בגוף ראשון: מכתבי יתומי יאנוש קורצ'אק לחברתם מעבר לים נחשפים

"אני מצטערת שהסיבה שלא שלחתי את המכתב היא המלחמה שפרצה ב-1 בספטמבר. ידעו שתהיה מלחמה. בינתיים, על פי ההוראות, לא פתחו את בתי הספר. בימים הראשונים של המלחמה הרעב, שכבר הורגש בכל העיר, עוד לא הורגש בבית היתומים. אבל אחר כך, כן!" (23 בדצמבר 1939).

המילים הללו נכתבו ב – 23 בדצמבר 1939 להלנקה לוי על ידי אירקה - חברתה הטובה ביותר מבית היתומים של יאנוש קורצ'אק שבוורשה. היה זה פחות משלושה חודשים אחרי שהנאצים פלשו לפולין ותשעה חודשים אחרי שהלנקה, שהתייתמה מאמה, עזבה את בית היתומים והיגרה עם אביה ושני אחיה לבואנוס איירס, בירת ארגנטינה.

75 שנים חלפו מאז שד"ר קורצ'אק סירב להצעת החיילים הגרמנים להינצל לבדו ובחר לעלות ביחד עם אירקה ויתר חניכיו על רכבת המוות למחנה ההשמדה טרבלינקה. רבות סופר על המחנך הדגול שהקריב את חייו כדי לא לעזוב את חניכיו והפך בכך לאחד הסמלים הבולטים ביותר לגבורה בשואה שהתחוללה בזמן מלחמת העולם השנייה. ספרים רבים נכתבו, סרטים דוקומנטריים ועלילתיים הופקו, הצגות ואופרות הועלו, עדויות מהניצולים הבודדים נגבו ומסמכים רבים על קורצ'אק וחניכיו התפרסמו במהלך השנים.

ואולם, בחודשים האחרונים הופתעו עובדי ארכיון בית לוחמי הגטאות לקבל לידיהם אוסף גדול של מכתבים, פתקים, תמונות, ספרי זיכרונות וגלויות הערכה, שנהג קורצ'אק להעניק לחניכיו על מעשים חיוביים, השופכים אור נדיר על חייהם של ילדי קורצ'אק בזמן המלחמה ולפניה. כולם מתוארים בגוף ראשון ובזמן אמת.

"יש בידינו חומרים ומדי פעם אנחנו מקבלים עוד מסמך ועוד תעודה מבית היתומים. אבל אוסף כזה מלא ועשיר של מסמכים שמספרים גם את סיפורה של הילדה וגם את הסיפור של בית היתומים, מפיהם של הילדים שרובם נספו ובזמן אמת, לא קיבלנו כבר זמן רב", סיפרה ענת ברייטמן, מנהלת ארכיון בית לוחמי הגיטאות, בשיחה עם וואלה! NEWS.

במרץ 1929, כשהלנקה לוי הייתה בת ארבע וחצי בלבד, היא התייתמה מאימה. היה זה ימים בודדים בלבד אחרי שאחיה הקטן ראובן נולד. שלוש שנים לאחר מכן, אביה, שהתקשה להתמודד לבדו עם הנטל הכלכלי הכבד שנפל על כתפיו, החליט להגר עם בנו הבכור חונה לארגנטינה, שם הקימו השניים עסק עצמאי. קודם לכן, הוא מסר את הלנקה הקטנה לבית היתומים של יאנוש קורצ'אק בוורשה ואת ראובן, אחיה התינוק לבית ילדים בביאליסטוק.

כעבור שבע שנים, במרץ 1939 – חצי שנה לפני פרוץ המלחמה – שב האב לפולין כדי לקחת אליו לארגנטינה את שני ילדיו שהותיר אז מאחור. הלנקה, אז כבר בת 14 וחצי, נפרדה מחבריה, שעמם בילתה את התקופה.

לפני שעזבה כתב לה אחד ממדריכיה את זיכרונותיו מהיום העצוב שבו ליוותה את אביה ואת אחיה הביתה בטרם עזבו את פולין. "לפני שבע שנים, בערב, מישהו דופק בשקט על דלת היציאה. ילדה קטנה עם עיניים של בבולנקה (סבתא'לה) עומדת שם, קצת מבולבלת וקצת מפוחדת. אולי גם עצובה, אינני יודע. אבל כמו תמיד, מבע עצוב על פניה... זה קרה כאשר הלנקה חזרה מאוחר בערב, לאחר שליוותה את האח ואת אבא הביתה... לא דיברנו הרבה בינינו. קשה להיפרד מאבא. והיה עוד יותר קשה כי לא ידעו מתי ייפגשו...

"אני הרגעתי אותה, אבל הדמעות כל כך חזקות שהיה קשה להפסיקן. כל כך הרבה שנים! כולנו בגרנו יחד עם הלנקה. כמה דמעות זלגו מעיניה במשך הזמן! לו היה פה מקום לכל כך הרבה דמעות, אפשר היה ליצור משטח החלקה על הקרח. אבל לא חשבתי על זה קודם. על כן, במקום זה הייתה לנו הצגה יפיפייה. ועכשיו להתראות בשמי ותודה על עבודת הבימוי האמנותי. אני מאחל לך הרבה חיוכים ואווירה של שמחה בדרך החדשה שבחיים בעולם חדש, ליד אבא, אליו הופנו הגעגועים. אוזלות המילים כדי להיפרד מהלנקה. מילים כאלה יכולות לשבור בן אדם. אנו נפרדים עם 'השם יעזור' וכגבר – ללא דמעות".

למרות שעזבה את בית היתומים של יאנוש קורצ'אק חצי שנה לפני פרוץ המלחמה, ענניה כבר התקדרו מעל פולין. כשהנאצים פלשו לפולין ב-1939, הקרקע להשמדת אזרחיה היהודים כבר הייתה פורייה. כבר ב-1935 עבר רסן השלטון במדינה לחוגים ימניים קיצוניים שנקטו צעדים אנטישמיים גלויים. ד"ר קורצ'אק עצמו הורחק ממקומות רבים שבהם היה פעיל, למרות שכבר היה דמות מוכרת ומפורסמת. לא רק כרופא ילדים, סופר, פובליציסט ועיתונאי, אלא בזכות היותו מחנך דגול, שהיה ממייסדי החינוך הדמוקרטי – שדרש להשוות את זכויות הילדים לזכויות האוכלוסייה הבוגרת.

למרות האנטישמיות הקשה, שהתבטאה ברדיפות ובמידור יהודים בחוגים הציבוריים, בית היתומים היהודי שניהל קורצ'אק עם סטפניה (סטפה) וילצ'נסקה – כך עולה מהמכתבים ששלחו הילדים לחברתם הלנקה שעזבה לארגנטינה – הפך לחממה שהייתה מנותקת לכאורה מהמתרחש בחוץ. ב-14 במרץ 1939 כתב לה חיים על המתחולל בבית היתומים ובלבו, כשבחוץ החלו לנשב כבר רוחות המלחמה. "מה ששייך לבית היתומים – כללית אין חדש. ביום שישי לאחר השבת, התחפשו לכבוד פורים, היו כמה מסכות יפות. למשל, המסכה של יעקב. הוא התחפש להיטלר". בהמשך המכתב הוסיף: "קורה לפעמים שאני עסוק עם הקריאה, שאפילו ירי תותחים לא יוציא אותי מהריכוז במחשבות שלי. אבל כשאני שומע את המילה 'הלנקה' אני מיד מרים את הראש. אך מיד אני נזכר שאת נסעת".

רניה אברמסון, חברה אחרת של הלנקה, כתבה לה ב-23 במרץ 1939: "יש לי המון לספר לך, אך אינני יודעת מה קודם. אתחיל מהיום שנסעת, בקיצור. יוסף היה מאוד עצוב. בשבת אני ויוסף יצאנו ביחד וטיילנו כארבע שעות. ונושא השיחה היה את! פעם ראשונה שאני שומעת שבחור יכול להיות כל כך עצוב. ולשפוך את המתרחש בלבו בעניין של בחורה. הוא אמר שבאמת אוהב אותך, כמו אף אחד אחר וכל הזמן הוא חושב איך להגיע לארגנטינה... בהתחלה יוסף לא רצה ללכת לקולנוע ולשום מקום אחר. בבית הספר התנהג מוזר. כששאלו אותו 'מה הסיבה' ענה פשוט 'כי זה בגלל הנסיעה של הלנקה'. כעת איכשהו נרגע. את יודעת, הלנקה, לפעמים כשהוא מוציא מהלב, אני חושבת שאני כמו אניה מהספר 'דיוויד קופרפילד'".

לקראת סוף המכתב חושפת אברמסון טפח מהמתיחות הביטחונית הגוברת בוורשה, שאותה הלנקה לא הספיקה לחוות. "אצלנו, בוורשה, שומעים אזעקות (של גזים), ברחובות יש האפלה, בקושי רואים מכונית עוברת או חשמלית וכל החלונות מכוסים בנייר שחור".

עד ספטמבר 1939 נשלחו להלנקה עשרות מכתבים מחבריה לבית היתומים. באלפי המילים ששוגרו אליה נחשפו חיי היום-יום המאושרים והעשירים של הילדים, בעוד האיום הקיומי שהטילה גרמניה על פולין נראה כעניין שבשוליים. במכתבים תיארו החברים את האהבה הגדולה לצוות החינוכי; את הצגות תיאטרון הבובות, שאותן נהגו להעלות במקום; את היציאות המשותפות לבתי הקולנוע בעיר; את העונשים שהטיל "בית המשפט" שפעל במקום ובו שפטו הילדים את בני גילם שביצעו עבירות ואפילו את קורצ'אק בעצמו; ולבסוף, גם את אהבות הנעורים, שבמסגרתן התחרו שני נערים על לבה של הלנקה.

אחרי שפרצה המלחמה פסק זרם המכתבים כמעט לחלוטין, ובאוסף המכתבים של הלנקה שהתגלה רק בחודשים האחרונים, הקדישה חברתה הטובה אירקה את רוב מילותיה לתיאור המצב הקשה שבו היו היא וחבריה שרויים. "אל תכעסי על כך שלא עניתי מיד למכתבך", כתבה אירקה במכתב ששלחה ב-27 בדצמבר 1939. "אני מצטערת שהסיבה שלא שלחתי את המכתב היא המלחמה שפרצה ב-1 בספטמבר. ידעו שתהיה מלחמה. בינתיים על פי ההוראות, לא פתחו את בתי הספר. בימים הראשונים של המלחמה, הרעב שכבר הורגש בכל העיר עוד לא הורגש בבית היתומים, אבל אחר כך כן! אחרי כמה שבועות חילקו שלוש פרוסות לחם ואכלו שלוש פעמים ביום. אך זה עוד לא היה נורא. גרוע יותר היה שאחרי שבועיים של מלחמה, פתאום הפסיקו לאפות לחם בוורשה, כי לא הביאו קמח. ובמקום לחם אכלו אורז וגריסים".

"קודם הייתה לי טעות כי עוד יותר גרוע ונורא היה כשהתחילו להפציץ את העיר. בית החרושת לגרביים שמעל לבית, בער ללא הפסקה במשך שלושה ימים ושלושה לילות. הילדים ישנו לבושים בבגדיהם עם הנעליים. וכשנשמעה האזעקה, ירדו כל הילדים, יד ביד למקלט שנמצא בחדר רופא השיניים ובחדר הרחצה... בעת הפצצה ונפגעים, פעל ארגון או-פי-אל. אצלנו, בבית היתומים, כל הצוות והבוגרים של בית היתומים הצטרפו כחברים לאו-פי-אל. התפקידים של החברים: משמרות של חמש שעות, כל משמרת שישה אנשים. המטרה לראות אם קרה משהו למישהו. חלק מחברי האו-פי-אל עמדו בעליית הגג כדי לראות איפה נפלו פצצות. אחרים היו בחצר ונשאו תגי זיהוי כמאבטחים".

בסיום המכתב, כתבה אירקה: "לבית הספר איננו הולכים. בגלל זה אני יושבת כל היום בבית ואני נמצאת עם החולים. על המלחמה, יש עוד הרבה מה לספר, אבל זאת במכתב הבא, כי אינני בטוחה האם מכתב זה יגיע אליך. מה שלומך, כתבי לי במפורט מה הן תכניותיך. ממני, אירקה שאוהבת אותך".

ימים ספורים אחרי ששיגרה את המכתב, עברה אירקה ביחד עם יתר חבריה לבית היתומים לגטו ורשה, שהוקם בידי הנאצים באותם ימים. בתחילת שנת 1940 החל קורצ'אק בעצמו לכתוב יומן ולאחר הפסקה ארוכה הוא חידש את הרישום בו במאי 1942, שלושה חודשים לפני שבחר לצאת ביחד עם חניכיו למחנה ההשמדה טרבלינקה.

אבל גם כשבית היתומים עבר לגטו, הקפיד קורצ'אק להמשיך לנהל עד כמה שניתן את שגרת החיים של 200 חניכיו. ביומנו הוא סיפר על ההשפלה שחווה יום אחר יום בעת שקיבץ נדבות כדי לרכוש מזון לילדים מחשש שימותו מרעב. הוא ציין שחניכיו ממשיכים לרזות, ותיאר גם את המראות הקשים מחוץ לכותלי בית היתומים: הפעם שבה ראה ילד מת על המדרכה, משפחות שגוועו ברעב והמקרה שבו ראה חיילים נאצים יורים לעבר יהודים.

את הגלויה האחרונה מבית היתומים קיבלה הלנקה מחברתה אירקה ב-2 ביולי 1941. על הגלויה הופיעו חותמות של היודנראט ושל השלטון הנאצי ונראה כי חלקים ממנה הושמטו על ידי הצנזורה הנאצית. "הלנקה יקרה! עברו כבר שנתיים מאז נפסק קשר הכתבים בינינו. את המכתב האחרון שלך קיבלתי באוגוסט 1939. אני לא יודעת אם קיבלת את מכתבי ששלחתי לך באוקטובר באותה שנה (המכתב לא נמצא באוסף המכתבים – ע"ח). בכל אופן, לא קיבלתי ממך תשובה. אצלנו, בבית היתומים יש שינויים. אדון דוקטור (קורצ'אק) מתגורר עכשיו איתנו. כל הזמן בבית מחלקים... (קטע שצונזר – ע"ח). כעת אצלנו חופשה. הרבה ילדים שבעבר היו כאן, נסעו לרוסיה. אני נמצאת בפנימייה (בית היתומים) וממשיכה עם החולים. ובכן, לא נשארה לי חברה קרובה. מחוץ לחולים, אני מתעסקת בהצגות תיאטרון בובות. יש החלטה לעשות הצגה של תיאטרון בובות, כמו פעם. עכשיו מנסים רק תיאטרון בובות".

בסוף הגלויה מנסה אירקה להפיג את הדאגה, שכנראה חששה שתתעורר בלב חברתה, וניסתה להסביר לה מדוע היא ממעטת בפרטים. "הלנקה יקרה! את בעצמך מבינה שבגלויה כה קטנה אי אפשר לכתוב הרבה", כתבה. "בינתיים אתן לך מנוחה. אולי פעם אוכל לספר לך או לכתוב יותר פרטים. תוכלי להיות בטוחה שלא אשכח אותך לעולם".

יותר לא שמעה הלנקה מחבריה. היא מעולם לא הקימה משפחה וכל חייה גרה עם אחיה הקטן ראובן. בשנת 2007, כשמלאו לה 82 שנה, היא הלכה לעולמה בבית חולים גריאטרי בבואנוס איירס. במשך כל השנים אספה כתבות שפורסמו על קורצ'אק ושמרה את המכתבים שקיבלה מחבריה ואת השירים ששרה עמם. זאת, לצד תעודות מבית הספר, ספרי ההקדשות שהכינו לה החברים, אלבום תמונות וקופסה שעליה תמונת בית היתומים ובתוכה עשרות גלויות שקיבלה בשנים שבהן שהתה בבית היתומים כהערכה על תפקידים ומשימות שמילאה. בתוך עולם זיכרונות זה חיה כל חייה, עד יומה האחרון. חבריה, כותבי המכתבים וההקדשות, נספו ככל הנראה כולם, בעת שנשלחו עם חניכי בית הילדים עם מדריכיו ובראשם קורצ'ק, למחנה ההשמדה טרבלינקה בקיץ 1942.

בספטמבר 2016, נמסר לבית לוחמי הגטאות האוסף היקר על ידי חברי הילדות של ראובן, אחיה הצעיר של הלנקה. ראובן, בן 88, חי עד היום בבואנוס איירס, אף שחבריו, בהם דניאל בר חיים, איצ'ה קולטון ואריה בלינדר, עלו ברבות השנים לישראל. האוסף נמסר במסגרת פעילות ארכיון חיים פינקלשטיין, המשמר את סיפור פעילות הנוער שהתקיימה בבואנוס איירס בבית הספר שלום עליכם, שבמסגרתו פעלו גם תנועות נוער.

"15 שנים אחרי שהסתיימה המלחמה, טסה הלנקה לפולין וביקרה בבית היתומים", סיפר ראובן אחיה מבואנוס איירס בשיחה עם וואלה! NEWS. "היא סיפרה שבמקום פעל אמנם עדיין בית יתומים, אבל היא לא פגשה שם אף אחד שהיא הכירה בעבר. והילדים היו פולנים – לא היו שם יותר יהודים". אחותו ככל הנראה לא הרבתה לחלוק איתו את מה שהתחולל בנפשה כשהבינה שכל חבריה, שהיו לה למשפחה, נספו בשואה – או שמא השנים שעברו השכיחו ממנו את סיפוריה.

חברו בלינדר, שהיה אחראי על ריכוז אוסף החומרים, מסירתו לתרגום ותחקור סיפורה של הלנקה, סבור כי הלנקה המשיכה לחיות את בית היתומים של קורצ'אק גם אחרי שעברה לארגנטינה. "היא שמרה כל פיסת נייר, כל פתק מבית היתומים. כשהיא הגיעה לבואנוס איירס היא אפילו אספה כל מיני כתבות שהתפרסמו בעיתונים על יאנוש קורצ'אק", סיפר. "מהחבר'ה שלנו, אף אחד לא הכיר אותה. היא לא נכנסה לאף תנועת נוער ולדעתי, היא הסתגרה במין בועה והמשיכה לחיות שנים את התקופה ההיא".

הלנקה, כך סיפר ראובן לחבריו, חילקה את זמנה בארגנטינה בין הבית לעבודה. "כנראה שהיה לה קשה להתמודד עם הטראומה שהיא איבדה את חבריה, עד כדי כך שלא היה לה קשר עם אף אחד למעט המשפחה", הוסיף קולטון. "היא חיה בתוך זיכרונות הילדות שלה מוורשה. מאז שהיא מתה, ראובן שמר על כל הדוקומנטים שלה כמו אוצר, ואני מניח שהוא מבין שהוא לא יחיה לנצח, ולכן הוא החליט להעביר אותם למקום שישמר אותם לטובת הדורות הבאים".