
אגב, שש שנים אחר כך, ערב מלחמת יום הכיפורים, יהיה זה דווקא אותו דיין שידחה את בקשותיו של הרמטכ"ל, דוד אלעזר, כי צה"ל ייתן את המכה הראשונה. וההמשך ידוע.
מנחם בגין, השר החדש שנכנס לממשלת האחדות הלאומית שלושה ימים לפני כן, אומר כי בעצם המצרים כבר פתחו במלחמה. אלון מסכים איתו. לדבריו עם סגירת מיצרי טיראן המצרים פתחו נגדנו במלחמה וכעת השאלה היא מי יפתח בקרב. הוא תומך בעמדת דיין כי על ישראל לפתוח בקרב, נוכח כוונת האויב "ללחום בנו במלחמה טוטאלית ותוך מאמץ להשמיד את ישראל. אינני רוצה להשתמש במליצות, אבל אני רואה את העניין כשאלה של פיקוח נפש, ממש שאלה של להיות או לחדול".
אלון, מהיכרותו הקרובה עם צה"ל ומפקדיו, חוזה את תוצאות המלחמה, אם ישראל תהיה הראשונה ליזום: "אם ננצל את היתרון שיש לנו, יתרון האיכות מזה ויתרון ההפתעה מזה, אני מאמין בניצחון מוחלט, אם כי במחיר יקר". הוא מבקש להורות להטיל על הצבא "לפתוח בהתקפה בשעה הקרובה ביותר האפשרית".
בשלב זה ננעלת ישיבת הקבינט וראש הממשלה, לוי אשכול, מאיץ בשרים לעלות לישיבת הממשלה, "שם מחכה לנו צוות שלם של צלמים הרוצים לצלם את הממשלה בהרכבה החדש", הוא מכין אותם. תהיה זו ישיבת ממשלה ראשונה של השרים דיין ובגין (שר נוסף שנכנס לממשלת האחדות היה פנחס ספיר, אך הוא נמצא בחו"ל באותו יום).
אחרי ישיבת הממשלה, ועדת השרים לביטחון התכנסה שוב, הפעם בפורום רחב, של 20 שרים. בישיבה השתתפו גם ראש המוסד, מאיר עמית, ראש אמ"ן, אהרון יריב ונוספים. לטובת השרים שלא השתתפו בישיבת הבוקר, יריב חוזר על סקירת המודיעין שלו. "לא רק שהתמונה משתנה מרגע לרגע ובאופן חמור וקריטי לרעתנו", אמר לשרים, "אלא אני חושב שמותר לי לומר, כי משעה לשעה גדלה האפשרות ליוזמה התקפית מצרית, ירדנית וסורית".
שר החוץ, אבא אבן סוקר את ההתפתחויות המדיניות ונוכח הדברים מתעניין שר המשפטים, יעקב שמשון שפירא, על יכולתם של הסובייטים לסייע לצבאות ערב. ראש אמ"ן מסביר כי "אם המדובר על מפציצים, הם יכולים לטוס מרוסיה ובחזרה. אבל אם המדובר על מטוסי קרב - לא".
נוכח הדרישה האמריקנית למצות מהלך מדיני שיארך כשבוע ימים, השאלה המדינית היא קריטית, בשל הצורך לקבל סיוע צבאי מארצות הברית, אנגליה וצרפת. שר המשטרה אליהו ששון מבקש פרטים לגבי הרזרבות שבידינו, ומזכיר שלמצרים לא תהיה בעיה של אספקה מאלג'יריה וממדינות ערביות נוספות. הדילמה מייסרת ושר הבריאות ברזילי מתמצת זאת: "פעולה מיד, או דחיית הפעולה לימים, זה במידה שווה משחק מסוכן באש".
בסיום, ברוב של 18 שרים, מול שני שרי מפ"ם שהציעו הצעה שאינה שונה בהרבה, החליטה הממשלה "לנקוט פעולה צבאית שתביא לשחרור ישראל מטבעת החנק הצבאית המתהדקת והולכת סביבה. הממשלה מסמיכה את ראש הממשלה ושר הביטחון לאשר למטה הכללי של צה"ל את מועד הפעולה".
בבוקר שלאחרי, הוא החמישה ביוני, פתח חיל האוויר במבצע שחיסל כמעט לחלוטין את הכוח האווירי של מצרים, סוריה, ירדן ועירק. במקביל נפתחה מתקפה יבשתית ישראלית בסיני, ביהודה ושומרון ובירושלים. אחרי שבועות מורטי עצבים ומתח אדיר, משתחררת ישראל מתחושות קשות של מחנק ומצור.
ביומה השני של המלחמה, יום 6 ביוני, ב-16:00 אחר הצהריים מתכנסת ועדת השרים לענייני ביטחון, ואיתם הרמטכ"ל יצחק רבין, סגנו, חיים בר לב וראש אמ"ן, אהרון יריב. ראש הממשלה אשכול מזכיר את הישיבה שהתקיימה רק יומיים קודם, ובה הוחלט לצאת למלחמה. "אם כי זה היה רק שלשום, זה נראה כאילו זה היה לפני הרבה זמן", אמר.
בהקדמה לדבריו אמר אשכול כי "לא זו בלבד שקיים סיכוי רציני לשבירת כוח האויב, הייתי אומר שנפתחים אולי אפיקים מדיניים לשינוי פני יחסי ישראל-ערב דווקא בתקופה זו, אפיקים שעד היום נראו רחוקים ביותר מהמציאות המידית". ראש הממשלה מגדיר את הרגע כ"ימים היסטוריים, במלוא מובן המושג, לעם ישראל ולעם היהודי". ולדבריו מה שתוכנן לשלושה ימים נעשה תוך יום אחד. מיד לאחר מכן הוא פונה לדבר על החזית הצפונית ומעלה את המאבק על מקורות הירדן ובתוך כך מזכיר כי בבוקר אותו יום סוריה הפגיזה ישובים ישראלים.
השר יגאל אלון תומך בכיבוש שטחים בחזית הסורית וקורא לא להסתפק רק בחזרה לגבולות המנדט, שכן במלחמת העצמאות סוריה הצליחה להשתלט על שטחים שהיו אמורים להיות בתחומי ישראל. "על מנת שמלוא ערוץ הירדן וחופה (המזרחי) של הכנרת יהיו כלולים אצלנו, אלא למעלה מזה, בין אם יהיה זה לצורך קלף למשא ומתן". בדומה לאשכול אלון סבור שהמלחמה צריכה להוביל להסדר שלום ולא להסתפק שוב בהסדרי שביתת נשק. ועד שיהיה הסדר שלום, "נחזיק בחלקים שישוחררו כל עוד לא בא פתרון מדיני לעניין, אפילו ימשך הדבר שנים או חודשים".
השר דיין אמר בביטחון כי אפשר לכבוש את סיני ואת הגדה המערבית ולהגיע עד לגדת הירדן. לדבריו, מבחינה צבאית אפשר גם להגיע עד לנהר הליטני בלבנון. נוכח המידע כי קיים חשש מפני פוגרום ביהודי ביירות, מציע דיין להעביר ללבנונים מסר: "אם כך, תוך כמה שעות נהיה בביירות ומוטב שיזהרו".
שר הדתות, זרח ורהפטיג (מפד"ל) מנסה להכניס צניעות לדיון ולצנן את האופוריה. הוא יוצא נגד הגישה "כאילו אנחנו שולטים בכל. לא צריכים כבר להגיד שאנחנו חובקים זרועות עולם". הוא מבקש לרסן דיונים על כיבושים נוספים: "הייתי קצת מהסס והייתי אומר שנציב לנו איזה גבולות". הוא בעד תיקונים ביטחוניים, בין השאר שלטון בעיר העתיקה בירושלים וברצועת עזה. לגבי המשך שליטה בגדה המערבית הוא סבור כי יש לגלות זהירות, ובתגובה שואל אותו בגין: "ומה עם חברון ובית לחם?". "הכל שלנו", עונה שר הדתות, "השאלה אם לא נצטרך לעשות מחר מה שעשינו אחרי מבצע סיני (אחרי כיבוש סיני ב-1956, ישראל נסוגה חזרה לגבול הבינלאומי, א"א). גם לגבי שליטה בסיני ורהפטיג גילה ספקנות. הוא מספר כי שאל את דיין כמה זמן הוא חושב שישראל תוכל להמשיך ולהחזיק בסיני ושר הביטחון ענה לו שלמשך 200 שנה. דיין מתקן את שר הדתות ואומר: "אמרתי 300 שנה...".
מנחם בגין "תמה על הפקפוקים והספקות" ואומר כי "על הצבא לשחרר את החלק המזרחי של ארץ ישראל המערבית. מתי תהיה לנו עוד הזדמנות כזאת?", שאל.
שר הבריאות ברזילי (מפ"ם) שואל בציניות: "מדוע לא את שתי גדות הירדן?"
בגין מצדו כבר עובר לדון על כיבוש העיר העתיקה ומבקש שעם כיבושה ראש הממשלה, ביחד עם השרים והרבנים הראשיים "ילכו לכותל המערבי ושם נאמר 'שהחיינו' ו'בשוב ה' את שיבת ציון' וכל מה שצריך לומר".
שר החינוך, זלמן ארן, מבקש להעלות "כמה הערות צנועות", ובין השאר מתייחס לדברי בגין על כיבוש העיר העתיקה; "אנחנו עומדים בפני סכנה שנעורר נגדנו גם את הנצרות וגם את האיסלאם... צריך להיזהר, כי פה עלולה להתלקח אש כזאת, שהיא תעלה על האש של כל צבאות ערב יחד".
דיין, שנחוש לכבוש נקודות מפתח בסיני ובגדה המערבית, משכנע את שרי הממשלה לא לפתוח חזית מול סוריה ולא לעבור את קו הגבול המנדטורי והממשלה מחליטה לתמוך בכך. לקראת סוף הדיון מעלה שר הפנים שפירא (מפד"ל), בפני דיין את נושא היחס לשבויים ולתושבים בשטחים שנכבשו ומבקש שהיחס אליהם "יהיה הוגן".
דיין: "אני מסכים לכך, בזה אין ספק, השאלה אם אני יכול להבטיח זאת".
שפירא מגיב, אולם הציטוט שלו נמחק.
דיין עונה: "אשתדל ככל יכולתי".
הנושא נדחק לשוליים והשרים ממשיכים לדון במתרחש בעיר העתיקה ובגדה המערבית, אולם שר הפנים לא מרפה ולקראת סוף הדיון שוב פונה לדיין:
"האם אתה יכול להוציא פקודה לחיילים שיתנהגו ויתייחסו שם בצורה אנושית? אני מאד חושש".
דיין: "ישנן פקודות והוראות קבועות ואינני מוכן להוציא הוראה נוספת, כאילו זה סעיף נפרד. המצב הוא לא כזה שצריך להוציא פקודה מיוחדת. אם זו תהיה הפקודה היחידה שאני אוציא לצבא, זה יהיה כאילו אנחנו מאשרים שיש התנהגות בלתי אנושית".
שפירא עונה, אולם דבריו נמחקו.
דיין: "לא הפקודה היא שחסרה בעניין זה".
ב-7 ביוני, היום השלישי למלחמה, כבר עולה הלחץ הבינלאומי, ובעיקר מצד ברית המועצות, להגיע להפסקת אש.
הרמטכ"ל, יצחק רבין, מתאר את ההישגים הצבאיים בסיני, ביהודה ושומרון ובירושלים ואז הוא פונה לשרים: הבעיה היא הגבול הצפוני וסוריה. היום שוב הפגיזו שם. בצד זה עוד לא תקפנו. אנחנו מסוגלים לטפל גם בסוריה".
מנכ"ל משרד החוץ, אריה לבבי, ממהר להזכיר את האיומים הסובייטים: "אם אנחנו רוצים להסתבך עם רוסיה עד הסוף, זה בפעולה נגד סוריה".
רבין מצדו מפציר בשרים: "לגמור מלחמה כזאת בלי שהסורים יקבלו מכה, זה חבל. הם עוד היום תקפו כמה פעמים". מנהיגי מפ"ם תומכים בפעולה זו; דיין אומר לשרים כי "ביחס לסוריה יש שתי פעולות. פעולה של המינימליסטים וזה כיבוש תל עזזיאת, ותכננו פעולה לפי דרישת האקטיביסטים, חברי הכנסת (מאיר) יערי ו(יעקב) חזן, של כיבוש הרמה".
בממשלה מתקיים דיון ארוך אודות הנוסח של הפסקת האש. המטרה היא להגיע לנוסח מעורפל מעט, כזה שיאפשר הגעה לשארם א-שיח' בסיני וכיבוש השטחים המפורזים בין ישראל וסוריה. עדיין אין הסכמה לכיבוש רמת הגולן.
בשלב זה השר בגין שוב עוסק בטקס בכותל המערבי ומביע תסכול על שהוא וחבריו לממשלה לא השתתפו בטקס שנערך בכותל; "כאב לנו היום על שלא ידענו על הטקס הנפלא שהיה בכותל המערבי... האם היה קשה להזמין את השרים?", שאל.
ראש הממשלה מבטיח לו ששבוע הבא כל הממשלה תוכל ללכת לשם.
ביום שלאחר מכן, יום 8 ביוני, שאלת כיבוש רמת הגולן מתחדדת; בשעת ערב מתכנסת ועדת השרים לענייני ביטחון, ביחד עם הרמטכ"ל ומספר אנשים נוספים. באופן חריג לישיבה הוכנסו גם שלושה נציגי ישובים מהגליל העליון שהגיעו להפעיל לחץ על הממשלה כי תחליט על כיבוש הגולן. אשכול מספר כי בצהריים כבר התקשרו אליו מהגליל העליון ואמרו לו שאינם מוכנים להיות עוד בשר תותחים. "איננו יכולים להשלים שכך זה ימשך. אנחנו יושבים בבונקרים על נשינו וילדינו. עד מתי?", משתף ראש הממשלה בדברים שנאמרו לו. "וכל מלה נופלת על לבי כמו סלע".
"עוד זה מדבר וזה בא", אומר ראש הממשלה, "באה משלחת של שלושה חברים מיישובי הצפון", והוא מציג את ראש המועצה האזורית גליל עליון, יעקב אשכולי ועוד שני נציגי קיבוצים. דיין משוכנע שהשלושה לא ישנו את עמדתו נגד כיבוש הרמה אבל אומר כי הוא מסכים לשמוע את דבריהם. עוד לפני כן, רבין מספר על "תקלה"; הפגזתה בטעות של אניית ביון אמריקאית על ידי מטוסי חיל האוויר, שהביאה למותם של 34 מלחים. הדברים לא זוכים לכל התייחסות.
ואז החבר אשכולי מהגליל פותח בנאום מהלב. תושביו רואים את הישגי צה"ל בכל הגזרות והם ממשיכים לסבול. "מדוע איננו מרגישים את ישועת הצבא? מדוע לא גואלים אותנו מהסיוט הסורי?" הוא שואל ומספר על קיבוץ גדות שנהרס כליל יומיים לפני כן ועל חברי האון שלא יכולים לצאת מהמקלטים.
שלום חבלין מקיבוץ הגושרים מבקש סליחה על הופעתו. "יצאתי ישר מהעמדה". חבלין מספר על ההקרבה וההיאחזות באדמת הגליל. על בן אחד שנלחם כעת בסיני ובן נוסף שנפצע אתמול מפגיעת פגז. כלוחם פלמ"ח לשעבר הוא אומר כי הוא מוכן לתת ידו בכל מקום ומבקש, "תגאלו אותנו מהסיוט הזה".
"הדברים היו אמנם קצרים, אבל רבי רושם", אומר בגין לפני שהקיבוצניקים עוזבים את הישיבה.
עם צאת הקיבוצניקים מישיבת הקבינט מתחולל דיון ער. יגאל אלון, השכן מגינוסר, פותח בדברים וקורא לכיבוש הרכס. נוכח האזהרות מכיוון ברית המועצות אמר: "אני מעדיף בלי הסורים ובלי יחסים עם ברית המועצות, מאשר יחסים עם ברית המועצות כאשר על הרכס הזה ישבו הסורים".
זרח ורהפטיג מהמפד"ל יוצא נגד הרוח השולטת בישיבה. הוא חושש מאווירת "שכרון של ניצחון. אנו שיכורים שלא מיין ואני חושש מהתלהבות יתר", הזהיר והציע להמתין יומיים-שלושה לפני שתתקבל החלטה. ראש הממשלה לוי אשכול תומך בהצעה אולם מבהיר כי לא ישלים עם המשך פגיעה בישובים ומזכיר מצב דומה מ-1948 כשתושבי עמק הירדן התחננו בפני בן-גוריון לסיוע; "זה הגיע לידי כך שבן ציון (בן ציון ישראלי, ממייסדי קבוצת כנרת) כמעט בכה ובן גוריון אמר להם: 'אין לי תשובה. תחזרו הביתה ותגידו לחברים שאנו מצפים מהם שיעמדו עד הסוף'". הוא מסיים את הסיפור בכך שלמרבה המזל הגיעו אז ארבעה תותחי דוידקה, שניים מהם נשלחו לחזית עמק הירדן והצילו את המצב.
שר החינוך והתרבות, ארן, מצייר תמונה קשה. הוא מתאר ביקור שלו חודשיים קודם בקיבוצים תל קציר וגדות ואומר במלים קשות: "בישובים האלה יושבים גברים, נשים וילדים תחת איום של עקידה. השמדה של חבורה גדולה של ילדים זה עניין של דקה".
למרות הדיון הרגשי דיין נותר נחרץ בעמדתו בעד כיבוש השטחים המפורזים בלבד, עד לקו הגבול המנדטורי. הוא מודע היטב לדימוי שידבק לו בעקבות עמדתו ואומר: "יכולים לומר שאני הקטן תבוסתן לעומת חברי הכנסת חזן ויערי וחברים אחרים כאן, שמפחד כעת לפתוח עוד חזית". ומוסיף "אני זה שצריך לומר להם (לנציגי הקיבוצים, א"א): תשבו ותסבלו".
אולם בבוקר המחרת דיין מודיע לוועדת השרים כי בשעה 07:00 הבוקר נתן לצבא הוראה לכבוש את כל הרמה. ההסבר לשינוי דעתו היא התמוטטות מדינית של האויב. המשך נימוקיו נמחק ולא ניתן לקריאה. בהמשך מסביר דיין כי הסכמה של מצרים וסוריה להפסקת אש היא בעצם הודאה בתבוסה ומכיוון שהנחת היסוד שבפועל הן ימשיכו להילחם "יש אפשרות לשנות את המפה הבינלאומית".
"שכרון של נצחון"
שוב ושוב מרתק לקרוא את עמדות שרי המפד"ל באותה תקופה. שר הפנים חיים משה שפירא יוצא בתקיפות נגד ההחלטה. הוא מזכיר כי לפנות בוקר הסורים הודיעו כי הם מקבלים את הפסקת האש. "הבעיה שהמתיישבים הציגו בפנינו הוסרה, לא תהיינה יותר הפגזות", הוא מנסה לשכנע ואומר שכל הרוג יהיה לחינם. "למה אנו צריכים לעשות זאת? יש די קורבנות", קרא. "כל אדם שאנו יכולים לשמור על חייו, אנו חייבים לעשות את זאת". השר גלילי מתעלם מהקריאה ואומר ש"צריך לברך את צה"ל המתקדם". דבריו של שפירא נדחקים לפינה.
מנכ"ל משרד החוץ מציין בפני השרים כי הסורים הודיעו לאו"ם שהם מסכימים להפסקת אש ועם זאת מוסיף: "הודענו שהסורים נלחמים".
יגאל אלון: "אולי נהנה פעם נוספת מתועלת הספק ואני מקווה שביום אחד של לחימה נסדר זאת".
משה חיים שפירא: "אבל זו לא אמת שנגיד".
אלון: "אני מודה שזו לא אמת. זה מסוג השקרים שמותר לעשות למען השלום"
בגין מסכים כי יש כאן "פגם אסטתי" ומספר לשרים כי "בימי מריה תרזה היה חוק, שחייל אשר הפר משמעת אבל ביצע מעשה גבורה - היו נותנים לו בבת אחת נזיפה ומדליה".
בישיבה נוספת בלילה מעדכן דיין כי נתן הנחיה לסיים את הקרבות עד אור הבוקר. הוא מספר לשרים כי "הסורים נלחמים כאריות ואינם נסוגים". עם זאת מדווח כי כוחותינו כבשו את מקורות המים באזור הבניאס וכי בדרום הגולן יש קרב לכיבוש תאופיק (מעל תל קציר) במטרה להגיע עד כפר חארב (כפר חרוב של היום, מצפון לתאופיק).
נוכח ניסיונות להשליט הפסקת אש וההכרה כי יש צורך לסיים את כיבוש הרמה מודיע אשכול כי "אם ב-04:00 בבוקר הם ממשיכים לירות, נמשיך את המצב בכל מיני תחבולות".
ב-10 ביוני, ב-04:30 בבוקר שבת, הוועדה אכן מתכנסת ומתברר כי התמונה לא השתנתה בהרבה; דיין מעדכן כי "כיבוש הבניאס לא נגמר. עד עתה אין שום התמוטטות".
במוצאי שבת דיין כבר מעביר עדכון מדוד אלעזר, אלוף פיקוד הצפון ולפיו "התחילה שם התמוטטות ובריחה".
שר החינוך ארן אומר כי "זוהי המלחמה האגדתית ביותר בתולדות מלחמות היהודים והיא תקיים את העם היהודי לדורות". הוא מבקש לזכור את הבנים שנפלו והממשלה מכבדת בקימה את הרוגי המלחמה.
לקראת פיזור הישיבה מתחילים לדון בנושא השבויים ואשכול נותן שיעורי בית לשריו: "צריך לחשוב מה עושים עם האזרחים הערבים שבשטחים הכבושים". נדמה שעד מותרה השאלה הזו פתוחה.