וואלה!
וואלה!
וואלה!
וואלה!

וואלה! האתר המוביל בישראל - עדכונים מסביב לשעון

אהבה-שנאה: התקשורת מרוויחה מהמלחמה עם טראמפ - אך הנשיא יותר

26.2.2017 / 20:03

הדייר החדש בבית הלבן ויועצו הבכיר מתעבים את העיתונות הליברלית, שרק במקרה מרבית בכיריה – ניחשתם נכון – יהודים. העיתונים הוותיקים, מצדם, נקלעו למאבק שטראמפ רואה בו אידאולוגיה. הדיל המושלם – והדמיוני – בין הנשיא לבכירי עולם התקשורת

צילום: מתוך ערוץ היוטיוב של ניו יורק טיימס, עריכה: שמרית גולדשטיין

אם הממשל הנוכחי בארצות הברית לא היה מוצף כל כך בסיפורי תיאוריות קשר, היינו מנסים את כוחנו בתיאוריה הבאה: לפני כשנה-שנתיים ישבו עורכי העיתונים האמריקניים הליברליים על סיגר עם המועמד לנשיאות דונלד טראמפ, וסגרו עסקת "ווין-ווין" – הוא יתקוף אותם בחמת זעם על הטיה פוליטית, חדשות מזויפות ומה לא, ויעלה בכך את ערכו בעיני מצביעיו; הם יתגוננו בשם האמת, הערכים ומה לא. שני הצדדים ירוויחו מהדיל המושלם – הוא, חשיפה אדירה ומיצוב כאנדרדוג מול התקשורת הליברלית השמאלנית, והם – חשיפה, מכירת מינויים והשבתם לעמדה של המתריעים בשער ותקשורת החופשית ואמיצה. אולם בשלב זה לפחות, אין לנו כוח לעוד תיאוריית קונספירציה. וחוץ מזה, במדינה דמוקרטית, מזימה של ראשי כלי התקשורת המתנגדים למנהיג ולערכיו, יחד עם אותו מנהיג שהם מתעבים ושהוא מתעב אותם, כדי שכל צד ירוויח משהו – עצם הרעיון, הרי, הוא בלתי נתפס.

עוד בוואלה! NEWS:
אחרי הפיגוע שלא היה: ריאיון ב"פוקס" עם היועץ השבדי שאף אחד לא מכיר
שפל ביחסים: טראמפ יחרים את ארוחת כתבי הבית הלבן המסורתית
הבית הלבן מנע מכתבי CNN וניו יורק טיימס להיכנס לתדרוך

סטיב בנון ודונלד טראמפ בגטיסבורג, פנסילבניה, 22 באוקטובר 2016. AP
אף אחד לא אוהב את התקשורת. בנון/AP

השקפת העולם של טראמפ ברורה, וזו של יועצו האטסטרגי סטיב בנון – האדם החזק במטה טראמפ – עור יותר. השניים מתעבים את התקשורת הממסדית, שבה הם רואים אם כל חטאת: ארגונים ליברליים, מתחסדים, מתייפייפים, שמקדמים סדר יום ליברלי וגלובלי. יתרה מכך, הם הבינו דבר חשוב נוסף – אף אחד לא אוהב את התקשורת.

אולי מכירים בחשיבותה, אולי מונים את שבחיה מן השפה לחוץ, אבל התקשורת אינה ממש אהודה בכל מקום. טראמפ הבין שלקהל "שלו", אותה אמריקה לבנה החשה ש"הם" גנבו לה את המדינה, יש שנאה גדולה לתקשורת הניו יורקרית, הקוסמופוליטית, המדברת על דברים שהם אינם מבינים בשם ערכים שהם לא תומכים בהם.

התקשורת מזוהה גם עם מיעוט אמריקני אחד ספציפי. ניחשתם נכון: ניו יורק טיימס של משפחת אוקס סלצברגר, ווינשגטון פוסט עד לא מכבר של משפחת גרהאם מיירס, CBS נוסדה והייתה לאימפריה בימיו של פיילי, ABC בימיו של גולדנסון, ו-NBC הוותיקה בידי דייוויד סרנוף. יתרה מכך, רבים מהעיתונאים הידועים ביותר בארצות הברית ברבות השנים, מוולטר ליפמן ועד ברנסטיין ומבוב סיימון ועד טד קופל – יהודים.

sheen-shitof

פתרון עוצמתי לכאב

טכנולוגיה מהפכנית לטיפול בכאבים אושרה ע"י ה-FDA לשימוש ביתי

בשיתוף Solio
נשיא ארצות הברית ריצ'רד ניקסון מודיע על התפטרותו. 9 באוגוסט 1974. GettyImages
צעירות וצעירים חולמים להיות וודוורד וברנסטיין של ימינו. ניקסון מודיע על התפטרותו/GettyImages

טראמפ ובנון הבינו שהתקשורת היא אויב מעולה. כך גם יכניסו אותה למגננה – הרי אם יכתבו או ישדרו משהו רע על טראמפ זה מכיוון שהם שונאי המועמד, או הנשיא, ומנסים להתנקם בו. כך, כל מה שייכתב יהיה חשוד מראש כלא נקי.

מעבר לכך אכן יש אג'נדה. העיתונות היא ליברלית. עיתונאי, מעצם דרישת המקצוע, הוא אדם התומך בחופש הדיבור ובחופש הכתיבה, ומעוניין לפרסם כל דבר – אלא אם הוא סכנה לביטחון המדינה, ולעתים גם אז. ואילו מי קובע מהו ביטחון המדינה? אם נהיה לרגע פילוסופים – מי היום נחשב לגיבור ומי לנבל – הנשיא ריצ'רד ניקסון או המעטים שקמו נגדו – בהם שני עיתונאי "וושינגטון פוסט", בוב וודוורד וקרל ברנסטיין? האם הגיבור הוא חושף השערוריות או מי שמנסה לטייח אותן?

למרות ידו העליונה של טראמפ, עדיין נמצאים בארצות הברית צעירות וצעירים רבים שחולמים להיות וודוורד וברנסטיין של ימינו, משוחחים עם מקורות ומתחקים אחר קצות חוט. גם הם חולמים שיעשו עליהם סרט, על איך שהצליחו להפיל את האדם החזק בעולם – וזו אולי הסכנה הגדולה ביותר, מכיוון זה, לממשל טראמפ.

נשיא ארה"ב דונלד טראמפ נואם בכנס השמרני CPAC  בוושינגטון. 24 בפברואר 2017. רויטרס
התקשורת גיכחה - עד שהיה מאוחר מדי. טראמפ/רויטרס

העיתונות האמריקנית, חשוב לזכור, אינה רק ניו יורק טיימס, ניו יורקר, ועוד פרסומים אליטיסטיים להפליא, אלא גם אלפי עיתונים מקומיים, רבים מהם רפובליקנים, ותחנות רדיו שבהן משדרים אנשים דוגמת ראש לימבו – חישבו על יורם שפטל במבטא אמריקני. זאת, לצד אתרי אינטרנט חדשותיים או הזויים – שמיוצגים, למשל, על ידי אלכס ג'ונס, העיתונאי החדש שקיבל אישור עיתונות לבית הלבן, וסבור שהטבח בסנדי הוק לא היה ולא נברא, אלא ממשל אובמה המציא אותו כדי להפחית את כמות הנשק החם בידי תושבי ארצות הברית.

התקשורת האמריקנית לא הבינה זמן רב את חוקי המשחק החדשים האלה. הם המשיכו לסקר כל התבטאות של טראמפ בהנחה שהליצן המגוחך לא ייבחר, ולעגו לדבריו במקום לנתח אותן, עד לשלב מאוחר. כעת, התקשורת אכן מוצאת את עצמה במצב שבו היא האופוזיציה לממשל – כי אין אחרת: הרשות המחוקקת בכיסו של טראמפ, פחות או יותר, הרשות השופטת עוד מעט תיצבע באדום עם המינויים החדשים שיבואו, והיחידים היכולים להביא מידע הם העיתונאים. לא פלא שטראמפ מאיים על מדליפים ורוצה לשנות את הכלל של שימוש במקורות אנונימיים, שהרי ברור שאם כל אדם כזה ייחשף, איש לא ידליף סיפורים פן יבולע לו.

התקשורת שיכולה להמליך ולהדיח – לא עוד

מי שציפה שטראמפ יתרכך לאחר בחירתו לא הבין את האיש, או לא הבין את האסטרטגיה. טראמפ ובנון באו לחסל את הממסד, שהתקשורת היא אבן יסוד בו, לצד בית המשפט, למשל, או האליטות הביטחוניות. המלחמה החלה, כמו שהיא החלה גם בטורקיה ובמדינות נוספות, אלא שכאן מדובר בארצות הברית, ולעיתונות יש כוח. בינתיים.

בניגוד למצב בישראל, גם ארגונים יריבים שילבו ידיים במלחמה הגדולה הזו על וושינגטון, שמתנהלת לא על השאלה אם סיפור מסוים מזויף או לא, אם ניו יורק טיימס הוא ארגון כושל או אם הנשיא משקר – זה יהיה חלק מהוויכוח, חלק מהמאבק, אבל לא יסתיים שם. השאלה הגדולה היא במי הציבור תומך, למי הציבור מאמין.

גם כאשר הנשיא טראמפ פעם אחר פעם לא אומר את מלוא האמת, אם להתבטא בזהירות, מביא נתונים לא מדויקים, מכריז על פיגועי טרור שלא היו – תומכיו מעדיפים את גרסתו. זה לא רק עידן הפוסט-אמת, אלא העידן שבו בעולם כולו, גם בדמוקרטיות, השלטון רואה שאפשר, בתמיכת העם, בהלהבת העם, לצאת למלחמה נגד התקשורת – ולנצח.

התקשורת נחשבה פעם לגורם שאסור להרגיז, זו שיכולה להמליך ולהדיח. פעם זה אולי היה נכון, בעידן של כמה רשתות עיתונים חזקות וכמה רשתות רדיו. היום זה כבר אינו נכון. התקשורת נחלשה כלכלית – פייסבוק וגוגל השמידו חלק עצום מההכנסות שהיו לעיתונות, רשתות הטלוויזיה והרדיו גם מדממות בגלל השינויים הטכנולוגיים, וכל עיתונאי בארצות הברית יודע על תביעות סרק במיליוני דולרים כדי להשתיק אותו או אותה. כפיטר ת'יל, איל הון מעמק הסיליקון, תומך טראמפ היחיד אולי באזור הזה, מתגאה בכך שטמן מארב לאתר עיתונות והשמיד אותו בבית המשפט כשחבר מושבעים פסק שעל האתר לשלם 140 מיליון דולרים להאלק הוגן, המתאבק עליו פרסמו סיפור שפלש לפרטיותו – כולם מבינים את ההשלכות.

נשיא טורקיה רג'פ טייפ ארדואן עם קהל תומכיו במהלך טקס פתיחה בעיר אקסריי. 10 בפברואר 2017. רויטרס
מודל לחיקוי? נשיא טורקיה רג'פ טייפ ארדואן/רויטרס

ניו יורק טיימס מפרסם מודעה, ומן הסתם מקבל עוד כמה מינויים, והלילה בטקס האוסקר נראה כמה נאומים שיקבלו תשואות רמות. כל זה לא ממש משנה. הציוצים של טראמפ מחרישים את הכתבות הנכתבות עליו.

כל צד משכנע את המשוכנעים, ברור, אבל בשורה התחתונה – מנהיגים בעולם כולו רואים את טראמפ, ומתעודדים. הם אינם צריכים להתחשב בתקשורת, לענות לאזרחיהם במסיבות עיתונאים. בשורה רעה לעיתונות, בשורה רעה לדמוקרטיה. ואם אתם חושבים שאני מגזים בעניין זה שהציבור מתעב את התקשורת – הסתכלו עוד מעט בטוקבקים שיעלו בתגובה למאמר זה.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    4
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully