נושאים חמים

המפתח לאיזון בין ההורות והקריירה נמצא בידי המדינה

אנחנו מתנהלים במסגרת עיוות גדול, בחוסר איזון בין עבודה לחיים, ומפחדים לומר בקול רם שהיעדר האיזון כבר מזמן חצה את גבול הטעם הטוב. המדינה צריכה לסייע להורים לגדל את ילדיהם במציאות העבודה המטורפת של ישראל 2017

חדשות מתפרצות לפני כולם הורידו עכשיו הורידו עכשיו להורדת האפליקציה מ-Google Play להורדת אפליקציה מ-AppStore

בימים האחרונים התעורר דיון ער בנושא הארכת חופשת הלידה, בעקבות הצעת חוק שהגיש ח"כ פרופ' מנואל טרכטנברג בנושא. טרכטנברג, שהופקד במחאה של 2011 על המצפון החברתי הקולקטיבי שלנו, היה הראשון שחבר למחאה המונית להארכת חופשת הלידה. המחאה הזו צימחה רגליים לאחרונה בצורת קבוצת ענק בפייסבוק ותוצאותיה: הארכת חופשת הלידה ותוספת תקציבית של כ-200 מיליון שקלים לנושא.

בהצעת החוק שהגיש, מציע טרכטנברג להאריך את חופשת הלידה באופן שמאפשר לאימהות לשוב לעבודה בצורה הדרגתית, מתוך בחירה, ולראשונה משלב גם את האבות בתוך התקופה. לצד תגובות נלהבות נשמעה גם קריאת "גוואעלד, הרסת לנו את הקריירה!" דווקא מצד נשים שההצעה הבהילה אותן.

אמהות עם תינוקות בעגלות עומדות ומשוחחות בפארק (ShutterStock)
לא כל אימא בנויה לצאת לחופשת לידה של שנה (צילום: ShutterStock)

מדוע, בעצם?

בישראל של 2017 אנחנו מתנהלים במסגרת עיוות גדול, בחוסר האיזון בין עבודה לחיים. אנחנו מפחדים לומר בקול רם שהיעדר האיזון כבר מזמן חצה את גבול הטעם הטוב. קשה לנו להודות בפני עצמנו שהילדים צריכים אותנו, וכך גם בן או בת הזוג. יודעים מה? אפילו ההורים צריכים אותנו – אנחנו דור הסנדוויץ', צריכים אותנו מכל הכיוונים.

יתרה מכך: במציאות העבודה המטורפת בישראל, לא קיימת מוטיבציה ממקום חיובי לייצר איזון בשוק העבודה. מחקרים רבים מצאו שדווקא עובד שמקיים איזון בין חיי העבודה לחיי המשפחה הוא עובד פרודוקטיבי ונאמן יותר לארגון, אך המציאות לא משתנה.

זוג חד-מיני עם ילדים (ShutterStock)
גבר שירצה לצאת מהעבודה לאסוף את ילדיו פעם בשבוע יזכה להרמת גבות ברוב מקומות העבודה במגזר הפרטי (צילום: ShutterStock)

אינני טוענת שצריך בהכרח לצאת לחופשת לידה בת שנה או חצי שנה; תתפלאו, אבל לא כל אימא בנויה לזה. למען האמת, אני מהווה דוגמא מצוינת לאימהות ה"חצויות" – אלה שאילו זה היה תלוי בהן, היו שבות לעבודה מקץ שבועות בודדים. וגם זה לגיטימי, כל עוד ניתנת לאם בחירה אמתית. או במילים אחרות: אסור לנו להתעלם מן הטלטלה שמייצרת תוספת חדשה לתא המשפחתי, מכל היבט.

למעשה, לא מדובר בדיון על אורכה של חופשת הלידה; מדובר בדיון רחב יותר, על ההשפעה ההדדית של ערך העבודה על ערך המשפחה. האם הם עומדים זה נגד זה? ברור שלא. אני גם בטוחה שמי שיצאה בצעקה נגד הצעת החוק הייתה תומכת בה, גם אם בסתר, אילו רק שוק העבודה במגזר הפרטי היה יודע לקבל את המשוואה: היעדרות מעט ארוכה יותר, במתכונת נכונה – תייצר כוח עבודה אפקטיבי יותר לאורך שנים.

באירלנד, באיטליה, בפולין, בבריטניה כבר הבינו את זה; שם – חופשת הלידה מתפרסת על פני תקופה ארוכה יותר. למעשה, ברוב המדינות המפותחות חופשת הלידה ארוכה יותר מאשר בישראל, והולך ומתפתח שילוב האבות בחופשת הלידה (גם אם באופן מדורג).

אלא שלמגזר הפרטי יש תכניות משלו, יש לו קצב משלו וכללים משלו. העיוות הקיים גדול כל כך, עד שהפכנו לעיוורים. אנחנו משלימים עם יחס מפלה להורים. קחו, למשל, גבר שירצה לצאת מהעבודה לאסוף את ילדיו פעם בשבוע. הוא יזכה להרמת גבות ברוב מקומות העבודה במגזר הפרטי. פעמיים? אין על מה לדבר. יוסי, הספר השכונתי שלנו, תלה על דלת המספרה שלו השבוע שלט: "יצאתי להגשים חלום ולהוציא את הילדה שלי מהגן". עד כדי כך. אם לשלושה ילדים קטנים שתצא לחפש עבודה - ברוכת כישרונות ככל שתהיה, נקודת הזינוק שלה מאתגרת, שלא לומר בעייתית. לא המצאנו את התופעה הזאת, אבל באותה הנשימה – אנחנו לא שונים מבני אנוש במקומות אחרים.

אין שום סיבה לצעוק "גוואעלד!". נכון, המצב רחוק מלהיות אידיאלי, וקיים פער ניכר בין הרצון להיטיב עם היולדת והמשפחה לבין היכולת לאפשר חופשת לידה מבלי לגרום ליולדת נזק בשוק העבודה – בדיעבד או מראש. אבל לא נכון לספר לעצמנו שהמצב הנוכחי הוא טבעי או סביר; הוא לא. ולא נכון, אגב, לתלות את כל האשם, או את האחריות, במעסיקים.

המקום שלנו כחברה מתוקנת הוא לא לטמון את הראש בחול, אלא לשאול את עצמנו איך הסיפור הזה הופך מפנטזיה למציאות שגם מעסיקים וגם עובדים יוכלו לחיות איתה. כך למשל, יש לדבר על ברירת מחדל של גברים שלוקחים חלק (כלשהו!) מתקופת ההורות כפי שח"כ טרכטנברג מציע כדי לקדם תודעה שוויונית גם למעסיקים. בנוסף ניתן לדבר על עיגון הגנה של ממש לעובדת במסגרת החוק, לצד תגמול של ממש למעסיק שיאפשר ליולדת להאריך את חופשת הלידה – גם אם תגמול מדורג, אשר שיאו בתקופת ההארכה הראשונה, ובהמשך הוא פוחת.

אמא מחזיקה תינוק (ShutterStock)
אם לשלושה ילדים קטנים שתצא לחפש עבודה - ברוכת כישרונות ככל שתהיה, נקודת הזינוק שלה מאתגרת, שלא לומר בעייתית (צילום: ShutterStock)

העיוות איננו מתחיל בשוק התעסוקה או במעסיקים; הוא מתחיל בתפיסה שלנו כחברה וביכולת שלנו להדביק את קצב המציאות המתפתחת. גם המגזר הפרטי בנוי מאבות ואימהות – ואסור לנו לשכוח זאת. אם נפנה לציבור, אני בטוחה שהתמיכה תהיה לא רק מצד האימהות, אלא גם מצד אבות רבים, החשים יותר ויותר שהם מחמיצים שנים חשובות כל כך בחיי ילדיהם. ואילו שאלנו את הילדים, קשה לי להאמין שהייתה נרשמת התנגדות בקהל.

ובנימה אישית? אבל רק בינינו: גם אם ברגעים מסוימים חיכיתי בקוצר רוח לחזור לשגרת החיים ולעבודה (ברור לכם שזו לא "חופשה", נכון?),אני מבינה היום עד כמה חשובה התקופה הזאת: התינוק שלי היה זקוק לכל יום, וגם הילדות האחרות היו צריכות אימא שיכולה להפנות את תשומת לבה להסתגלות שלהן למצב החדש. בסופו של יום, זה מייצר תא משפחתי בריא יותר וחוזר אלינו כחברה.

הכותבת היא עו"ד, מנהלת לשכת המסחר ארה"ב בישראל ואם לשלושה