נושאים חמים

גיבורי השואה שאתם לא מכירים, ולא במקרה

במרד גטו ורשה לחם ארגון יהודי ימני בקרבות הקשים ביותר נגד הגרמנים. בארה"ב נלחם תסריטאי יהודי באליטות כדי לשכנע את ארצו להפסיק להתעלם ולהתחיל לפעול נגד ההשמדה באירופה ואפילו העלה מופע ענק ששינה את דעת הקהל. יש סיבה למה כנראה לא שמעתם עליהם

חדשות מתפרצות לפני כולם הורידו עכשיו הורידו עכשיו להורדת האפליקציה מ-Google Play להורדת אפליקציה מ-AppStore
הרס גטו ורשה, אביב 1943 (AP)
הריסות גטו ורשה (צילום: AP)

השבוע ציינו 73 שנה לפרוץ מרד גטו ורשה. 13,000 יהודים נהרגו בקרבות המרד, שארית הגטו, 50,000 יהודים נשלחה לטרבלינקה. מספר האבדות הגרמני הרשמי: 16 הרוגים.

שנתיים קודם לכן, ביוני 1941, בעקבות פלישת היטלר לברית המועצות, הכריז וינסטון צ'רצ'יל במליאת הפרלמנט הבריטי: "אילו היטלר היה פולש לגיהינום, היו לי כמה מלים טובות להשמיע בזכות השטן".

צ'רצ'יל, אויבם המושבע של הבולשביקים, לא היסס וכרת עם הרוסים ברית. אבל אצלנו, הסיפור היה שונה. במרד פעלו בנפרד שני ארגוני מורדים. משמאל, האי"ל (ארגון יהודי לוחם) בפיקוד מרדכי אנילביץ'. ומימין האצ"י, (הארגון הצבאי היהודי) בפיקוד פאבל פרנקל. צ'רצ'יל ורוזוולט שיתפו פעולה עם סטלין כדי למגר את הגרמנים, היהודים לא הצליחו להגיע להסכמות ונלחמו לחוד. הסיבות לפירוד - הדי מטורף, יש לומר, בהתחשב ביחסי הכוחות בשטח - נעות על הציר שבין מאבק אידאולוגי למאבקי אגו, ואני לא יודע מה גרוע יותר. ואם לא די בכך, אחרי המלחמה, האצ"י כמעט נמחק מהיסטוריה. כיוון שכמעט לא נותרו שרידים מלוחמיו - שעל פי הרשומות שהותיר הגנרל הנאצי שטרופ היו האויב העיקרי - וגם בגלל שהשמאל שלט בכל שדה אפשרי, משלטון ועד תרבות ומחק בזדון את האצ"י מן התודעה ההיסטורית. רק בשנים האחרונות, הודות לבודדים נחושים כמישה ארנס, ניתן מקום לסיפור האצ"י, לא בלי עיקום אף וסלידה לא מוסתרת מממסד השואה ועיתון הארץ, איך לא.

(מתוך הסרט "ונזכור את כולם? מרד גטו וארשה - הקרב האמיתי")

בסמיכות זמנים מעניינת התפרסמו באותו יום מאמר של רב המרצחים מרואן ברגותי בניו יורק טיימס ודיווח על חשיפת מסמכים של האו"ם על פיהם ידעו בעלות הברית על שואת היהודים המתרחשת באירופה. על פי ה"אינדיפנדנט", ארה"ב, בריטניה וברה"מ ידעו על השמדת יהודי אירופה כשנתיים וחצי לפני שהחליטו להתערב בנעשה במחנות. עד כה הטענה הרשמית הייתה שהן קיבלו את המידע רק בשנת 1944. בוא נאמר כך, בולשיט.

ידעו גם ידעו. אבל לא רק הם, גם העיתון שפרסם מאמר של מרואן ברגותי מבלי לציין את עובדת היותו טרוריסט ששפוט למספר מאסרי עולם (השמטה שתוקנה רק לאחר התערבות). מן המוסכמות שה"ניו יורק טיימס" נחשב לאחד העיתונים האיכותיים, המקצועיים והאמינים בעולם. אחיו הבכור של הארץ, סנוב מארץ הסנובים. וכמובן, בבעלות יהודית למעלה ממאה ועשרים שנה (והכמובן השני, כמות גדולה ומרשימה של כותבים ועורכים יהודים).

במלחמת העולם השנייה, הניו יורק טיימס ידע כממשלות בנות הברית על השואה המתחוללת אבל הסתיר את הסיפור בהוראת המו"ל היהודי, ארתור הייס-סלצברגר. כבר ב-1942 לאחר העדויות הראשונות על חיסול היהודים במבצע ברברוסה (החזית המזרחית) הגיע הסיפור לכתבי הנ"י טיימס שהיה אז העיתון היחידי בארה"ב עם פריסת כתבים בינלאומית.

בניין הניו יורק טיימס (Creative Commons)
מטה הניו יורק טיימס. דוגלים בשקיפות, כשנוח להם

השמדת 15 אלף יהודי חארקוב פורסמה בעמוד 19 סמוך למודעות מכירות סוף עונה. גירוש יהודי הולנד, עמוד 6. חיסול גטו קראקוב וגטו לודז' עמוד 5. ב-27 באוגוסט 1943 הופיעה הידיעה כי "שלושה מיליון יהודים הושמדו על ידי הרעבה מכוונת, עבודת כפייה, הגליה, פוגרומים ורצח שיטתי במתקני השמדה שניהלו הגרמנים". יודעים איפה? עמוד 7.

האחראי על ההדחקה המבישה ורוח המפקד היה כאמור המו"ל, ארתור הייס-סלצברגר, יהודי מתבולל שהאמין בהיטמעות בחברה האמריקאית. יהדות היא רק דת, לא לאום.
במכתב לשר האוצר היהודי הנרי מורגנטאו כתב סלצברגר: "ודאי שאין מכנה משותף בין אותם יהודים מסכנים שעכשיו מגורשים מבתיהם בפולין לבין אנשים כמונו". סלצברגר גרס כמו יהודים אמריקנים אחרים כי יחס מיוחד ליהודים בזמן המלחמה ישחק לידי היטלר. זה התירוץ. אני חושד שהוא פחד.

בשנת 1996 ציינו בעלי "ניו יורק טיימס" מאה שנים לרכישת העיתון ובאותה הזדמנות הכו על חטא סיקור השואה. סלצברגר עצמו מעולם לא הכיר בכך.

הניו יורק טיימס טוען שהפיק מאז לקח. היום מתברר שממקום של התכחשות לרצח העם היהודי, הגיע הניו יורק טיימס לעמדה אנטי-ישראלית שרואה בהתנחלויות איום גדול יותר על האנושות ממוסלמים קיצוניים, סונים ושיעים, רק תבחרו. כתבי הטיימס (חלקם יהודים טובים) שימשו כאידיוטים השימושיים של אובמה ותיבת התהודה של בן רודס לאשרור ההסכם עם איראן.

בן הכט תסריטאי זוכה אוסקר (GettyImages)
"מי משלם לך על התעמולה עלובת הנפש הזו. היטלר או גבלס?" בן הכט (צילום: GettyImages)

בן אחר, בן הכט, היה יהודי גדול. הכט, תסריטאי הוליוודי מוביל (זוכה אוסקר) חבר ליהודי יהודי גדול אחר ונשכח, הלל קוק (פיטר ברגסון), אחיינו של הרב קוק ונציג האצ"ל בארה"ב. השניים נאבקו למען פעולה אמריקנית נגד השמדת יהודים כיחידת קומנדו בעורף הממסד היהודי המשותק והמתרפס. במוזיאון השואה בוושינגטון מונצח שמם. ולפחות על פי שר האוצר דאז מורגנטאו, שני היהודים הללו, תומכי האצ"ל האלו, הניעו את וושינגטון לפעולה. רובכם לא שמעתם עליהם בשיעורי היסטוריה. לא מלמדים עליהם. הם לא באו מהמחנה הפוליטי הנכון ועוד העזו לחשוף בפעילותם העצמאית את ערוות הממסד היהודי המשותק מפחד אנוכי. גם ביד ושם הם לא נוכחים אבל אין לי חשק לריב עם המוסד אז אוותר על ניתוח התירוצים שלהם.

בכל אופן, בחורף 1943 פרסם הכט על חשבונו מודעה ב"ניו יורק טיימס" ובה מאמר תחת הכותרת "זכרו אותנו", בו חשף את רצח יהודי אירופה. בספרו "בן המאה העשרים", מספר הכט כי לאחר פרסום המאמר עלה בדעתו רעיון נוסף כיצד להעלות את רצח היהודים על סדר היום. הוא כינס בביתו של המחזאי והתסריטאי ג'ורג' קאופמן ("לילה באופרה" של האחים מרקס) את שלושים הכותבים הבולטים, המפורסמים והמצליחים של ניו יורק. המשותף להם, כולם יהודים. הוא תיאר בפניהם את מכונת ההשמדה הגרמנית והפציר בהם לקחת חלק במאבק ולנצל את כישרונם ופרסומם להצלת בני עמם. "הגרמנים" הסביר הכט, "מאמינים שהעולם התרבותי מביט באדישות בהכחדת היהודים. איך לא יחשבו כך? האם מישהו הפגין נגדם? האם צ'רצ'יל מחה? האם רוזוולט דיבר?" תהה. "תארו מה יקרה לגרמנים אם ישמעו כי פשעם מבחיל את העולם. אם נהמת אימה תסחף תבל ומלואו ותהדהד עד לארצם של גטה ובטהובן. דמיינו את האפקט על צאצאי שילר, קנט והגל. כאשר ישמעו את השאגה האוניברסלית: 'אתם לא גיבורים, אתם מפלצות'".

הכט סיפר על מלך דנמרק, כריסטיאן העשירי, שסירב להסגיר את יהודי דנמרק ולאות הזדהות אף הצמיד לבגדיו את הטלאי הצהוב והסתובב עמו בפומבי. הוו סיכם את דבריו בתקווה כי המחאה תשפיע על דעת הקהל הבריטית ללחוץ על ממשלת הוד מלכותו לפתוח את שערי הארץ לארבעה מיליון יהודים המבקשים להינצל.

"כשסיימתי", כותב הכט, "לא נשמעו תשואות. דממה. לא ציפיתי למחיאות כפיים אבל גם לא הבנתי את פשר השתיקה המביכה". ואז עשרה איש פשוט נעמדו ועזבו את הדירה בלי לומר מילה. השתיקה נשברה כשעדנה פרבר (סופרת ומחזאית זוכת פרס פוליצר) דרשה בקול חד: "מי משלם לך לעשות את התעמולה עלובת הנפש הזו. מר היטלר או מר גבלס"? רחש בחש של כעס אינטלקטואלי ספקני עלה מן הנוכחים, מלמולים נזעמים. לא נגד פרבר אלא נגד הכט. דווקא האינטלקטואלים, הנאורים, ברחו מזהותם כמו ממגפה. חוששים לתדמיתם האמריקאית. היחיד שניגש להכט היה המלחין הדגול קורט ווייל שביקש לסייע בכל דרך אפשרית.

המופע לעולם לא נמות (GettyImages)
40 אלף איש במדיסון סקוור גארדן. המופע "לעולם לא נמות" (צילום: GettyImages)

כעבור זמן קצר חבר קורט ווייל לבן הכט להעלאת המופע "לעולם לא נמות".
במרץ 1943 עלתה הצגת הבכורה של המופע במדיסון סקוור גרדן. 40 אלף צופים חזו במופע. לרובם זו הייתה הפעם הראשונה בה שמעו על השואה. העיתונות סיקרה בהתלהבות. עוף השמים הוליך את הקול - עצרו את מכונת ההשמדה הנאצית. אלינור רוזוולט, אשת הנשיא התרגשה וכתבה מאמר על המופע ועל גורל היהודים. הפגנות ענק נערכו ברחבי ארה"ב ובשישה באוקטובר 1943, יממה לפני יום כיפור, צעדה משלחת בת 400 רבנים (רבנים אורתודוקסים. זרמים אחרים ביהדות החליטו במודע לשתף פעולה) לעבר הבית הלבן בכדי להיפגש עם הנשיא רוזוולט. הנשיא התחמק מפגישה. ארבעה ימים אחר כך קיימו 6,000 כנסיות ברחבי המדינה 'יום תחינה' בו התפללו למען גורל 'אחינו באירופה'. כעבור חודש אסף הוועד מיליון חתימות על עצומה שהוגשה לנשיא ולקונגרס בתביעה להקים סוכנות ממשלתית שתעסוק בהצלת יהודים.

הלחץ עבד. בתשעה בנובמבר 1943 החליט הקונגרס על שני בתיו להגיש הצעת חוק להקמת גוף ממשלתי שיעסוק בפליטים. ממשל רוזוולט התנגד ליוזמת החקיקה אולם כשהתברר שהקונגרס מתכוון להעביר את החוק למרות התנגדותו, הכריז רוזוולט בינואר 44' על הקמת "מועצה לטיפול בפליטי המלחמה", גוף שאחראי על הצלת שארית הפליטה. 200 אלף יהודי הונגריה ששרדו חייבים את חייהם למאמצי "המועצה לטיפול בפליטי המלחמה" שנולדה בעקבות מאמץ סיזיפי של קוק, הכט וחבריהם שכנראה רובכם מעולם לא שמעו עליהם.