בצהרי יום חמישי פנה ראש הממשלה בנימין נתניהו בפנייה נרגשת לאזרחי ישראל, להענות לבקשתה של טניה, אמו של החייל סלבה גרגאי שנהרג ברמת הגולן, לבוא להלווייתו ולחלוק לו את הכבוד האחרון. אלא שביום למחרת נודע כי סלביק, כך קראה לו אמו, נקבר בנפרד משאר החיילים משום שלא היה יהודי על פי ההלכה.
איני חשה בושה גדולה יותר כלפי המדינה הזאת מאשר כשאני שומעת שקוברים "רוסי" בנפרד. אני תוהה מה בין הטקסט הנרגש של ראש הממשלה על הגשמת החלום הציוני והמחויבות הלאומית להגנה על המולדת לבין אותו חוסר כבוד בו נוהגת המדינה כלפי חיילים, שהיו מספיק טובים בחייהם להילחם ולסכן את עצמם עבור העם היהודי ולמות עבורו, אבל לא טובים מספיק במותם כדי להיקבר יחד עם חבריהם לנשק.
ערב לפני שנודע על האירוע המצער, יצא לי לצפות בסרט "מאחורי המספרים", המספר את סיפורן של נשים אפרו-אמריקניות מבריקות, שעבדו בסוכנות החלל נאס"א בתקופה בה התרחש אחד המבצעים הגדולים: שיגורו לחלל של האסטרונאוט ג'ון גלן בשנת 1962 וההקפה הראשונה של כדור הארץ. הסיפור מתאר את מדיניות הסגרגציה האמריקנית בקפדנות מחרידה.
באחת הסצנות, המתמטיקאית האפרו-אמריקנית קתרין ג'ונסון והמוח מאחורי אחד המבצעים הגדולים בהיסטוריית החלל האמריקנית ואולי גם האנושית, נאלצה לרוץ כקילומטר וחצי בכל פעם שנזקקה לשירותים. מסתבר שבאגף שאליו נשלחה לעבוד לא היו שירותים "לצבעוניים בלבד", אליהם חויבו ללכת עובדים אפרו-אמריקנים במסגרת אותה מדיניות של הפרדה גזעית.
אין שונה בסיפור ההפרדה בסרט לבין סוגיית הקבורה הנפרדת, עליה אנו שומעים בכל פעם שמזכירים את מותו של חייל, ששמו מצלצל רוסי. עכשיו תסבירו לאמו, שממשלת נתניהו בכלל הטיבה עמה בזה שקברה את הבן שלה בנפרד ולא מחוץ לחלקה, כפי שהיה נהוג עד לא מזמן. שכן על פי החוק החדש ו"הנדיב", שהוכתב לממשלה על ידי הרבנות הראשית והחרדים, דרוש מרחק של ארבע אמות (רווח של כשני מטרים) והצבת ספסל בין הקברים, כדי למנוע התבוללות של החיילים היהודים גם מתחת לפני האדמה במקרה שייקברו ליד מישהו שיהדותו מוטלת בספק.
בפועל, ולמרות הסדר הקבורה החדש, יש כאן סוגיה של אפליה בקבורה יחד עם הלבנת פניהן ברבים של משפחות שכולות טריות, שבנוסף על הטרגדיה, צריכות להתמודד גם עם התיוג המשפיל של יהודים סוג ב'. באוזני כל עולה חדש, כבר בימיו הראשונים בארץ, הוותיקים מעלים על נס את צבא העם, ולא רק כמגן בפועל על המדינה, אלא בהיותו חוסן לאומי, מחנה משותף לקהילות השונות המרכיבות את החברה הישראלית. "כרטיס כניסה לחברה הישראלית", זה מה ששומעים על צה"ל בימים הראשונים בישראל, וזה הנרטיב, במידה רבה של צדק, שהצבא והעם שלו מספרים לנו. נרטיב של שותפות גורל. אז איפה באמת השותפות הזאת בפועל הלכה למעשה?
אז נכון, מדינת ישראל ושרי ישראל, כולל אלו מהמגזר הרוסי, כשלו בכל השנים האלו, מאז העלייה הגדולה, בלפתור את שאלת הזכויות עבור עולי ברית המועצות שאינם נחשבים ליהודים כאן. המדינה מפלה עד היום אזרחים שהגיעו לכאן ביוזמתה, שחלקם היו פעילים ציוניים בולטים ללא קשר אם אמם או אביהם היו יהודים, ושהקדישו למדינה הזאת את היקר להם מכל, הילדים שלהם, ובאו לכאן במידה רבה בעקבותיהם, בגללם ועבורם. הם אלו שסופגים עכשיו את סתירת הלחי שמדינת היהודים נותנת להם בדמות האפליה בזכויות.
אותה מדיניות סגרגציה גזעית שמתקיימת דה-פקטו במדינת ישראל כלפי יוצאי ברית המועצות וילדיהם, מתבטאת גם ברישום פוגעני במשרד הפנים (חלקם נרשמים כאוקראינים, אוזבקים, בלארוסים, ללא קשר לזהות שלהם והשורשים היהודיים שלהם), וכן בהיעדר אפשרות להינשא במדינה בה הם משלמים מסים, וכמובן, שאלת הקבורה, שצורמת ביתר שאת כאשר מדובר בחייל שלא נשאל על יהדותו בזמן שהתקבל לשירות קרבי למען כולנו, אלא רק במותו.
אינני מנסה לטשטש גבולות. יש מגוון רחב של קהילות ומסורות בישראל. יש פה יהדות אורתודוקסית, רפורמית, חילונית ועוד. כולנו כאן יחד וכל אחד עם "תורה" משלו. אבל יש גם עניין של דרך ארץ, של מחויבות ערכית לאותה שותפות גורל. לפיכך אין ולא יכולה להתקיים שום סוג של הפרדה, גם לא בבתי העלמין הצבאיים. מי ששירת את כולנו ללא קשר לרישום שלו במרשם האוכלוסין של מדינת ישראל, ראוי שייקבר עם כולם. אחרת נצטרך לקבור את עצמנו כל פעם מבושה.
קטיה קופצ'יק, רכזת תחום דוברי הרוסית בתנועת "ישראל חופשית"