נושאים חמים

ההצגה שעוררה בקרב תלמידים בסיכון זהות עצמית וגאווה

כחלק מלימודי הספרות צפינו יחד עם תלמידינו מכיתה י"ב במחזה "הבנות של אבא". ניכר כי הנערים והנערות, שכל חייהם סבלו מניכור חברתי, תחושות נחיתות וקשיים, הצליחו להרים ראשם ולהתנתק מתחושת הזרות. דעה

בחינת בגרות במתמטיקה, תיכון קריית שרת חולון, מאי 2013 (בן קלמר)
למצולמים אין קשר לכתבה (צילום ארכיון:בן קלמר)

כחלק מלימודי הספרות במסגרת הרפורמה "למידה משמעותית", צפינו השבוע בהצגה "הבנות של אבא" של "שחר - תיאטרון רב תרבותי", מאת גילית יצחקי ובבימויו של אורי גבריאלוב - בהיכל התרבות ברמלה, יחד עם תלמידינו, נערים ונערות בכיתה י"ב. לפעמים, השפה מדדה אחר הרגש והמילים לא מצליחות להביע חווית נפש חזקה. כך היה ביום ראשון בערב. חוויה מכוננת לנו ולהם, לחוד וביחד, חוויה שעדיין מהדהדת.

התלמידים שלנו הם נערים ונערות בסיכון שנשרו ממסגרות חינוך אחרות והגיעו אלינו עם חווית הדרה, כישלון וניכור. באומץ גדול ותוך המוני התמודדויות, הם חוצבים דרכם בחזרה אל העולם הנורמטיבי, מציבים מטרות וחווים הצלחות כחלק שווה בחברה.

בית ספר עירוני ד' תל אביב, נובמבר 2014 (ראובן קסטרו)
למצולם אין קשר לכתבה (צילום: ראובן קסטרו)

הדיכוי החברתי ורגשי הנחיתות העמוקים מקשים עליהם מאוד לחרוג מהמקום ששרטטה עבורם החברה. ביציאה מחוץ לכותלי בית הספר, כאשר אנו נמצאים בטיול, סיור או אירוע חברתי-לימודי אחר, הם נדרשים להרבה כוח על מנת להציג את פניהם הנפלאות והיפות, מלאות הטוב והיכולת. קשה להילחם בדיכוי כה עמוק וארוך שנים שעטה על האדם תפקיד חברתי כה מובהק, אך אנו לא מוותרים – ביחד איתם אנו ממשיכים לסמן רף גבוה של ציפייה ודרישה, מתוך אמונה עמוקה בכך שהם פשוט לא פחות טובים מאף אחד אחר. הזמן והעבודה הקשה עושים את שלהם וסימנים של אמונה עצמית, הכרות עם חלקים חדשים-ישנים בעצמם, תחושת שייכות, דרך ומטרה, מתחילים לתת אותותיהם. לא תמיד, לא כל הזמן – אבל הם שם. חיים, זוקפים קומתם.

פערים רבים מלווים את חייהם של התלמידים שלנו ופעמים רבות חוויה של חוסר ביטחון, זרות ואי הצלחה עומדת כתהום ביניהם לבין החברה האחרת. כך קורה מול חומר לימודי שדורש נשיכת שפתיים כדי שיצליח להתבהר ולהתיישב, כך גם קורה בתקשורת המילולית עם אנשים שאינם מכירים, תקשורת שלעיתים כה דלה עד כי תסכול מתמיד על אי היכולת לבטא את שעל ליבם ובראשם.

לרגע זעיר הרגשנו אנחנו את הזרות המלווה את התלמידים

באותו ערב נפגשנו עם התלמידים, כמו תמיד קרובים ואפופי התרגשות ומתח. התלמידים מצאו עצמם כחלק מקהל הצופים הבוגר של הערב, הרגישו כמו "זרים בבית" (ביטוי שטבעה הסופרת רונית מטלון), ושאלו את עצמם ואותנו מה הם עושים כאן - ברחוב הראשי של רמלה שבו הם רגילים לראות עצמם על הספסלים, והנה באותו הרחוב הם בכניסה להיכל התרבות.

התיישבנו באולם נרגשים, וכשכבו האורות החל המחזה. מהרגע הראשון נראה היה כאילו המחזה לחץ על כפתור שזמן רב לא פעל בקרב התלמידים. המחזה עוסק בסיפורו המשפחתי של אליהו סייג ובנותיו ופותח צוהר לעולמה של יהדות עיראק בשנים שקדמו לעלייתם לארץ. בעיצומו של חג השבועות תש"א (1941), על רקע עליית הנאציזם באירופה, פורץ פוגרום אכזרי ביהודי עיראק שנמשך שלושה ימים ונקרא "הפרהוד" (ביזה, שוד, פוגרום). אליהו, כמו חלק גדול מהקהילה היהודית, מגיע להבנה כי זמנה של משפחתו בעיראק תם. 50 שנה לאחר מכן, בימי מלחמת המפרץ, צוואתו של אליהו מהווה סלע מחלוקת בין בנותיו ומאלצת אותן לצאת למסע מצמרר אל עברן. סודות נחשפים לעיני נכדתו של אליהו ומביאים אותה להבנה עד כמה עברה של משפחתה רודף אותה עד היום.

אנו, צוות המחנכים, הרגשנו בשוליים והתלמידים היו במרכז. הם צחקו מבדיחות שלא הבנו, נאנחו לשמע מילים שאנו כלל לא הכרנו ומשהו בכל ההוויה היה שלהם באופן מכבד, עשיר ומלא משמעות. אנו הרגשנו מחפשים את עצמנו, שואלים אותם שאלות ועוקבים מן הצד. הייתה זו זכות גדולה, מתקנת, מרככת ומזככת, לחוש ולו לרגע זעיר מעין טעימה קלה מרגש הזרות המלווה את תלמידנו בחייהם. בכל סיור, טיול, הדרכה והצגה הם עומדים מנגד, חשים זרים ולא שייכים, והנה כאן הם מובילים, הם בבית, יש להם מקום של ממש.

תלמידים עם טאבלט (ShutterStock)
המחזה פתח לתלמידים דלת אל עצמם ולנו דלת אליהם (צילום אילוסטרציה: ShutterStock)

הצלחתי שוב להבין, הפעם ממש לעומק, את אמירותיה של שרת התרבות מירי רגב, אמירות שאינני מסוגלת להכיל ולקבל את הדרך שבה הן נאמרות, אך התוכן שלהן ומהותן, באם היו נעשות באופן מקדם ומקרב, יש להם מקום שאסור לוותר עליו. צריך להכיר לעומק את התלמידים שלנו, לחיות לצדם במשך שנים, לרקום קשרים משמעותיים כדי להבין את עומק החוסר, את הנתק הזהותי ואת הניכור התרבותי.

המחזה פתח לתלמידים דלת אל עצמם ולנו עוד דלת אליהם. הוא פתח להם דלת אל עולמם, אל זהותם, משפחתם ושורשיהם. כמה קשה לחיות כשהדלת אל עולמך שלך סגורה ולפעמים אף טרוקה בפניך. סבתו וסבו של ד', תלמיד שמשפט פלילי מתנהל נגדו והוא עובר השנה תהליך שינוי שצריך לשפשף את העיניים כדי להאמין שמתרחש באמת, ישבו במקרה גם הם באולם. ד' מתגורר אצלם בחודשים האחרונים וכשיצאנו סיפרה סבתא של ד' כי זהו סיפורה שלה ממש, של משפחתה, ושהיא מצפה כבר לשבת עם ד' בבית ולספר לו עוד ועוד, מה שלא עשתה עד היום.

אותה חוויית שייכות, היכרות, ערך עצמי ובית – הביאה באופן ישיר גם להצלחה. התלמידים ישבו בשקט במשך 90 דקות רצופות. אלו אותם תלמידים שמוכרים כמפריעים ומוגדרים כבעלי קשיי קשב וריכוז ובעיות התנהגות. הם היו כה גאים בעצמם ואנו בהם.

התלמידים שלנו קיבלו דרך הצפייה במחזה כמו משענת פנימית שעליה זקפו קומתם והרימו ראשם. הנתק הזהותי מעט היטשטש בערב הזה והעיניים בהקו. נ', נער שאיבד את אביו כשהגיע אלינו בתחילת כיתה י', שמתמודד לאורך המחצית כולה עם קשיים בלי סוף, לא מצליח להתרומם ובפעמים הבודדות שנוכח השנה בבית הספר, הוא מפריע בלי הרף ואיננו שקט. בסיום המחזה סיפר כי נזכר באביו. אחרי הרבה זמן שהכול סגור אצלו, הוא הרגיש שזה נפתח. הוא סיפר בהתרגשות על בית סביו, על ילדותו, על כל פרט שהתחבר לעולמו. בבוקר למחרת הגיע לבית הספר בבוקר בזמן והחל לקרוא את הסיפור הקצר "חיזו בטטה" מאת סמי ברדוגו, שאותו היה עליו לקרוא כחלק מלימודי הספרות בתחילת השנה.

במסגרת ההערכה החלופית, כתבו התלמידים מכתב לאחת הדמויות מן הסיפור של ברדוגו, מקבץ מכתבים נוגע ללב, שרק התלמידים שלנו מסוגלים היו לכתוב באופן כה עמוק ואמיתי. המכתבים היפים הללו יצטרפו למטלה הקרובה – כתיבת ביקורת על המחזה. ישנן בעיות רבות עם הרפורמה "ללמידה משמעותית", אך היא ללא ספק מזמנת לכולנו רגעים נהדרים באיכויות שלא הצלחנו לממש ב"עולם הישן".

אני מרגישה הודיה לתיאטרון הרב-תרבותי. על כולנו מוטלת האחריות לפתוח את המסך רחב ככל שניתן, כדי שכל אדם בחברה הישראלית יצליח לראות דרכו את זהותו שלו, את עולמו ולחוש בבית. כולנו ראויים לכך.

הכותבת היא אשת חינוך ורכזת ספרות בתיכון ברנקו וייס רמלה וראש מסלול בקרן לעידוד יוזמות חינוכיות.