וואלה!
וואלה!
וואלה!
וואלה!

וואלה! האתר המוביל בישראל - עדכונים מסביב לשעון

ספוילר: הבלש הקשוח בעולם שותה דם

יו נסבו

4.3.2017 / 10:30

כבר 17 שנה אני מגיע לאותו שולחן פינתי בבית קפה באוסלו, וממריא משם עם מטוס המילים שלי בדרכו לנחיתה בטרמינל הנפש של קוראיי. כעת, כשבית הקפה הזה עומד להיסגר, החלטתי לשנות מסלול ולחשוף סוד, שתמציתו "צמא" | מיוחד: סופר המתח יו נסבו מכניס אתכם אל תוך הראש שלו

יו נסבו. Stian Andersen,
טייס היושב מול לוח הבקרה במטוס ג'מבו. יו נסבו/Stian Andersen

על מה אני חושב לפני שאני מתיישב לכתוב ספר? ראשית, אני חושב שזה בלתי אפשרי. איך אפשר שמה שאני חושב ומרגיש ילבש צורת אותיות, שבתורן יצליחו להעביר את המחשבות והרגשות לקורא מבלי שמרביתן – והחשובות שבהן – יאבדו בדרך? בין כה וכה אין כל אפשרות שהסמלים המעורפלים הללו, המחקים צלילים, יוכלו לפתות את הקורא, יצליחו לשכנע אותה או אותו לבוא אתי למקום שאליו אני רוצה לקחת אותם. במובן זה, אני כמו טייס היושב מול לוח הבקרה במטוס ג'מבו, מסלול ההמראה לפני, ואני חושב שאף שחוללתי את הנס הזה כמה פעמים בעבר, ההיגיון הבריא שלי אומר לי שאין כל אפשרות שזוג כנפיים ומנוע, גם מנוע מלא רצון טוב, די בהם כדי להרים את הדבר הזה מהקרקע, לטוס באוויר ולנחות בדיוק במקום שתכננתי. אחזור בהמשך לעניין מקום הנחיתה המתוכנן.

כשקצה מסלול ההמראה מתקרב

אז מהו הדבר המאפשר למטוס להתרומם באוויר? ברור שזה לא רק הטייס הספקן והמבוהל, כפי שהסופר אינו בורא עלילה לבדו. תחילה הוא, או במקרה זה אני, יוצר סיפורים הנקראים בהקשר מסוים, כחלק ממסורת ספרותית הבנויה מיצירות שנכתבו בעבר. סופרים, ללא קשר לז'אנר שבו הם כותבים ובין שהם מודעים לכך או לא, מתכתבים עם עמיתיהם בעבר ובהווה. כמחבר ספרי מתח אני חב חוב גדול לא רק לאדגר אלן פו, ארתור קונן דויל, ריימונד צ'נדלר וג'ים תומפסון - שלאורם צריכים ספרי להיקרא – אלא גם לקרל אובה קנאוסגורד, ג'ון אירווינג, אסטריד לינדגרן, צ'ארלס דיקנס, ואפשר אף לחזור שנים רבות בזמן ולמצוא חוט מקשר למיגל דה סרוואנטס. הרשו לי לשוב ולומר: להיקרא. הסופרים לא בהכרח כותבים בהקשר ספרותי. והרי ישנם סופרים שלא קראו ולו ספר אחד לפני שהם עצמם כתבו ספר. אבל בהנחה שהספר יגיע לקהל הקוראים הדבר שכתבת ייקרא ויובן בהקשר זה, ויהדהדו בו חוויותיו של הקורא בחייו ובספרות, טעמו האסתטי, ערכיו המוסריים, ציפיותיו מהספרות ומהז'אנר הספציפי. לכן אם הסופר הוא הטייס, הרי שהמסורת הספרותית היא הכנפיים והקורא הוא המנוע. על כל פנים, זו תקוותי כשאני מצליח להביא את המטוס למהירות המראה ורואה את קצה מסלול ההמראה מתקרב.

הסופר יו נסבו מציג את ספרו קומה במינכן, 2013. GettyImages
יו נסבו. מה מסתתר מאחורי החדר שמאחורי החדר?/GettyImages
"היום שבו אכתוב אפילו משפט אחד שנכתב לא משום שהנושא מעניין אותי, יהיה כמו היום שבו תעשה סקס מתוך מחויבות עם בת הזוג שלך"

את הרומן "צמא" התחלתי לכתוב ב-2015. מאחר שזהו הספר ה-11 בסדרה על חוקר מקרי הרצח הארי הולה, גיבור הרומן הוא דמות שעם הזמן למדתי להכיר היטב. אני מיטיב כל כך להכירו עד שתמיד יהיה רלוונטי לשאול אם יש לי עוד מה לספר עליו, אם לא נמאס לי בעצם, ואם אני ממשיך לכתוב על הדמות הזאת רק מפני שסביר מאוד להניח שרומן שעל עטיפתו כתוב "הבלש הארי הולה" יגיע לקהל קוראים רחב. אני שואל את עצמי את השאלות האלה. הן חשובות, כי אני יודע שהיום שבו אכתוב משהו, אפילו משפט אחד, שנכתב לא משום שהנושא מעניין אותי, יהיה כמו היום שבו תעשה סקס מתוך מחויבות עם בת הזוג שלך: זו התחלת הסוף. אני חושב שהסיבה שהארי הולה עדיין מעניין אותי היא בדיוק בגלל שאני מיטיב כל כך להכירו. ממש כפי שלא נמאס לך מחברויות קרובות ורבות שנים, להיפך, עם הזמן הן נעשות החברויות היחידות שבאמת אכפת לך מהן. מדובר כמובן בהבנה הולכת ומעמיקה לגבי פניה הרבים של האישיות והאופן שבו הם משקפים את שלך, אבל גם הכרה בכך שתובנות, במקום לספק את הסקרנות, רק מעוררות אותה עוד: מה מסתתר מאחורי החדר שמאחורי החדר? לא שלא נמאס לי לפעמים מהארי ומהעולם שלו, הם שניהם קודרים ואנחנו זקוקים לאור, אבל אחרי שביליתי זמן מה באור השמש המסנוור בחוץ, אני תמיד מתגעגע למלנכוליה של הארי ולניהיליזם הפסימי שלו.

"לקום אתמול בבוקר"

יש בזה אפוא משום סתירה ש"צמא" נפתח עם הארי מאושר. התקשיתי לכתוב את זה כי אני לא רגיל להארי מאושר. בסוף הרומן הקודם, "משטרה", הוא התחתן עם רקל, ומשמש כעת כמרצה בבית הספר לשוטרים שבו בנה אולג החל ללמוד. הארי עצמו מתאר את תחושת האושר החדשה הזאת כהליכה על קרח דק. מדי יום הוא מתעורר בתקווה לסטטוס-קוו, שהיום החדש יהיה העתק מדויק של יום האתמול, שהקרח לא יישבר. אבל בעוד הארי הולה האדם הפרטי משתוקק "לקום אתמול בבוקר" בהרמוניה החוזרת על עצמה לנצח, השוטר וצייד הרוצחים שבו מסתובב חסר מנוחה. הרוצח היחיד שנמלט עדיין מסתובב חופשי. ההרמוניה וחוסר המנוחה ניצבים זה מול זה, ואחריותו של הארי כלפי המעגל הקטן של קרובים וידידים מתנגש עם אחריותו של השוטר כלפי המעגל הגדול יותר, החברה. למרבה האירוניה, החברה, הקהילה שבה תמיד היה אאוטסיידר, גוברת על המעגל הקטן. ואז מתעוררת השאלה, ככל שסיפורת עשויה לעורר שאלות: אם המרדף אחר "האושר" אינו המניע העיקרי אצל אדם כמו הארי, מהו, אם כן? האם אנחנו עדר חיות שהצורך שלהם לתרום לכלל חזק יותר מהאהבה לבן או לבת הזוג והילדים? האם אפילו אאוטסיידר כמו הארי זקוק להכרה מצד עמיתיו יותר משהוא זקוק למשפחתו? האם אנחנו מייחסים חשיבות מופרזת ל"אושר" בתחום הפרט?

הסופר יו נסבו מציג את ספרו קומה במינכן, 2013. GettyImages
"השוטר וצייד הרוצחים מסתובבים חסרי מנוחה". יו נסבו/GettyImages
"שיחה שסברתי תחילה שהיא ראיון עבודה, עד שהבנתי שזה דייט בין שני אנשים שנפגשו באינטרנט "

את רוב-רובו של "צמא" כתבתי באוסלו, בבית הקפה הקבוע שלי זה 17 שנה, וכשאחזור מהנסיעה שבעיצומה אני נמצא עכשיו, הוא לא יהיה קיים עוד. אבל שם, בשולחן הקבוע שלי בפינה ליד הקיר, זמן קצר אחרי שהצלחתי להעלות לאוויר את מטוס הג'מבו "צמא", שיניתי מסלול. הדבר נבע משני גורמים. האחד הוא ששמעתי במקרה שיחה בין גבר ואישה בשולחן הסמוך, שיחה שסברתי תחילה שהיא ראיון עבודה ("איפה את רואה את עצמך בעוד חמש שנים? איך היית מתאר את התכונות הבולטות שלך?") עד שהבנתי שזה דייט בין שני אנשים שנפגשו באינטרנט ("מה אני הכי אוהבת, חתולים או כלבים? מממ. מה אתה הכי אוהב?"). לא הסכנות הברורות של פגישות טינדר הן שהקסימו אותי כי אם השיחה שהפכה בהדרגה למביכה עד כאב. דומה שהשניים חיפשו – אך לא מצאו – מוסכמות חברתיות ואמירות נדושות שמאחוריהן יוכלו להסתתר, שניהם ככל הנראה מסרו תיאור מעט שקרי של עצמם ועכשיו הם יושבים חשופים זה למבטיו השיפוטיים של זה. הם היו סופר וקורא לסירוגין, והסיפורים שנוצרו בפגישה הזאת, בהקשר הספרותי כמעט, מצאו את דרכם מאליהם אל המקלדת שלי.

תכולת הברזל הגבוהה של הרוצח-הערפד

הגורם הנוסף שהוביל אותי, ואת קוראי הפוטנציאליים, למקום נחיתה שונה מזה שתכננתי, התרחש כתוצאה מהגילוי על קיומם של רוצחים-ערפדים. אני לא זוכר מה חיפשתי, אבל זה ודאי היה משהו במרתפי הנפש העמוקים והחשוכים ביותר. וכשצצו הסיפורים על פטר קירט?ן, הערפד מדיסלדורף, ועל ריצ'רד טרנטון צ'ייס, הבנתי שהם בדיוק מה שחסר לי כדי לבנות את הגשר בין התמות בספר וכדי לשקף את הארי. בדרך כלל איני מתעניין במיוחד במה שמכונה "פשע אמיתי", וגם היסודות הפליליים לא משכו אותי כי אם אלה האנושיים, הם אלה שהיו בעיני מעוררי מחשבה ומטרידים. הרוצח-הערפד פועל אף הוא בכפייתיות, מתוך צורך מדומה לשתות דם, אף שדווקא שתיית הדם חושפת אותו לסכנת הרעלה בשל תכולת הברזל הגבוהה. בערך כמו הארי האלכוהוליסט. וכמו הארי, הרוצח-הערפד מבקש אף הוא לגעת באינטימי ובעמוק ביותר אצל אדם אחר, גם אם באופן מילולי. תמיד תיארתי את הארי כפושע בפוטנציה, אבל לא כמוצץ דם אפשרי. אז הנה לכם ספוילר: בספר "צמא" הארי ישתה דם.

אז מה אני חושב אחרי שגמרתי לכתוב ספר, אחרי שבאורח נס הצלחתי להנחית את מטוס הג'מבו והבנתי ששרדתי? אני חושב, באופן כמעט כפייתי וחסר מנוחה, על כלי הטיס הבא שמתחשק לי להעלות לאוויר. אתם יכולים לקרוא לזה צמא, אף פעם אין להוציא מכלל אפשרות שהסופר דומה לדמויותיו. וייתכן אף שבמקרה זה עליי לדאוג. אבל כמו הארי, כמו הרוצח-הערפד, סופרים רבים אינם יכולים אלא להמשיך. הם חייבים לכתוב, הם חייבים לטוס.

מנורבגית: דנה כספי

"הרעב", ספרו של החדש של יו נסבו, יוצא לאור בימים אלה ברחבי העולם. ספרו "התיקנים" תורגם לעברית ומתפרסם כעת בישראל

אין תמונה. צילום מסך, מערכת וואלה!
"צמא", הספר ה-11 בסדרה על חוקר מקרי הרצח הארי הולה/מערכת וואלה!, צילום מסך

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    4
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully