המשפחה השכולה שמקדישה את חייה למען החיילים הבודדים

בימים שלאחר מותו של אלחי, חשבו מלי ומיכה שטרית כיצד להנציח את בנם בדרך שתביא לידי ביטוי את הנתינה הגדולה שאפיינה אותו, את האהבה הגדולה שלו לחבריו. זמן לא רב חלף עד שמלי הבינה מה הדבר שיכניס אור הביתה יותר מכל, ובעיקר יגשים את רצונו של אלחי: הקמת צימר מעץ, שיארח חיילים בודדים.

"החלום שלו היה שאבנה לו פה צימר מאחורי הבית, שתהיה לו יחידת דיור". מספרת מלי בשיחה ערב יום הזיכרון, הפעם הרביעית שבה התאריך הזה טומן בחובו משמעות אישית עבורה. "הוא תמיד אמר 'אחרי הצבא אבא ואני נבנה צימר'. כשסידרנו לפני פסח את הארון, יום לפני שהוא נהרג, מצאתי תמונה מהעיתון של צימר מעץ. זרקתי כל כך הרבה דברים, אבל את זה השארתי, ידעתי שהוא רוצה את זה".

עוד בנושא:
ישראל מתייחדת עם זכר הנופלים: אירועי יום הזיכרון לחללי צה"ל
החדרים שקפאו בזמן: פרויקט צילומים מיוחד
כשהגורל האכזר דפק בדלת: מודיע הנפגעים שאיבד את בנו הקצין

בחודש שעבר הגיעו מאות מתושבי אשקלון אל בית העלמין בעיר לאזכרה במלאת שלוש שנים למותו של אלחי, חייל בהנדסה קרבית שהיה בן 19 במותו. הוא נהרג בהתהפכות האמר צבאי, שעשה את דרכו למוצב תורמוס בגבול לבנון. קרוביו מספרים על הנתינה והאהבה שהיו בו, על הרצון לשמח ולהעלות חיוך, שהיה זה שהביא למותו.

"הם ישבו שניים בהאמר מאחור", משחזר מיכה, "אלחי וחייל בודד שעלה ממדינות חבר העמים. הם לא הכירו, ואלחי הצטרף לנסיעה ממש בדקה ה-90, הוא לא היה אמור להיות בנסיעה הזו. כשהוא נכנס לרכב, החייל ישב בפינה בצד, ואלחי אמר לו בצחוק, עם החיוך הגדול שתמיד היה לו, 'זוז, אני אשב ליד החלון'. ואין שם חלון, זו יריעת ברזנט, כל מה שהוא רצה זה לשבור את הקרח, להתחיל שיחה.

"הנהג איבד שליטה 100 מטר מהמוצב וההאמר התהפך, עשה שלושה גלגולים. החייל עף מהרכב וניצל, ואלחי, שנשאר חגור, ישב וחטף את כל המכות בראש מההתהפכות ומהסלעים. הוא נהרג מחבלה בראש, תוך דקות".

לצד שיפוץ חדר האומנות בבית הספר התיכון שבו למד אלחי, בשבעה עלתה ההצעה להקים את הצימר, שיארח חיילים בודדים בכל סוף שבוע. "הוא היה מאוד רגיש לילדים שלא מצאו את עצמם", מסבירה מלי, "אבל גם בגלל החייל הבודד, שבדקה האחרונה אלחי הציל את חייו".

במשך שנה שלמה עבדו מלי ומיכה על הצימר, במו ידיהם. הם לא הרפו מהמאמצים להכשיר את המקום לקליטת חיילים בודדים, ולפני תאריך האזכרה הכול היה מוכן. "בשנה הראשונה אתה רק חושב מה לעשות, איך להנציח בכל דרך אפשרית. התחלנו עם סדנת האומנות ביום ההולדת שלו, 11 בינואר, וכשסיימנו איתה הרצנו בקצב את הצימר. בסוף השנה התחלנו לקלוט חיילים", אומרת מלי.

שרה צורבל, עובדת סוציאלית במחוז רחובות של אגף משפחות והנצחה במשרד הביטחון, מלווה את משפחת שטרית מיום האסון באפריל 2014. "אלחי, עוד כנער וגם בשירותו הצבאי, היה מאוד מעורב חברתית ומשמעותי לסביבתו. זו גם הסיבה שהוריו בחרו בהנצחה 'חיה' כהגדרתם. זאת במטרה שמורשתו של אלחי ,מורשת של נתינה ותרומה לזולת, תימשך גם לאחר נפילתו".

בשלוש השנים שחלפו מאז, הגיעו עשרות חיילים בודדים לבית המשפחה לסוף שבוע מפנק, התאכסנו בצימר, סעדו בליל שבת עם בני המשפחה, יצאו איתם לטיולים. "הם לא מאמינים שהם באים למשפחה שכולה, מלא פה שמחה וחבר'ה כל הזמן".

לפעמים הם מדברים גם על אלחי, "אבל אנחנו לא מספרים להם את הסיפור בהתחלה. אם הם שואלים, אנחנו לא מסתירים. יש כאלה שבאים ושואלים, שמנו ספרון קטן והם קוראים בו, אבל זה לא בא מיוזמתנו. אם הם לא רוצים לגעת בזה, זה בסדר גמור. מבחינתנו הם צריכים ליהנות פה".

רק דבר אחד הקפידה מלי לא לעשות: לא לשמור עם החיילים על קשר, לא להיקשר אליהם. החשש שיקרה להם משהו חזק מדי.

"הגיעו עשרות חיילים, שניים חזרו כמה פעמים. חלק שומרים על קשר, אבל אנחנו לא פוגשים אותם שוב. אנחנו אנשים חמים ונקשרים, ובגלל זה מעדיפים כך - לא מישהו קבוע, אלא שכמה שיותר ייהנו. ישנו הפחד להיקשר וחס וחלילה יקרה גם לחייל הזה משהו, ואז שוב נחווה את האובדן".

בני הזוג שטרית הופתעו לגלות שרוב החיילים הבודדים שמגיעים לצימר הם ילידי הארץ, ממשפחות הרוסות או חרדים שהוריהם לא הסכימו לקבל את שירותם בצבא. מלי: "אני לא מזלזלת בחיילים שמגיעים מארצות הברית, אבל בהם יש מי שמטפל. לחבר'ה הישראלים, החיילים הבודדים מכאן, אין את זה. הם זרוקים בבית החייל, אין להם את השבתות האלה, וזה ממלא אותנו שהנה, נתנו להם שבת כיפית שהם מעריכים.

"כשאתה רואה אותם מחייכים, הם משאירים מכתבים, חלק אומרים לנו 'אתם לא מבינים מה זה לחוות ככה שבת ומשפחה'. אלה ילדים שאין להם את זה. זה מדהים שגם הם מספרים לנו את הסיפור שלהם, שהם מרגישים פתיחות לדבר איתנו. יכול להיות שבגלל הכאב שאנחנו חשים, הם מבינים ומדברים על הכאב שלהם, על הקשיים שהם חוו. מדהים אותנו שאנחנו מצליחים להכיל אותם, ואם יש כאלה שזקוקים לעוד, אנחנו כאן בשבילם".

למרות הקושי בחיים בלי אלחי, הם מוצאים סיפוק במימוש הצוואה הבלתי כתובה שהותיר אחריו, בהרגשת השליחות באירוח. "זה מה שהוא היה רוצה", הם אומרים. "אין נחמה באובדן, בגעגוע, בכאב, אבל אנחנו ממשיכים את הדרך שלו. הוא היה ילד שאוהב לתת, לא ראה את הקשיים של עצמו אלא קודם של האחרים ואיך אפשר לעזור להם.

"הוא היה מאוד אופטימי, מרים את כל האנשים שהיו מדוכאים סביבו. תמיד היו אומרים, 'אם אלחי מגיע, המצב משתפר ואנחנו אופטימיים'. זו גם הדרך שלנו, ככה חינכנו אותו ואת כל הילדים שלנו. הנתינה, הפידבק מהחיילים, ממלאים אותנו ועושים לנו טוב, אין ספק. כמה שאתה נותן, כך תקבל בחזרה. הנתינה עצמה ממלאת".

אופי החיים של המשפחה לא מתאפיין בהסתגרות ובשקיעה באבל, אלא בניסיון לברוח אל הצד המואר של החיים. "למה לנו לסבול?", מסבירה מלי את ההחלטה הלא מובנת מאליה. "בפסח הראשון, כמה ימים אחרי שזה קרה, היינו כאן בליל הסדר והיה מזעזע. למה לעשות את זה לנו ולילדים? מאז אנחנו חוגגים את הסדר בארצות הברית".

"כשאנחנו טסים לחו"ל, הוא איתנו", הוסיפה מלי. "בפעם הראשונה קניתי חמישה כרטיסים, כי אצלי בראש אנחנו עדיין חמישה. זה לא היה פשוט, אבל הבנו שזה טוב לנו, ומאחד אותנו כמשפחה".

הגישה הזו הגיעה בעקבות עצה של חברת המשפחה, אם שכולה זה 14 שנה, שפגשה את משפחת שטרית בעקבות האסון. "היא אמרה לי, 'מלי, החוצה, אל תישארי פה. תברחי ותתמלאי כמה שאת יכולה'. זו הייתה עצה חכמה, וזה מה שאנחנו עושים".

אחת מאהבותיו הגדולות של אלחי הייתה הגלישה, שבה הדביק את אחיו הצעיר אריאל. לאחר מותו גם אמו נתפסה בשיגעון, ואביו, שגלש לאחרונה לפני 30 שנה, חזר לים. "אנחנו משלימים חוויות, וגולשים בכל העולם. זו הייתה האהבה של החיים שלו", אומרת מלי, ומיכה מוסיף: "אנחנו אוהבים את הים, קרובים אליו. כולם באשקלון צמודים לים בתחום מסוים. היה לאלחי חלום לכבוש את כל העולם".

אריאל, אחיו הצעיר של אלחי, צפוי להתגייס לצבא בעוד כשנה. אמו חוששת, אבל הוא רוצה להמשיך בדרך של אחיו, ולהצטרף להנדסה הקרבית. "זו האפשרות היחידה מבחינתי, זה סוג של המשך הדרך", הוא אומר. "אמא קצת חוששת, אבל אני לא אכריח אותה לחתום. יוצא לי לשבת עם החיילים בגינה, לדבר איתם על זה, על החיים בכלל. אתה נקשר אליהם, ואני בטוח שזה מה שאחי היה רוצה".

"אלחי מסתכל מלמעלה ומאושר. הוא אומר לנו 'כל הכבוד'", בטוחים ההורים. "בטוח שהוא מאוד מרוצה, כי זה מה שהוא היה עושה. הוא תמיד נרתם לעזור לכל חבר, גם למי שלא הכיר. קראתי מכתב באזכרה של חייל שהוא לא הכיר כל כך טוב, שאמר שבזכות אלחי שבא למחלקה והכניס בהם רעננות, העיר אותם, הביא להם צ'ופרים מהבסיס, הוא עשה להם שבוע כיף.

"אנחנו, בתוכנו, מרגישים אותו. זה קשר בנשמה, שלנו כהורים. הנוכחות הפיזית חסרה מאוד, אבל הקשר בנשמה לא נעלם, זה נשאר איתנו. אנחנו בטוחים ומרגישים שהוא מאוד מרוצה ממה שאנחנו עושים. זאת הדרך שלו".