נושאים חמים

תחרות בין ההתנחלויות: מי יתרום יותר איברים לזרים גמורים?

עשרות מתיישבים החליטו לתרום את אחת הכליות שלהם לאדם זר, ללא תמורה. המעשה האצילי הפך אפילו לסוג של תחרות בין היישובים. "ביצהר מובילים עם 10 תורמים, ואנחנו רק שלושה", מסביר תורם מאיתמר. היוזמה מדהימה, אך התרומות לא מיועדות באמת לכל אחד: מרביתן ליהודים בלבד

חדשות מתפרצות לפני כולם הורידו עכשיו הורידו עכשיו להורדת האפליקציה מ-Google Play להורדת אפליקציה מ-AppStore
צילום: יותם רונן, עריכת וידאו: נועה לוי

השבוע נגלה מראה חריג לעוברי אורח שחצו את הבניין המרכזי בבית החולים איכילוב בתל אביב. בחצות הליל בין שבת לראשון, מאיר בראלי, רבה של ההתנחלות עשהאל, עמד נרגש במבואה כשמסביבו אחד עשר ילדיו ואישתו אורית, מחבקים, שרים לו שירים, פורטים בגיטרה, ומתפללים לשלומו. בעוד שעות ספורות מאיר יתרום את הכליה השמאלית שלו לאדם שאינו מכיר, ללא שום תמורה. הניתוח יעבור בהצלחה ובתוך כמה ימים מאיר ישתחרר חזרה לביתו.

תרומת איברים לזרים הפכה לנפוצה יותר בשנים האחרונות, אך בעוד שרובנו יתבקשו לזה לאחר המוות, כאן מדובר בתרומה מאדם חי ובריא, שמתנדב בשיא חייו לעבור ניתוח להוצאת כליה. ללא ספק מדובר במעשה חריג, אך זה לא מעשה יחיד. מתברר שבקרב תושבי ההתנחלויות תרומת כליה הפכה לתופעה של ממש, ואפילו לסוג של "תחרות".

תרומת כליות בהתנחלויות (יותם רונן)
תורמים בחיוך. מאיר בראלי בדרך לתרומת הכליה באיכילוב (צילום: יותם רונן)

נשים וגברים רבים מתנדבים לעבור ניתוח בו תוסר אחת משתי הכליות שלהם ותתרם לאדם זר. מי שתורם משתף חברים, מעודד לתרום או כותב על כך, פעמים אחרות מרצה ומספר, ובעיקר מסביר שזו אחת החוויות הגדולות בחיים, לא פחות. התרומה הפכה לספורט של ממש עד כדי תחרות אמיתית בין תושבי ההתנחלות איתמר לבין תושבי ההתנחלות יצהר סביב מספר התורמים. ההאשטאג "רק באיתמר" חושף את היריבות יוצאת הדופן הזו בין ההתנחלויות "היום תורם הכליה הראשון מאיתמר נכנס לניתוח, התחרות החלה" נכתב ברשת החברתית "אני רוצה לפתוח פייט עם יצהר שמובילים היום עם תשעה תורמי כליה" נכתב בהזדמנות אחרת. יוחנן גולדין מאיתמר הוא חלוץ מיישובו לתרום כליה. "זו לא באמת תחרות", הוא מסביר ברצינות תהומית, "היישוב יצהר מוביל עם עשרה תורמי כליות ואנחנו רק עם שלושה תורמים" הוא מסייג בכך שיש עוד כמה תורמים בדרך ומגלה תקווה. "ברגע שאדם תורם אז מסביבו זה מגלגל עוד תרומות נוספות, אנשים באים אליו לשאול שאלות, ורואים שזה לא בשמיים".

"כבר לא נעים להסתובב פה עם שתי כליות"

כך גם היה עם אוריה כהן ואברהם רחמים מיצהר. בשעה שרחמים אושפז, כהן סעד אותו ונחשף לאפשרות הזו ולבסוף החליט לתרום בעצמו. השבוע במרפסת ביתו, כשלצידו רחמים ומולו נוף מרהיב נשקף מהול בקור עז, הוא מספר שמדובר בתופעה שקל לה להתפשט בקהילה קטנה ומלוכדת כמו יצהר ולכן בקלות כל אחד יכול להשתכנע. אבל הוא מסביר שלא סתם התופעה מתרחשת דווקא כאן "באופן כללי אנשים שגרים ביצהר עושים את זה מתוך תחושה של שליחות, אפילו יחסית ליישובים אחרים, והתושבים כאן תורמים בכל מיני תחומים - יש כאלה שיש להם ילדי אומנה, יש כאלה שהרימו כל מיני פרויקטים, ואחרים תרמו כליה" ובאשר לתחרות, זיק של שובבות נדלק בעיניהם כאשר מעלים את הנושא "אנחנו כבר כפול מהם, יהיה להם קשה לעקוף אותנו" הם מתריסים "יש כבר שישה תורמים מיצהר והשביעי בדרך, ובכלל יש עוד שהביעו נכונות אבל לא יכולים לתרום מסיבות בריאותיות". גולדין מאיתמר אינו נשאר חייב "יש פה בדיחה ביישוב, אומרים שבקרוב לא יהיה נעים להסתובב פה עם שתי כליות".

אורית ומאיר בראלי ביום ניתוח תרומת כליה של מאיר בבית חולים איכילוב, ינואר 2017 (יותם רונן)
מאיר בראלי ביום בו תרם את כלייתו בבית חולים איכילוב, יחד עם אשתו אורית (צילום: יותם רונן)

אך כליה וקוץ בה. בצד המעשה האצילי, יש שיאמרו אף אלטרואיסטי, מתחבאת העדפה ברורה לנתרם המעלה ריח רע ומבאישה את הסיפור. כל המרואיינים בכתבה אמרו שלא בחרו אמנם את זהות הנתרם, ולא היה להם חשוב מי יקבל את הכליה ובלבד שמדובר ביהודי. או במילים אחרות, הם לא מוכנים לתרום לערבים. כל המרואיינים מגבים את ההחלטה בהסבר פשוט, שאינו מתנצל או מגמגם ומתייחס אל היהודים כאחים, ואל השאר, ובכן, במשוואה הזו הם לא חלק מהמשפחה.

"אם היו לי 700 כליות, הייתי משאיר לעצמי 699 ותורם לכל אחד מרשימת ההמתנה" מסביר בראלי את הבחירה "אבל יש לי כליה אחת לתרום אז אני תורם אותה למעגל הקרוב יותר" והכוונה כמובן למעגל היהודים. גבר או אישה, שמאלני או ימני, זה פחות חשוב ובלבד שיהיה בן לעם היהודי. "בסוף אנחנו עם אחד" מגבה אותו כהן "אני רואה את זה כסוג של משפחה, אני מוכן לקחת את הסיכונים עבור מישהו שקרוב אלי ומבחינתי כל מי שהוא יהודי - יש לנו קשר חזק". "אני מרגיש שכל יהודי הוא בעצם אח שלי" חותם רחמים את הסוגיה.

תרומת כליות בהתנחלויות (יותם רונן)
כשאברהם רחמים (משמאל) אושפז, אוריה כהן סעד אותו והחליט לתרום לו כליה (צילום: יותם רונן)

השמועה שתושבי ההתנחלויות מתגייסים לתרומת כליה התפשטה במהירות "יש לי חבר ותיק שהיה זקוק להשתלת כליה" כותב ארז ברשת החברתית "אמרו לו להגיע לקבוצות מיילים של התנחלויות ביהודה ושומרון ולפרסם שם את הבקשה שלו. הוא ממרכז הארץ. הוא עשה את זה ולא האמין למהירות בה קיבל פניות מאנשים שהוא כלל לא מכיר, שהיו מוכנים לתרום לו כליה. מהר מאוד הוא מצא תורם מתאים והיום הוא בריא ומאושר. גם התורם. והם החברים הכי טובים".

פוסטים בפייסבוק בנושא תרומת כליות (צילום מסך , פייסבוק)
משתפים בפייסבוק וגורמים ל"תחרות" בין היישובים (צילום מסך)

בראלי מאמין שזה לא מקרי שתורמים רבים מגיעים מקרב תושבי יהודה ושומרון "אני יכול להסביר איך אצלי זה מתחבר למשנת הציונות הדתית" הוא מספר בגאווה על אווירה בבית בו גדל, ועל הקשר הישיר בין נתינה לצבא, לימוד תורה ותרומת כליה. "אני מרגיש שחלק מהכוח ללכת לתרומה נזקף גם לזכת הקהילה בעשהאל, המקיימת בתוכה אווירה של נתינה".

גולדין מסביר שחייו באיתמר כרוחים בתחושת הקרבה, וגוזרים תשלום מחיר לא מבוטל עבורו, המרחק ממוקדי תעסוקה, החשש של המשפחה והחברים לבוא לבקר למשל, וכמו שאת אלה הוא מוכן לשלם בעבור האמונות שלו, כך גם הוא ירחיק לכת בתחומים נוספים "אתה עושה הקרבה בחיים שלך ביחס לאנשים אחרים, אתה לוקח צעד אחד קדימה במגורים, בצורת החיים, וכן, תרומת כליה זו נגזרת ישירה של הבחירה בחיים האלה"

"יש שהעדיפו לתרום רק לבני מיעוטים"

אפשר לומר שהתרומות נעשות בשיטת חבר מביא חבר. השפעה מיידית של קרובים על סביבתם, שיחה בין חברים מהקהילה. הלך רוח בתוך קבוצה סגורה. אבל חשוב לומר שלתרומות האלה יש אבא, ואת הצונאמי המרהיב הזה התחיל אדם אחד, אחד בלבד, הרב ישעיהו הבר. בתקופה קצרה יחסית הוא הפך את מעשה התרומה לזר, למפעל חייו בהתנדבות. סיפורו החל לפני 9 שנים אז הוא עצמו נזקק להשתלת כליה. כשהשתחרר לביתו לאחר הניתוח המוצלח השאיר מאחור חבר צעיר עמו התידד בתקופת האשפוז, בחור בן 19 ששכל את אחיו היחיד במלחמת לבנון השנייה ובעצמו נאבק על חייו דרך טיפולי הדיאליזה המייגעים. אותו הצעיר נפטר בזמן ההמתנה הארוכה לכליה, מותיר את הוריו כואבים, ללא ילדים. הבר אז נדר בליבו לחסל את רשימת ההמתנה לכליה. עבור אותו הצעיר זה היה מאוחר מידי, אבל הוא הצליח להציל כמעט 400 איש אחרים.

תרומת כליות בהתנחלויות (יותם רונן)
מחלוצי תרומות הכליה של ההתנחלות איתמר. יוחנן גולדין (צילום: יותם רונן)

"יום פטירתו של אותו חבר, היה יום ההולדת של ארגון מתנת חיים" הוא נזכר ודמעות חונקות את גרונו "אמנם לא הצלחתי להציל את החבר, אבל ביום הזה קיבלתי על עצמי להקדיש את חיי להוציא מהדיאליזה את כל העם". אומרים ששיחה בת 30 דקות עם הרב מספיקה בכדי לתרום כליה. לא ברור האם זו אגדה או לא, מה שבטוח שבקרב הקהל הביתי שלו, הוא מצליח להגיע לרבים: בשנת 2009 כשייסד את העמותה, ארבעה אנשים התנדבו לתרום כליה. שש שנים מאוחר יותר, בשנת 2015 91 תורמים התנדבו לתרום כליה, ואילו בשנה שעברה 132 איש תרמו מגופם לאדם זר ללא תמורה. נכון לכתיבת שורות אלה מדובר ב-394 תורמים, מתוכם 382 מהמגזר הדתי והחרדי ורשימה מתארכת בכל יום. "כמעט ולא זכינו לתורמים מהמגזר שאיננו דתי, רק ניצנים ראשונים כתריסר איש חילונים" הוא אומר בצער. ייתכן וההתגייסות לתרומה ממגזרים אלה קשורה בעובדה שמדובר בקהל הביתי של הרב הבר, ייתכן גם שיש כאן הסבר אחר "אלה אנשים שמוכנים לוותר על הנוחות האישית שלהם למען אידיאלים" הוא מלמד סנגוריה על ציבור התורמים שלו אבל מבקש להדגיש שבמתנת חיים עוזרים לכולם באופן שווה, יהודים ולא יהודים "זכותו של התורם לתת עדיפות למי שהוא בוחר, הוא נותן מתנה וזכותו לבחור למי הוא נותן אותה. יש תורמים רבים שלא מתנים את התרומה שלהם בזהות החולה ויש אף כאלה שהעדיפו לתרום רק לבני מיעוטים".

בסופו של דבר לא נשאר אלא להשתהות אל מול אותם התורמים. אדם כמאיר בראלי, אב ל-11 ילדים שמוכן להקריב את גופו, להסתכן, אפילו שמדובר בניתוח פשוט, לטובת זר גמור. מנגד הבחירה הברורה של כל התורמים שהתראיינו לכתבה להסתייג מתרומה למוסלמי נניח, או נוצרי מטילה צל על המעשה ההרואי, ומעלה תהיות בנוגע לגבולות הערבות הדדית שהנפש מסוגלת להכיל.