נושאים חמים

טראמפ ממשיך לסמוך על השליפות שהביאו אותו לבית הלבן – וזה עובד לו

ההצהרות סותרות, היועצים באים והולכים, הידידים הופכים לאויבים והאויבים לידידים. אבל האיום המידי על ממשל טראמפ התפוגג כמעט לחלוטין בזכות כמה מהלכים מוצלחים ודימוי מרתיע של אדם לא צפוי ונטול מעצורים. סיכום של 100 ימי טראמפ, רגע לפני הדרמה הבאה בוושינגטון

חדשות מתפרצות לפני כולם הורידו עכשיו הורידו עכשיו להורדת האפליקציה מ-Google Play להורדת אפליקציה מ-AppStore
צילום: רויטרס, עיצוב גרפי: אביחי ברוך ועמרי מלכה, עריכת וידאו: ניר חן ואביב אירגז

מאה ימים, אולי כדאי לכתוב מאה ימים בלבד עברו, והישגו הגדול ביותר של נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ הוא אולי הטבעת חותם על הבית הלבן ועל ארצות הברית. סגנונו הייחודי, אישיותו הסוערת, ההצהרות הבומבסטיות, השינויים התכופים - כל אלה טבועים בכל מהלך אמריקני, לטוב ולרע, ואחרי מאה ימים בלבד אנו מתקשים כמעט לזכור את מי שהיה שם לפניו, אליל העולם הליברלי, ברק משהו.

המפלגה הדמוקרטית, שעדיין מתקשה להאמין או לקבל את תוצאות הבחירות (הבנו, הילרי ניצחה ברוב קולות), וגם חלק מהעיתונות הממוסדת מוצאים סיפוק ונחמה בסקרים המראים עד כמה טראמפ לא פופולרי. אחד מהם הציג השוואת מאה ימים של נשיאי העבר, ובה ג'ון קנדי זכה ל-74% תמיכה, אובמה ל-63%, ובוש הבן (58%), בוש האב (57%) וקלינטון (55%) אף הם היו בצד החיובי של הדגימה. טראמפ, לעומתם, קיבל את אחוז התמיכה הנמוך אי פעם, ובהפרש ניכר - 41%.

זה אולי נכון, אבל זה כלל לא רלבנטי. הוא הנשיא, והאיומים המידיים על נשיאותו חלפו, למעט עננת יחסי המטה שלו עם רוסיה, המוסיפה להעיב. למרות התקוות הדמוקרטיות, אין שום הליך הדחה באופק, וממשלו של טראמפ נראה כמתייצב אחרי הקלקולים הראשונים. קרב ההצהרות באשר למספר הנוכחים בטקס ההשבעה הוליד אמנם את הביטוי המופלא "עובדות אלטרנטיביות", אך גם הוא הסתיים, ובעוד זמן יישאר רק להיסטוריונים שיסכמו את נשיאותו.

מלחמתו של הנשיא נגד התקשורת נמשכת, כמובן, כי טוב לו ולתומכיו לתדלק את התנועה התומכת בו, הרואה בכל ביקורת עליו פייק ניוז. זה טוב, אגב גם לגופי התקשורת, מניו יורק טימס ועד טוויטר, שהנשיא הפך לרלבנטיים מאי פעם. טראמפ בעצם ממשיך את מערכת הבחירות, ובניגוד למסורת קודמיו, הוא לא הפך לנשיאותי ולממלכתי, אלא נותר דונלד טראמפ. האינסטינקטים שלו הביאו אותו לבית הלבן נגד כל הסיכויים, ושמירת הקשר הבלתי אמצעי עם הגרעין הקשה של הבוחרים משרתת מטרות רבות, החשובה שבהן היא כנראה הרתעת יריביו בתוך המפלגה.

טראמפ משוחח עם כתבים במטוס האייר פורס 1, 6 באפריל 2017 (רויטרס)
יש מספיק זמן לתקן ולשנות. טראמפ (צילום: רויטרס)
נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ, רקס טילרסון, סטיב באנון וג'ראד קושנר במהלך התקיפה בסוריה, 7 באפריל 2017 (רויטרס)
הכוורת של טראמפ בזמן התקיפה בסוריה (צילום: רויטרס)

הקיבעון למבחן מאה הימים הראשונים החל עם פרנקלין ד' רוזוולט, שנבחר בשפל של המשבר הכלכלי הגדול, והצליח להעביר תוך מאה ימים 15 חוקים מרכזיים להתמודדות עם השלכותיו. טראמפ עצמו הצהיר כי לשפוט אותו לאחר מאה ימים זה מגוחך, אבל לא חשש להדגיש לאחר 90 יום כי שום ממשל לא השיג את מה שממשלו השיג.

הבית הלבן והממשל כולו החל את דרכו בכאוס. מייקל פלין נאלץ להתפטר לאחר 23 ימים בלבד כיועץ לביטחון לאומי, ופרשת יחסיו עם רוסיה רחוקה מלהסתיים. מאות מינויים ממתינים עדיין לאיוש, וקרבות האגו והאידיאולוגיה בקרב האנשים הסמוכים לאוזנו של הנשיא נמשכים, אך דברים דומים יש בכל ממשל, והיו גם בעבר בממשלים אמריקניים. בתחילה נראה היה שזהו שלטונו של סטיב באנון, אדם מבריק שעל פי עדותו הגיע כדי להרוס את וושינגטון הממוסדת, אך כעת מעריכים כי הוא נאבק על מעמדו מול ג'ארד קושנר וג'יימס מאטיס. כלי המדידה של הטראמפיסטים? ניחוש על פי הצהרות ומעשים, כפי שמומחים ניסו להעריך פעם את היררכיית העוצמה בברית המועצות על פי מרחק הדמויות מסטלין או ברז'נייב על בימת מצעד אחד במאי.

זה לא רק אגו: יש כאן מאבק בין תפיסות - השמרנים מול הימין החדש, האלט רייט ונציגו באנון. כרגע נראה שהאלט רייט מפסיד, לשמחת התקשורת הממוסדת ולכאבם של תומכי טראמפ, אנשי ימין בדלני הזועמים על תקיפה בסוריה, למשל. לא עבור זה הם נלחמו, כדי שיעשה דברים שהדמוקרטים תומכים בהם.

מה השתנה?

לעת עתה, נראה שאחרי מאה ימים המדיניות האמריקנית היא עדיין מסורתית פחות או יותר, ולא בדלנית או פרו רוסית. שר ההגנה מאטיס, שר החוץ טילרסון והיועץ לביטחון לאומי מקמאסטר מובילים קו תקיף מול פוטין ומכיל מול סין. התקיפה בסוריה היא מהלך שעדיין לא ברור מדוע החליט עליו טראמפ, שהתנגד ב-2013 לתקיפה במדינה, ואז היו תמונות זוועה של אלף ילדים נחנקים בגז, לעומת מאה כעת. מה השתנה? אולי רצון לנקוט במדיניות תקיפה הנראית הפוכה מאובמה, ולהותיר רושם. בזה הוא כמובן הצליח.

טראמפ גם מחריף משבר בחצי האי הקוריאני. משטרו של קים ממשיך בקו המוכר - איומים מתלהמים, ניסוי טיל אל הים, אבל הפעם ארצות הברית מגיבה אחרת. לא רק דיון עקר במועצת הביטחון וניסיון לדבר לליבה של בייג'ינג שתוכיח את הילד הסורר והמפונק מפיונגיאנג, אלא גם הצהרות תקיפות, משלוח צוללת גרעינית ותדרוך מיוחד לסנאט כולו. מה מתכנן טראמפ? האם הוא מוכן להידרדרות לעימות שעלול להיות מזוין? האם הוא מעדיף עימות כעת, כשלקים אין טילי שיוט המגיעים לארצות הברית, על פני עימות מאוחר יותר? ואם כן, מה ההשלכות?

נשיא רוסיה ולדימיר פוטין בטקס זיכרון לחייל האלמוני, ליד חומת הקרמלין מוסקבה רוסיה. 23 בפברואר 2017 (רויטרס)
הפגישה שלא הייתה. פוטין (צילום: רויטרס)

פתגם אמריקני ישן קובע כי "where you stand depends upon where you sit", כלומר עמדותיך נגזרות ממקומך בעולם. בגרסה מרקסיסטית זו הוויה שקובעת את התודעה, ובישראלית – דברים שרואים משם לא רואים מכאן. גם לטראמפ זה קרה, חלקית.

הנשיא הצהיר בקמפיין שזמנו של ארגון נאט"ו עבר. לא רק שבנות בריתה של ארצות הברית צריכות לשלם את חלקן בהגנתן ואחזקת הארגון – דבר שבו צדק לחלוטין – אלא שהארגון מיושן וניתן לבטלו. השבוע הוא כבר הצהיר שכשאמר את הדברים לא ידע מספיק על נאט"ו. אז מצד אחד מדאיג שנשיא ארצות הברית מצהיר דברים בלי בדיקה, ומצד שני הוא לפחות חזר בו. זה היה גם גורל הצהרותיו על בחינת מדיניות סין האחת, ואמירותיו נגד מדיניותה, הכלכלית בעיקר, של בייג'ינג, שהשתנו לאחר מפגש עם נשיא סין. זיגזגים? בהחלט. מצליחים? במידה רבה מאד. כשיש לך דימוי של אדם בלתי צפוי וללא מעצורים זה מרתיע. שאלו את פוטין. ובאותו עניין – הממשל וטראמפ עצמו החלו את מערכת הבחירות בהערצה לנשיא רוסיה, וכעת, אולי בגלל חקירת הקשרים בין אנשי הממשלים או השינויים בתפיסת העולם, היחסים נראים צוננים משהו. כך, לדוגמה, טראמפ עדיין לא נפגש כלל עם פוטין, פגישה שהייתה גוררת ודאי תשומת לב גלובלית, בעיקר בהתחשב בשפת הגוף המוזרה מעט במהלך פגישותיו בתפקיד.

ואיפה אנחנו אחרי מאה ימי טראמפ? מי שפתח בקבוקי שמפניה לאחר לכתו של "הצורר" אובמה, נחפז מדי. המפגשים והשיחות של טראמפ ושליחיו עם נציגי הפלסטינים, ירדן, מצרים, וסעודיה העלו כי במידה רבה מה שהיה הוא שיהיה. נכון, המשפט "ההתנחלויות הן מכשול לשלום" לא מופיע יותר בהצהרות הממשל, אך טראמפ מדגיש את חשיבות תהליך השלום ולא מעניק יד חופשית להתנחלויות בכל מקום, אולי אף להיפך. משאיות ההובלה עדיין לא חונות מחוץ לשגרירות ארצות הברית בתל אביב לקראת רילוקיישן לירושלים, ושרים ישראלים מעירים, אמנם בלחש, איזה מזל שנתניהו סגר את הסיוע הבטחוני עם אובמה. בלתי צפוי הוא בלתי צפוי לגמרי, וישראל לא מעיזה להתחצף לאדם שידוע בעולם כולו כבעל פתיל קצר, ושאינו סובל ויכוחים עמו.

גם לטראמפ יש מורדים

לעשות את אמריקה גדולה שוב, זו היתה סיסמת הבחירות של טראמפ שחיברה רבים. משמעותה היא שארצות הברית תחת אובמה הידרדרה בכל תחום, ושטראמפ והקונגרס הרפובליקני יוכלו לשנות כיוון ולהחזירה לגדולה. איך מתקדם הפרויקט? למרות החתימה המסיבית על צווים נשיאותיים (25 עד כה) וחוקים (28) ולמרות הצהרותיו של טראמפ, ולפיהן מעולם לא הושג כל כך הרבה במאה ימים, כשבוחנים את הדברים לפרטיהם לא הרבה הושג בפועל. "החוזה של טראמפ עם אמריקה" הציג עשר חקיקות מרכזיות במאה הימים הראשונים. רק אחת הוגשה בכלל לקונגרס, ועדיין לא הפכה לחוק, והשאר לא הוגשו, וזאת כאשר שני בתי המחוקקים רפובליקניים.

ההבטחה החשובה ביותר, ודאי לרפובליקנים, הייתה ביטול תכנית ביטוח הבריאות "אובמה קר" ביום הראשון לממשל החדש. אחר כך באה הסתייגות מסוימת והתחייבות נשיאותית נוספת – אך מרוככת – שעיקרה חוק חלופי טוב יותר, אך מרד רפובליקני הוביל לכישלון ולנסיגה. כעת מנסה הממשל לעמוד בהתחייבויותיו תוך איומים בקבירת "אובמה קר" באמצעות היעדר תקצוב, אך אין זה אלא משחק פוליטי, שיוביל בסופו של דבר את טראמפ והרפובליקנים לספוג את האשמה. בהקשר זה, של מפלגה שלא נשמעת לגמרי להוראות מהבית הלבן, יש לציין כי האיום של סגירת הממשל עדיין תלוי ועומד, וכך גם ההתנגדות לרפורמת המס המתוכננת, שמעמידה במוקד הפחתת מס חברות – מהלך שיעצים את הגירעון התקציבי ויפחית את הכנסות הממשל.

סטיבן מנוחין, מועמד לתפקיד שר האוצר של ארצות הברית, ניו יורק. נובמבר 2016 (רויטרס)
הקבינט העשיר בהיסטוריה. סטיבן מנוצ'ין (צילום: רויטרס)

ההסכמים הבינלאומיים השנואים כל כך על טראמפ - מנפט"א ועד סיכומי הגרעין עם איראן - עדיין תקפים, למרות איומיו על שותפות הסחר של ארצו, ובהן קנדה. החומה עם מקסיקו, פרויקט דגל נוסף, לא זזה ולא מתוקצבת. הצו למניעת כניסת אזרחי שבע מדינות מוסלמיות בוטל על ידי בית המשפט עד לתיקונו, אך צווים להנחת צינור הנפט השנוי במחלוקת, וכאלה שפוגעים בפארקים ובגנים הלאומיים, אכן נחתמו. עם זאת, ההצלחה המרכזית של הממשל היא מינויו של ניל גורסוץ' לבית המשפט העליון, בהיותו שופט שמרן שיטה את הכף לטובת השמרנים, וישפיע במשך עשרות שנים.

הבטחת בחירות נוספת של טראמפ הייתה ייבוש הביצה של וושינגטון ופגיעה בממסד המסואב ובקשרי ההון-שלטון. מטרה חביבה עליו היתה בנק גולדמן-זקס, אך בין הצהרות למעשים יש פער. לא רק שבאנון ושר האוצר סטיבן מנוצ'ין הם אנשי הבנק, אלא שהקבינט שלו הוא העשיר בהיסטוריה. השקפות חבריו, עם זאת, אכן מבטאות את הבטחות הבחירות. שרת החינוך בטסי דבוס מתנגדת למערכת החינוך, למשל, וראש הסוכנות להגנת הסביבה סקוט פרואיט מפקפק בהתחממות הגלובלית והיה שמח לפרק את הסוכנות או לפחות להחלישה. כתגובה כוללת, צעדו מדענים אמריקניים מכל התחומים במחאה נגד הפגיעה במדע מצד הנשיא ומפלגתו.

משחקי הכס של וושינגטון

איך מחליט טראמפ וממי הוא מקבל עצות? בכל חצר מלוכה הקרבה לשליט היא קריטית, אך נראה שהצוות הפנימי שלו עדיין לא גובש לחלוטין – והתככים יוצרים שינויים תכופים, מעין מקבילה פוליטית מציאותית למתרחש בווסטרוז של "משחקי הכס". בבית הלבן כולם ניתנים להחלפה בכל רגע נתון, ומאבקי הכוח בלתי פוסקים. כך, באנון, ראש הסגל ריינס פריבוס או הדובר שון ספייסר אולי ישלמו על מחיר הקלקולים הראשוניים. אחרי הכול, את איוונקה או קושנר אי אפשר לפטר מתפקידם כבת וחתן. ואם בני משפחה, שני בניו של טראמפ הופקדו על האימפריה המשפחתית, וההנחה היא שהם לא מדברים עם אביהם על עסקים והוא לא מספר להם דברים שיסייעו להם. ומלניה? היא נמצאת, כרגע לפחות, בעיקר בניו יורק.

האדם שלעג לנסיעות הגולף של אובמה הצליח לשחק במאה ימים יותר גומות מכמעט כהונה שלמה של קודמו. הבית הלבן נודד מדי סוף שבוע כמעט למאר-א-לאגו, מועדון הגולף היוקרתי של הנשיא, והוא נפגש שם עם מנהיגים וידידים. שם הוא גם נח. זה אולי צורם, אבל לא בהכרח רע. אם זה עוזר לנשיא להירגע זה ודאי משובח.

הבית הלבן לומד לעבוד עם הקונגרס ולהיפך. בסך הכול מדובר באנשים מאותה מפלגה הרוצים, וזה הרי תמיד האינטרס העליון, להישאר בשלטון ולכונן סדר יום. כל המינויים של טראמפ עברו, ומדובר, להזכיר, בממשל חסר ניסיון של אדם שמימיו לא נבחר לשום משרה ולא כיהן בשום משרה ציבורית. יש דמי לימוד, רק שלא מדובר בשוליה למכונאי או סטז'ר במשרד משפטים, אלא בנשיא ארצות הברית. יש מספיק זמן לתקן ולשנות. גם מאה הימים הראשונים של בוש הבן, או קלינטון, לא דמו כלל להמשך הכהונה. לטראמפ יש זמן לנסות ולהגיע ליעדים שהוא מבקש לעצמו, למדינתו, לעולם. האם אלה היעדים הנכונים? זו שאלה נפרדת, שלמענה נכתבים ספרי היסטוריה.