הפתרון בחאלב הוא לא הפתרון

המערכה בחאלב נמצאת על סף סיום והכרעה. עדיין לא ברור אם רוסיה, איראן והמיליציות שלהן, כמו גם המשטר הסורי, יכריזו בימים הקרובים על ניצחונן הצבאי, וכן אם הפתרון הצבאי-ביטחוני הוא אכן זה שייצב את השלטון של בשאר אל-אסד. מה שכן מסתמן הוא שאת הגורם המכריע בשינוי מהלך המלחמה יש לייחס לרוסיה, שהפעילה כוח צבאי חסר תקדים כדי להטות את הכף לטובת משטר אסד, וזו סיבה לדאגה.

מן המפורסמות היא שהכרעה צבאית או שליטה ביטחונית אינן ערובה ליציבות, בטח ובטח אם אינן מלוות בפתרון מדיני המקובל על הצדדים. במקרים של מלחמות אזרחים, הכוללות סדקים ושסעים במרקם החברתי, הסכסוך לעולם אינו מסתיים בהנחתת תכתיבים של המנצח על המפסיד, והכתבת פתרון מדיני חד-צדדי. אולם לא נראה שמישהו מעוניין בפתרון אמיתי. רוסיה הייתה יכולה להשתמש בכוח ובנוכחות שלה כדי להביא לפתרון מדיני, ולא רק להכרעה צבאית הרסנית, אך היא לא עשתה זאת. וכך התקדמה רוסיה בלי מעצורים לעבר המטרה היחידה שראתה מול עיניה: הכרעה צבאית.

רוסיה שמרה על משטר אסד תוך שהיא ממוטטת את כל שאר רכיבי החברה והמדינה בסוריה, ועשתה זאת בדרך של הרס מוחלט – של ערים, בתי חולים ותשתיות. מאיזור מזרח חאלב, כמו גם מחומס, זבדאני, דאריה וערים מוכות אסון אחרות, לא נותר דבר מלבד שרידים והריסות בניינים, כמו גם אזורי רפאים שנוצרו לאחר עקירת אוכלוסיות על רקע עדתי. נדמה שמה שהיה חשוב לרוסיה הוא למנוע את התמוטטות סוריה רק כדי "לשקם" אותה כבסיס צבאי אסטרטגי שיאפשר לה לשחזר את ההשפעה הסובייטית שהייתה שם בעבר. במילים אחרות, רוסיה רצתה "להציל" את משטר אסד בתמורה לכך שהוא יהפוך לכלי שרת בידיה ובידי איראן.

כל זה התרחש תוך הפעלת שיקולים קרים בלבד. לרוסיה לא משנים האינטרסים של העם הסורי כהוא זה, ולא מעניינות אותה גם המטרות הלגיטימיות שהוצבו בתחילת המהפכה, לרבות חירות, דמוקרטיה, צדק וכבוד. את רוסיה גם לא מעניינות הדרישות הלאומיות הסוריות; הפיכת סוריה לבסיס רוסי, לדוגמה, לא כוללת את הדרישה להחזרת הגולן הסורי הכבוש, וההבנות בין רוסיה לישראל נותרו בעינן – ישראל ממשיכה הרי לתקוף אתרים בסוריה כמו גם שיירות חיזבאללה ללא כל תגובה. במילים אחרות, הפיכת סוריה לבסיס רוסי לא תביא שום מזור לסוגיות הלאומיות איתן התמודדו הסורים קודם לכן.

ומה לגבי ארה"ב? נדמה שהנוכחות של רוסיה ומעורבותה בלחימה לא רק שלא עוררו את הממשל האמריקאי, אלא נענו בחוסר-תגובה או אפילו בהתפעלות – כך לפחות לגבי הנשיא הנבחר טראמפ. נקודות ההסכמה והמפגש בין שתי המעצמות היו גדולות יותר מנקודות המחלוקת שביניהן. למעשה קיימת הסכמה בין רוסיה לארה"ב בדבר חשיבות הישרדותו של המשטר הסורי, כשהמחלוקת באשר למי יעמוד בראשו הולכת ונעלמת. זאת ועוד, העמדה האמריקנית והעמדה הרוסית נפגשות בנושא הלחימה בטרור וחיסול דאעש, כשההבדלים ביניהן נוגעים רק לסדרי עדיפויות.

ארה"ב הייתה טובה בהבטחות, אבל מבחינת פעולה היא לא עשתה דבר, אולי חוץ מלבגוד באמון שנתנו בה רבים בסוריה ובכוחות האופוזיציה שלה. הכוחות המייצגים את "העולם החופשי" נכשלו כישלון חרוץ בהבטחת ההגנה לעם הסורי, בקליטת הפליטים, בהפסקת שפיכות הדמים, ההרס והעקירה, באספקת מזון לרעבים, בטיפול בפצועים. צריך לומר זאת בצורה ברורה: בעוד רוסיה דיברה על "שמירה על המדינה" ובתוך כך הביאה למשבר נורא, ארה"ב והמערב הבטיחו גדולות ונצורות אך נכשלו באופן מובהק במבחן זכויות האדם.

כל זאת מביא אותי לכלל מסקנה: ההכרעה הצבאית, שהושגה בזכות רוסיה, לא תוביל לפתרון מדיני. האלימות לא תיפסק – שכן אלימות רק מייצרת עוד אלימות, בטח ובטח אם הסיבות שמהן נבעה נותרו בעינן. למעשה, ריבוי השחקנים בסוריה רק מבטיח שהבעיות רחוקות מלהיפתר. טורקיה, לדוגמה, היא שחקנית מרכזית בעלת אינטרסים, והיא לא תעזוב מבלי להשיג את מטרותיה. כך גם איראן והמיליציות שלה, שהצילו את משטר אסד בתחילת הדרך. אם לא די בכך, הרי שגם לסעודיה ומדינות המפרץ יש אג'נדות משלהן, והן עומדות בניגוד לאלו של שחקניות אחרות. כך יוצא שסוריה מתגלה שוב כזירה בה נוגסות מדינות רבות, מדינות בעלות אינטרסים רבים ומתנגשים. בתוך הכאוס הזה, אין לעם הסורי מקום, מלבד להיות מושא לניצול, עם המוקרב על מזבח האינטרסים הללו.

המעורבות הבינלאומית בסוריה היא כה משמעותית, שאפילו האופוזיציה הסורית נפלה שדודה לרגליה. דרך ארוכה ורצופת שגיאות עשו כוחות האופוזיציה, אולם בסופו של יום הם לא נקטו בעמדה התומכת בסדרי העדיפויות של העם הסורי, אלא רק קיבלו את סדר העדיפויות של המעצמות. וכך הייתה האופוזיציה הסורית לחלק מהמשבר ולא התעלתה להיות אלטרנטיבה למשטר אסד, והחושך נראה נורא מתמיד. אם לא יופיע קול של אופוזיציה בעלת עמוד שדרה, המבקשת לייצג את רצון העם הסורי, להצהיר נאמנות לסיבות שבגינן יצאו ההמונים למחאות – חופש, דמוקרטיה, צדק וכבוד – כנראה כבר לא יהיה אף קול שידבר בשמם.

כל מי שאוהב את סוריה ואת העם הסורי הנפלא בוודאי מקווה שהמלחמה הנוראה הזו תיפסק, ושכל הצבאות ושכירי החרב יעזבו את אדמתה ויפנו את מקומם לכוח שלום אמיתי. אולם הפתרון שמסתמן כעת לא יביא לכך. לא ייתכן שהתקווה לסיום המלחמה תכלול כניעה למצב הקיים והשארת הדברים על כנם. לעם הסורי לא מגיע דבר פחות מהמטרות הנעלות של חופש, דמוקרטיה, צדק, כבוד ועצמאות, שבשמן יצאו ההמונים לרחובות.

מוהנד עבד אלחמיד הוא פרשן פוליטי פלסטיני. המאמר המלא התפרסם בעיתון "אל-איאם" היוצא לאור ברמאללה. המאמר תורגם לעברית כחלק ממיזם משותף למכון ון ליר בירושלים ולמרכז אעלאם בנצרת, במסגרתו מתורגמים מאמרי דעה מהעיתונים הערביים המובילים לאתר וואלה! NEWS. מערבית: צאלח עלי סואעד