נושאים חמים

קשה להיות מבקש מקלט בישראל - יותר קשה להיות מבקשת מקלט

אסמאית מרהציון היא מבקשת מקלט מאריתריאה הפעילה למען חברות קהילתה בישראל. בטור לרגל יום האישה הבינלאומי היא מתארת את הקשיים עמם מתמודדים מבקשי מקלט המגיעים למדינה ואת שעברה בדרכה לכאן

חדשות מתפרצות לפני כולם הורידו עכשיו הורידו עכשיו להורדת האפליקציה מ-Google Play להורדת אפליקציה מ-AppStore
הפגנה של מבקשי מקלט בתל אביב (יותם רונן)
"הייתי חייבת לברוח כי פחדתי שיהרגו אותי". הפגנת מבקשי מקלט בכיכר רבין בתל אביב (צילום ארכיון: יותם רונן)

עצרו אותי בפעם הראשונה כשלמדתי כלכלה באריתריאה. אני אורתודוקסית, אחד מהזרמים המותרים במדינה, אבל היה אסור לנו להתאגד בקבוצות גדולות, ואני ארגנתי מפגשי נשים שהיו אסורים אז. אחרי שתפסו אותנו הכניסו אותי לכלא, פעמיים, ונכנסתי לרשימה השחורה. באריתריאה בכל קולג' יש כלא. לפני שבאו לעצור אותי בפעם השלישית כבר החלטתי לברוח. המשפחה שלי לא ידעה שום דבר, דיברתי איתם רק כשכבר הגעתי לסודאן. אחר כך גם את אמא שלי עצרו ושלחו לכלא והיא הייתה צריכה לשלם הרבה מאוד כסף כדי לצאת משם.

עזבתי את אריתריאה לבד וכל מה שהיה לי בראש זה איך להמשיך את הלימודים שלי, אז ניסיתי להגיע לאירופה אבל לא היה לי כסף. הגעתי ללוב ועבדתי שם שנתיים, אבל גם משם הייתי חייבת לברוח כי פחדתי שיהרגו אותי. לא הייתה דרך לאירופה בגלל ההסכם בין קדאפי לנשיא איטליה דאז ברלוסקוני, וככה הגעתי לישראל, בשנת 2011. כבר כמעט שש שנים שאני פה. גרתי בתל אביב ובחיפה, עבדתי בניקיון בקניון, בבית ספר ואחרי זה בבית אבות. במקביל לקחתי קורס בוועד למלחמה באיידס, שם אני עובדת עכשיו.

מאות מבקשי מקלט השוהים במתקן צועדים בצעדת מחאה בגבול מצרים, יוני 2014 (יותם רונן)
רוצים לגדל את הילדים בלי פחד. צעדת מחאה של מבקשי מקלט אל עבר גבול מצרים (צילום ארכיון: יותם רונן)

קשה להיות מבקש מקלט בישראל ויותר קשה להיות מבקשת מקלט. עזבנו את המשפחות שלנו, היינו צריכות להתרגל מחדש לתרבות ולשפה. חלקנו עברו טראומות מאוד קשות בדרך לכאן. עד לפני שנה התנדבתי וניהלתי את המרכז לנשים אריתריאיות שנותן תמיכה לנשים בקהילה - לשם מגיעות הרבה אמהות חד הוריות, הרבה ניצולות עינויים שהגיעו מסיני, שעברו אונס והתעללות, ומקרים של אלימות בתוך המשפחה – הן מפחדות לדבר על זה בפומבי, זה קשה מדי, ואין להן למי לספר. וזה בעיקר מה שהן צריכות, להוציא את זה מהלב שלהן, לקבל תמיכה מקצועית. אין לנו שירותי רווחה, בריאות, טיפול סוציאלי או עזרה כלכלית.

עכשיו אני נשואה, יש לי ילדה בת ארבעה וחצי חודשים שצריכה ללכת לגן. זה מפחיד. אין הרבה גנים במצב טוב, גם היום, אחרי שמתו חמישה ילדים בגנים מוזנחים. רק לפעמים יש משפחתונים. יש אמהות שמגדלות את הילדים לבד וחייבות לעבוד עד שעות מאוחרות ומשאירות את הילדים שלהן בבתים של אנשים שמחזיקים לפעמים עשרה ילדים בבית ואף אחד לא יודע איך זה נראה שם. אבל אין ברירה, אמהות חד הוריות חייבות לעבוד.

הקהילה הישראלית לא מכירה אותנו

אנחנו כבר הרבה זמן רוצים לעזוב את ישראל, לא רק הנשים, כולנו. מי שיכול - עוזב. אין לנו כאן זכויות, אפילו לא הכי בסיסיות, אין לנו כאן מעמד, אין לנו עתיד, אנחנו מפחדים להסתובב ברחובות. מתייחסים אלינו כאילו אנחנו לא בני אדם. כשעבדתי בבית אבות היו אומרים לי "את באת להרוג אותנו", וכשהייתי אמורה לעבוד במטבח היו אומרים "אתם שחורים, אסור לכם לגעת באוכל שלנו, אתם תעבדו רק בניקיון". בכל פעם שאנחנו הולכים לחדש את הוויזה שלנו במשרד הפנים אנחנו חושבים על הגרוע ביותר - מה יגידו לנו הפעם? איך יתייחסו אלינו? מה יהיה החוק הבא? מה יביאו לנו השנה? אחרי שכל הגברים יהיו בחולות, אולי ייקחו גם את הנשים? אנחנו צריכים להיות חכמים – כל הזמן להסביר מאיפה באנו, לספר על התרבות שלנו. הקהילה הישראלית לא מכירה אותנו, לא יודעת למה אנחנו כאן.

לי אין אפשרות לעזוב את ישראל בשלב זה, ואני לא מבקשת להיות אזרחית. אני רק רוצה מעמד של פליטה. לחיות כמו בן אדם. לא בפחד. לגדל את הילדים שלי בלי פחד. זה כל מה שאנחנו רוצים.


הכותבת היא מבקשת מקלט מאריתריאה, נשואה ואם לילדה, עובדת בוועד למלחמה באיידס ופעילה למען נשים מבקשות מקלט.