"זה אונס": מה באמת קורה בחדר הכי דיסקרטי בבית החולים כשהדלת נסגרת?

"לפני כשלוש שנים, כשהגעתי לחדר 4, אמרתי שאני לא רוצה להגיש תלונה על האונס. העובדת הסוציאלית אמרה לי שעל פי הנוהל, מי שלא מגישה תלונה - מועברת למיון נשים. ראיתי את חדר 4 לעשר דקות, רק לתשאול, והושארתי לבד במיון נשים. שם עברתי גם ניסיון חקירה של שני שוטרים במסדרון, לעיניי כולם. ביקשתי שעובדת סוציאלית תסביר לי מה הולך פה והיא לקחה אותי לחדר האוכל של הרופאים, מקום בו כולם יוצאים ונכנסים כל הזמן. שאלתי בדמעות 'למה את לא לוקחת אותי לחדר 4?'"

"נאנסתי ורציתי להיבדק, רק לא רציתי שרופא משפטי יבדוק אותי. העובדת הסוציאלית ענתה 'זאת בעיה שלך שאת לא רוצה להתלונן במשטרה'. חיכיתי בספסלים יותר משעתיים לבדי. כשנכנסתי, הרופאה שטיפלה בי סירבה לקרוא לזה אונס, לטענתה, בגלל שלא הייתה הכנסת זרע לנרתיק. היא כל הזמן קראה לזה "יחסי מין וניסיון לאונס", זה מצוטט במכתב השחרור שלי. הבדיקה התבצעה בזמן שאחות החזיקה אותי צמוד לשולחן כי ניסיתי לברוח. האחות והרופאה צעקו עליי 'נא להיות בשקט, זה לא כואב, רק לא נעים'. הרופאה החלה בדיקות פולשניות בלי להודיע לי מראש, מבלי לבקש את רשותי. אני מצאתי את עצמי שוכבת על מיטת בדיקה, יום אחרי האונס, ומשום מקום יש חפץ מתכתי בתוכי. הרופאה כל הזמן חזרה ואמרה 'זה רק ניסיון לתקיפה. יש קרעים דרגה 1 אבל זה לא נורא'".

חדר מספר 4, או בשמו הרשמי "חדר אקוטי", קיים משנת 2000 והוא המקום הראשון אליו אמורים להגיע נפגעי תקיפה מינית בשעות שלאחר המקרה המזעזע. ג'ו סמית', שעברה התעללות מינית בילדותה ונאנסה בגיל 20, העידה השבוע בוועדה לקידום מעמד האישה בכנסת בראשות ח"כ עאידה תומא-סלימאן וביוזמת שרת הבריאות לשעבר, ח"כ יעל גרמן וח"כ דב חנין, על הניסיון המר והמזעזע שעברה, לדבריה, בחדר 4 שבבית חולים 'וולפסון' בחולון.

"לפני השחרור מחדר 4 נתנו לי ערכה עם תרופות נגד מחלות מין ומחלות נוספות. ניסיתי לשאול את הרופאה מה יש בתרופות האלו ומה תופעות הלוואי, אבל בשלב הזה היא כבר התעצבנה עליי, דחפה את התרופות חזרה למגרה, ואמרה לי 'גברת, תלכי לחפש את זה בקופת החולים'. אמרתי לה שכואב לי, שכל האזור נפוח. היא שחררה אותי ככה, מבלי שאף אחד מבית החולים שאל אותי איך אני מגיעה הביתה, אם יש מי שיטפל בי, מישהו שיהיה איתי הלילה. פשוט שוחררתי בלילה לחפש אוטובוס הביתה".

החדרים האקוטיים, הנמצאים בחמישה בתי חולים ברחבי הארץ, רחוקים מהמולת הניאונים ופצועי תאונות הדרכים. הם קרויים בשמות דיסקרטיים כמו "חדר 4" או "חדר 10" למרות שדלתות החדרים עירומות ממספרים. בכל חדר נמצאות רופאת נשים, אחות ועובדת סוציאלית שאמורה ללוות את הנפגעות עד תום הבדיקה ובימים שלאחר מכן. הליווי האישי והדיסקרטי מורגש גם בריהוט החדר, שמעוצב בחמימות מאופקת המתאימה לחדר פסיכולוג. חדר ובו שולחן עגול, כורסא, תמונה ואפילו חלון קטן, לצדם שירותים ומקלחת צמודים.

המון מחשבה הושקעה בחדרים הללו, כאשר המטרה היא אחת - להעניק לאותם פצועים בגוף ובנפש טיפול רפואי שכה נחוץ בשעות לאחר התקיפה, וכן לאסוף ראיות שיעזרו בעת הגשת התלונה. הטיפול בהם מציג אתגר מיוחד שכן הוא מצריך בדיקה של איברים אינטימיים וחבולים, כשהמטופלים חווים קושי רגשי עצום ורצון עז לברוח ולהסתגר.

אלא שמטרות לחוד ומציאות לחוד. בדיקה שבוצעה בחודש שעבר על-ידי הקליניקה לפמיניזם משפטי באוניברסיטת חיפה, בשיתוף איגוד ומרכזי הסיוע לנפגעות תקיפה מינית, מעלה תמונה קשה למדי. בתשובות לשאלון אנונימי שהפיצה הקליניקה, העידו הנאנסות בזו אחר זו על יחס קר, משפיל וברוטאלי בחדרים האקוטיים, גם מצד הצוות המטפל. "הרופא היה קר אליי, לא רגיש. גם התלונן הרבה על השעה המאוחרת. הוא היה רע אליי", טענה אחת הנאנסות. חלקן אף השתמשו במושג "אונס בפני עצמו" בכמה מהתיאורים לבדיקות שמתנהלות כאשר דלת החדר נסגרת. חוזר מנכ"ל משרד הבריאות המיושן, שיצא לפני 14 שנה, מגדיר את סמכויות המטפלים ואת הרגישות הרבה בה יש לנהוג כלפי נפגעת תקיפה מינית. העיקרון הבסיסי המובא בו, "החזרת השליטה לנפגעת על גופה", מופר בגסות פעם אחר פעם. כך, למשל, מצוין מפורשות כי מרגע הגעת נאנסת לבית החולים אין להשאירה לבד אף לא רגע אחד, וכי על העובדת הסוציאלית שמלווה אותה להסביר על בדיקות גניקולוגיות פולשניות ועל הצורך לשחזר את האירוע.

אך מרוב הדיווחים עולה כי לנפגעות כלל לא מוסבר על התהליך הרפואי שיעברו. רבות מהנפגעות דיווחו שהושארו לבדן זמן רב, לעיתים שעתיים. במחצית מהעדויות תואר כי בקשות הנפגעות לליווי, בעיקר בשלב הבדיקה הגופנית כפי שהנוהל מחייב, לא נענו. כתוצאה, נשים רבות שהותקפו בחרו שלא לעבור את הבדיקה הפולשנית. מחצית הנפגעות שבכל זאת עברו את הבדיקה העידו כי לא קיבלו את תוצאותיה. "הייתי צריכה לבוא לקחת את התוצאות בעצמי, אז לא חזרתי לשם. גם לא יצרו איתי קשר", סיפרה אחת מהן. מצב זה אינו מאפשר לנפגעת לעקוב אחר מצבה הרפואי לאחר התקיפה.

"הכול הזדהם, עד היום איבר המין שלי פגוע", סיפרה סמית' בכנסת. "אני חיה עם זה שמשהו שם לא בסדר וזה היה יכול להימנע אם הייתי מקבלת טיפול בזמן. כל ניסיון שלי לקבל דין וחשבון מבית החולים לא נענה. אני לא מבינה איך דבר כזה קורה".

באותו הדיון השתתפה גם אתי, עובדת סוציאלית העובדת בחדר 4 כבר מספר שנים. היא שפכה אור על מצוקות הצוות, אשר לשיטתה מוביל הרבה פעמים לכשלים בטיפול. "אין לנו ליווי אישי והעומס הנפשי שלנו גדול. בגלל זה התחלופה בצוות מאד גבוהה. אנחנו עובדות גם מהבית אחרי שעות העבודה, ומוקפצות לפחות כמה פעמים בלילה לחדר כדי לקבל מטופלים. אין לנו תגמול. אנחנו מקבלות תשלום על שש שעות שכר לכוננות שישי-שבת מלאה. אלו התנאים שלנו. הצוות קורס, אבל מגיעות נשים, אז מה נעשה? בנוסף, ההדרכה היא חיצונית ולא של איש מקצוע שהוא מומחה בזה, זה לא הגיוני בכלל".

רוני, בת 36 מצפון הארץ, עברה מספר מקרי אונס על ידי גברים שונים בהפרש של מספר שנים. לטראומות הבלתי נתפסות שעברה התווספו חוויות קשות במפגש עם מערכת הבריאות. במשך השנים היא נאלצה להגיע לחדרים האקוטיים, ביניהם חדר 4 שבבית חולים "וולפסון" וחדר 10 שבבית חולים "בני ציון" שבחיפה ולהתמודד, לדבריה, עם יחס פוגעני ומשפיל. בשיחה עם מערכת וואלה! NEWS היא מגוללת לראשונה את סיפורה הקשה מנשוא, ואת היחס הקשה שספגה מהמערכת, שחושף את כשליה הרבים.

מגיל 5 ועד שהייתה בת 12 אביה התעלל בה מינית. כשסיפרה על כך לראשונה בבית הספר, נלקחה למשטרה לצורך מתן עדות. לדבריה, השוטרים לא האמינו לה. "הייתה חוקרת מאד לא רגישה ששאלה שאלות בצורה בלתי נסבלת. למחרת, ראש האגף מתקשרת אליי וצורחת בטלפון למה אני לא בקשר עם אבא שלי. היה שלב שטענו שהכול קונספירציה שנועדה לפגוע באבי, שהיה מאד מוכר בעיר". בנקודה הזו, בהיותה נערה צעירה בת 15, נשבר האמון בין רוני לבין משטרת ישראל. היא נשבעה כי לא תשוב להתלונן במשטרה כדי לא לעבור את אותה חוויה משפילה וטראומתית בשנית.

למרבה הזוועה, רוני אכן נאנסה שוב בהיותה חיילת - ובחרה לשתוק. "יצאתי עם בחור שהיה מבוגר ממני בעשור. באחת הפעמים סירבתי לשתות והוא התחיל לכפות עצמו עליי. הוא נגע בי במקומות שהפכו אותי למשותקת. הוא פשוט עשה בי כרצונו. כשסיים הוא התלבש, לקח את הקונדום בתוך שקית והלך". למחרת שבה רוני לבסיס וסיפרה לפסיכולוגית שמלווה אותה מזה שנים. היא הפצירה בה ללכת להתלונן אך רוני סירבה בתוקף. למחרת, הקצינה הראשית בבסיס לא הותירה לה ברירה ושלושתן נסעו יחדיו לחדר 4, בבית חולים "וולפסון". "אנחנו מגיעות לדלפק המיון והם אומרים לנו בואו תשבו פה בספסל במיון. זה הרגיש לי כמו נצח. אף אחת לא הסבירה לנו למי אנחנו מחכות וכמה זמן. כשהעובדת הסוציאלית הסתכלה על שלושתנו ושאלה מי הנאנסת. הכניסו אותנו לחדר עם שולחן עגול והיא התחילה לשאול אותי מה קרה. אחרי זה הגיעו רופאה ורופא, וביקשו מהקצינה לצאת".

"נשארתי עם רופא משפטי שעמד מולי עם מקטרת", היא ממשיכה. "הוא הוציא מהמזוודה השחורה שלו מצלמה ונורה ענקית. זה הדבר היחיד שהסתכלתי עליו. הוא עמד מולי והרופאה לידנו שאלה על מה שקרה. זה היה נורא. אמרתי שאני לא רוצה לעבור בדיקה גופנית כי הייתי צריכה להתפשט מול גבר שעומד מולי עם מצלמה. קפאתי. הם לא לחצו עליי, רק השאירו אותי בחדר ואמרו שיתנו לי תרופות. כשיצאתי משם הקאתי המון, היו לי בחילות וסחרחורות מכל התהליך הזה".

תחושות ההשפלה מההליך המנוכר להכעיס שעברה רוני נצרבו בבשרה. חדר מספר 4 הפך שם קוד לטראומה השנייה שמתרחשת לאחר מעשה האינוס. כאשר עברה מעשה אונס נוסף, שלישי, הבינה שעליה לחזור לחדר אקוטי פעם נוספת. "לפני שנתיים הכרתי בחור באתר הכרויות. בדייט השני שכבנו בהסכמה ונהניתי. בדייט השלישי הוא ביקש ממני לעשות דברים שהיה קשה לי לעשות. הוא ניסה לשכנע אותי, אך כשסירבתי הוא כפה את עצמו עליי. החזיק אותי חזק, לא יכולתי לנשום או לזוז. בשלב מסוים הוא שלף מתחת למיטה שלו מעיין משקולת יד ואמר לי "את יודעת, יש בנות שאוהבות חדירה כפויה." רעדתי מפחד, פחדתי לזוז כדי לא להיפצע עוד יותר. כשסיים, קמתי, התלבשתי מהר והלכתי".

למחרת היא שיתפה את המטפלת שלה זה שנים במקרה, אך ביקשה לא להתלונן כדי לא להגיע שוב לחדר האקוטי. שעות לאחר מכן התחילה לדמם. "בשלב הזה השתכנעתי שאני חייבת לעבור טיפול רפואי, אבל היה לי ברור שאם אני הולכת לבית חולים זה בשני תנאים: אני לא רוצה משטרה ולא רוצה שגבר יגע בי". היא הגיעה לחדר 10 בבית חולים "בני ציון". "התקשרנו לפני כדי לוודא שרופאה תטפל בי אבל הם לא היו מוכנים להבטיח לי את זה. גם לא היו מוכנים לוותר על משטרה כי יש להם חובת דיווח. הם הסכימו לקרוא לשוטרים רק כשאסיים את הבדיקה כי המטפלת שלי אמרה להם שאני סובלת מפוסט טראומה ודימום קשה".

"כשהגענו, חיכתה מתנדבת מקסימה מהמרכז לסיוע נפגעות תקיפה מינית שהסבירה לי את התהליך, אבל כבר ידעתי לקראת מה אני הולכת. חדר מאד נעים, ספה, חלון, שולחן ודלת נפרדת לכל הבדיקות. אבל חיכיתי לרופאה מספר שעות, אף שהגעתי כבר בצהריים וידעו שאני במצב פיזי קשה. זה השלב שהתחלתי להתדרדר נפשית. את יושבת ומחכה לרופאה והכל מתחיל לעלות. הריחות הצלילים, המגע".

קולה מתחיל לרעוד שוב. "נכנסתי למצב קטטוני. ההמתנה הזאת פשוט ממוטטת אותך, היא הייתה אחד החלקים הכי נוראים". הרופאה שלחה אותה לעבור בדיקת היריון וכשחזרה נאלצה לספר את חווית האונס הברוטאלי שעברה. "כל דבר ששואלים אותך את צריכה שיגידו פעמיים. הרגשתי מטושטשת, לא מרוכזת, הגוף עדיין כואב. התמוטטתי פעמיים ונתנו לי כדור הרגעה כי הייתי שרועה על הרצפה. בעקבות מה שסיפרתי שלחו אותי לעבור רצף בדיקות המכונות 'ערכת אונס' הנשמרות לשלושה חודשים. במהלך הבדיקות האנשים סביבי החלו לדבר בקול רם מעליי: איפה יהיו ראיות? אולי בציפורניים? באוזניים? הורידו לי את כל הבגדים ובדקו אם יש חבלות. כשסיימו, קיבלתי כוס עם 18 כדורים. שמונה כחולים ועשרה לבנים".

"כעבור ארבע שעות של בדיקות, שוחררתי הביתה. לפני שהלכתי הרופאה אמרה לי 'רק תזכרי לעקוב אחרי כל הבדיקות שלך'. שבוע לאחר מכן התקשרה אליי העובדת הסוציאלית ושאלה שאלות מתוך רשימה אבל הן לא היו בכלל קשורות למצבי. סיפרתי לה שאני לא הלכתי לגניקולוגית כי אני לא יודעת למי לפנות ואני פוחדת. רק באוגוסט האחרון עשיתי בדיקה".

שבועיים לאחר מכן רוני נאנסה שוב, פעם נוספת על-ידי אביה. "הכאב הפיזי הוא קל, הכאב הנפשי הוא נוראי. הייתי בתקופה קשה והוא ידע לנצל את הבדידות הזאת אצלי. הוא הגיע אליי הביתה, המתין לי בחוץ עד שאפתח לו ואז הוא פשוט נכנס בכוח ודחף אותי אל חדר השינה. למחרת הגעתי שוב לחדר 10, הפעם עם הבגדים בהם נאנסתי וגם שרטתי אותו כדי שיהיו לי דגימות DNA מתחת לציפורניים. את כל זה זכרתי מהשאלות שנשאלתי שבועיים קודם לכן בחדר 10".

"הרגשתי שהביטחון העצמי שלי גבוה יותר לעומת פעמים קודמות כי כבר ידעתי לאן אני הולכת. אך כשאמרו לי שאין רופאה, אלא רק רופא כונן, נכנסתי להתקף פאניקה. רק אחרי שעה וחצי מצאו רופאה שתטפל בי. לא הציעו לי מקלחת. רק תרופות. אחרי כמה ימים החלו להופיע לי כתמים אדומים בעיניים. לא ידעתי אם זה קשור לתרופות".

סוגיה נוספת היא האופן שבו מטפלת המערכת ב"ערכת האונס". אלו נשמרות לתקופה של שלושה חודשים בלבד, מהקצרות בעולם. "נוהל משרד הבריאות באשר לערכת האונס אינו ברור", אומרת עו"ד ורדית אבידן, מנהלת הקליניקה המשפטית. "מדוע היא נשמרת רק לשלושה חודשים ואחר-כך מושמדת? בארה"ב ניתן לשמור אותן כל הזמן שיידרש לנפגעת להחליט אם להגיש תלונה או לחלופין בהתאם לחוק התיישנות, שלרוב נמשך שבע שנים. שלושה חודשים הוא משך זמן מינימלי בו נפגעות רק מתחילות להתמודד עם תסמונת פוסט-טראומה, וידוע שרובן מבשילות לכדי תלונה בפועל רק תקופה ארוכה לאחר האונס".

"מי שמסרבת להגיש תלונה, יודעת שהיא זכאית להתחרט תוך שלושה חודשים", מסבירה זהר לביא-סהר, מרכזת תחום האלימות במשפחה במשרד הבריאות. "אחר כך גם מתקשרים אליה שוב. ב-99% מהמקרים הן עדיין מסרבות להגיש תלונה. כרגע אנחנו מנסים למצוא תשובת ביניים בנושא. אכן לא הגיוני שבית החולים יחזיק בראייה משפטית. כנראה שבנוהל החדש נאריך את תקופת הזמן, אבל אז השאלה היא איפה נאחסן את הערכות. זאת סוגיה שצריך לחשוב עליה ביחד עם המשטרה ולשנות אותה לאור ההתעוררות הציבורית סביב הנושא".

דווקא כאשר פרשיות הטרדות מיניות עולות לכותרות באופן קבוע, ונוצר אקלים חברתי המעודד נאנסות להתלונן ולטפל בעצמן, ניכר כי חדר 4 וחדרים אקוטיים נוספים אינם מספקים את המענה לשמו הוקמו. כך נוצרת מציאות עגומה, שבה למרכזי הסיוע הגיעו ב-2015 3,402 דיווחים על אונס ופגיעה מינית, בעוד שלחדרים האקוטים הגיעו 676 גברים ונשים בלבד.

הסיבות לכך הן, כאמור, יחס קר עד ברוטאלי מהצוות המטפל, וערכת אונס שנשמרת שלושה חודשים בלבד, תקופת זמן בעייתית שמכשילה בהכרח תלונות עתידיות של נפגעי תקיפה מינית. אך בעיה גדולה נוספת היא מיעוטם של החדרים האלה – בכל הארץ פועלים חמישה בלבד: בהדסה עין כרם שבירושלים, בבני ציון שבחיפה (חדר 10), במרכז טנא שבבית חולים פוריה סמוך לטבריה, ואילו בכל אזור המרכז וגוש דן ישנו חדר אחד בלבד, חדר 4 בבית חולים "וולפסון". בדרום הארץ המצב חמור אף יותר. מירושלים ועד אילת ישנו רק חדר אחד המתפקד באזור הדרום, בבית חולים "סורוקה" בבאר שבע. בשנת 2015, היה ניסיון עצמאי של בית חולים לניאדו שבנתניה לקיים חדר אקוטי, אך בהעדר משאבים כלכליים, הפרויקט כשל ונסגר תוך פחות משנה, למרות הביקוש הרב.

"באילת אין חדר אקוטי בכלל, וזו עיר שיש בה הרבה מאד מקרי אונס ופגיעות מיניות כי זו עיר תיירות, בחורות צעירות מגיעות מחו"ל, ישראליות אחרי הצבא. זו עיר שפורקים בה עול", אומרת בכעס אורית סוליציאנו, מנכ"לית איגוד מרכזי סיוע לנפגעות תקיפה מינית. "בעיר הזו יש פוטנציאל מאוד גדול ודווקא שם אין כלום. הן צריכות לנסוע עד באר שבע. אבל גם כשבנות היו מגיעות בלילה, למשל, הן היו מגלות שהחדר סגור. אם משהו קורה לך בעשר בלילה את לא תסעי עוד שעתיים למקום מרוחק. זה כמו מיון - מי מחכה למיון שעתיים?".

אולם נראה כי הסיבה המרכזית לבעייתיות הרבה הקיימת בתחום היא היעדר סטנדרטים ופיקוח מצד משרד הבריאות, בכל הקשור לתפקוד החדרים והכשרת צוותים מקצועיים לטיפול בנפגעות. "משרד הבריאות לא קבע סטנדרטיזציה לתפקוד החדרים האלו ולהכשרות המקצועיות הכרוכות בו, כמו למשל הכשרה באיסוף ממצאים פורנזיים", ממשיכה סוליציאנו. "למיטב הבנתי, ההכשרות הועברו על-ידי גורם חיצוני ולא כחלק מתקציב משרד הבריאות. אם אין מימון ממשלתי אז אין סטנדרט. גם הצוות המטפל לא עובר 'שיח חוסן' שמאפשר לו לפרוק את המטענים שעולים בטיפול. אני שומעת את זה כל הזמן מהשטח. כל הנושא הזה הוא מעין 'בן חורג' של מערכת הבריאות".

במשרד הבריאות מודים כי נכון להיום, הם עדיין פועלים על פי חוזר נהלים ישן ומצומצם משנת 2003, אך נערכים בימים אלו להכנת חוזר מנכ"ל חדש שיכלול את התרופות החדשות, נחיצותו ותפקידו של הצוות הפסיכיאטרי במקרים הללו וכן את הטיפול בנפגעי תקיפה מינית בשבועות ובחודשים שלאחר הפגיעה. את הסיבות לכשלים, הם נועצים בתקציב הנמוך והבלתי אפשרי המושקע בחדרים הללו.

"ל'סורוקה' יש קו כוננות שהם לא יכלו לתקצב, זה הקשה עליהם להפעיל את המרכז באופן רציף", אומרת לביא-סהר. היא מודה כי אכן ישנה בעייתיות בכל הנוגע למרחק ולנגישות של החדרים למטופלים, זאת בשל בעיות תקציביות. "הובטחה ל'סורוקה' השלמת תקציב, ואנחנו מטפלים בכך כבר זמן רב עם הנהלת האוצר. כדי להפעיל מרכז כזה, צריך צוות ייעודי של אחות, רופא שיקדיש זמן כי מדובר בבדיקות יותר ארוכות וכן עובדת סוציאלית שתלווה את התהליך מההתחלה ועד הסוף. בנוסף צריך קו כוננות נפרד. אם היה לי תקציב לכך אז כן הייתי פותחת מרכזים נוספים באזור השרון, בצפון ובאילת. צריך תוספת של כשלושה מיליון שקלים כדי שכל זה יקרה. חמשת המרכזים פועלים כיום בתקציב של כשני מיליון שקלים, זה תקציב של מרכז אחד. הנושא הזה בדמי, אבל לצערי היריעה קצרה, ואני חושבת שהעדיפות כרגע היא לתת את השירות הטוב יותר מאשר להוסיף עוד מרכזים". לביא-סהר ציינה כי אינה מכירה את התלונות העולות מהכתבה, וכי אם הנפגעות יבחרו להתלונן בלשכתה, היא תבדוק כל מקרה לגופו.

את רוני כל הוויכוח הזה לא מעניין. "לא נתנו לי לבחור מי יהיה איתי בחדר, לא נתנו לי לראות רופאה אישה, הכריחו אותי לעמוד ערומה מול רופא עם מצלמה ענקית. עברתי 'ערכת אונס' עם בדיקת DNA, ציפורניים, זרע בנרתיק, תחתונים, צילום החבורות. ואז שואלים למה נפגעות מדברות רק אחרי חמש שנים או למה מישהי מספרת רק אחרי עשר שנים. כי אם היא מעיזה לפנות לבית החולים אחרי המקרה ונותנים לה תחושה נוראית - אז למה מצפים? שהיא תחזור שוב? כשאני חושבת על כל מה שעברתי בחדרים האלו, שאמורים להיות מקום חם ומגן, אני מבינה למה אין כמעט מתלוננות אחרי אונס".

"מדובר ביחידה הפועלת משנת 2000, מזה כ-16 שנים, אשר מקבלת שבחים רבים, הן על הטיפול המקצועי והן על השירות האנושי והמסור שניתן במסגרתה. המרכז לטיפול בנפגעי תקיפה מינית ב'וולפסון' מהווה מודל ליחידות דומות בכל בתי החולים בארץ. הצוות שלנו עובד במשמרות, 24 שעות ביממה, והוא כולל רופאים ורופאות, אחיות, עובדות ועובדים סוציאליים, וכן רופאים משפטיים, בהתאם לצורך. בראש היחידה עומדת רופאת נשים, אשר עושה ימים כלילות, בשיתוף פעולה מלא עם העמותות המסייעות לנשים במצוקה. אכן, לעתים בשעות מסוימות לא נמצאת בבית החולים רופאת נשים אשר פנויה להעניק את השירות הרפואי לנפגעות התקיפה המינית באופן מידי, ואנו נאלצים להעניק את השירות על-ידי רופא נשים. לרוב, אנו משתדלים ועושים כל מאמץ לאפשר בחירה.

לכאורה, בהתאם להנחיות הקיימות בבית החולים ומיושמות הלכה למעשה, השיחה שמצטטת המתלוננת לא הייתה אמורה להתקיים. עם זאת, אין באפשרותנו להכחיש או לאשר שיחה כזו היום, ארבע שנים לאחר המקרה. חשוב לציין כי ברמה הרפואית המתלוננת קיבלה את הטיפול המיטבי המתאים למצבה הרפואי. בית החולים מחויב לטפל בכל אדם המגיע אל שעריו במהירות האפשרית, הכול בהתאם לנסיבות ולדחיפות המקרה הרפואי".

"לצערנו, אין ביכולתנו להגיב ולהתייחס לתלונות אנונימיות ועוד מבלי לקבל מכם ולו תאריך. המרכז הרב תחומי לנפגעי ונפגעות תקיפה מינית הפועל בבית החולים בני ציון הינו יחיד מסוגו בצפון ומעניק שירות מיטבי במלוא הרגישות לנפגעי ונפגעות תקיפה מינית; כאשר צוות העובדים אף עבר הכשרה מיוחדת לשם כך".