בגיל שבעה חודשים חלה אילן גילאון בפוליו. הוא נותר משותק מכף רגל ועד ראש עם בצקת ריאתית קשה והרופאים לא נתנו לו שום סיכוי לשרוד. באורח פלא הוא יצא מזה ורק רגלו הימנית נותרה משותקת. המזל הכי גדול שלו בילדות היה גודלו הפיזי. "הייתה לי אמנם צליעה, אבל הייתי ילד מאוד גדול והפחדתי את כל השכונה", הוא נזכר. "בגלל זה שרדתי את הרוע של הילדים. איך שלא תהפוך אותי, תמיד אשאר ילד עם צרכים מיוחדים, בן של אימא שאורזת תפוזים בבית אריזה ואבא חשמלאי שחצב תעלות בקיר. אני הארדקור מעמד הפועלים, זו הקאסטה שלי, זו המציאות שבה חייתי. הבלוקים המעופשים בשכונת אשטרום באשדוד לצד עולים מרומניה, מרוקו ופרס. לכן אני מזדהה קודם כל עם המוגבלים והדפוקים ולכן אני לעולם לא אגיד 'דברים שרואים משם לא רואים מכאן'".
לא לעגו לך כילד עם נכות?
"לא חשבתי על עצמי ככזה. לא ראיתי את עצמי ככזה. יום אחד אחד הילדים בכיתה אמר לי: 'אתה יודע, כשאני מסתכל עליך, אני לא חושב בכלל על הרגל שלך'. בעצם הוא אמר לי דבר עצום ששינה את חיי. בכיתה ו' אמרתי לאמא שלי שאני חושש שלא אוכל ללכת את כל 40 הקילומטרים במסע של השומר הצעיר. אז היא הביטה בי ואמרה לי: 'כמו שיש אנשים שהולכים 80 ק"מ על שתי רגליים, אתה תלך על אחת 40 ק"מ'. שם, בילדות שלי, נולדה אצלי החמלה כלפי אנשים מוגבלים. עד היום אני עונה בטלפון לכל אחד וחוזר לכל מי שזקוק לי. אני מרגיש שהציבור הוא המממן שלי ואם לא פתרתי לו בעיה - או לפחות ניסיתי אני כמו בעל חוב כלפי הנושים שלו. זה הכול מחובר לחולשה שלי וזה בדיוק מה שאני מאחל כל הזמן לאנשים: תהיו מספיק חלשים להרגיש ומספיק חזקים כדי לשנות את המציאות".
לתדהמת הקואליציה, זכתה לפני שבועיים הצעת החוק של גילאון להשוואת קצבת הנכות לשכר מינימום לניצחון נדיר במליאת הכנסת, כשעברה בקריאה טרומית. גילאון, המנסה במשך שנים לקדם את הצעת החוק הזו, כה התרגש, עד שלא הצליח לעצור את שטף הדמעות. "קודם כל, אני בכיין", הוא מודה בחיוך. "במשך כל השבוע אני מאוד קשוח ובימי רביעי אני בכיין, כי זה היום שבו לא מאשרים לי את הצעות החוק. אני מתרגש נורא מהר ואפילו עכשיו אני עומד לבכות כשאני מדבר על זה. זו הפעם הרביעית או החמישית שאני מעלה את החוק הזה. בבוקר של אותו יום כבר עמדתי להוריד את החוק כי ידעתי שהוא שוב פעם ייפול, אך ברגע האחרון חזרתי בי והחלטתי שאני הולך על זה בכל הכוח. באתי למליאה, עליתי על הדוכן ואמרתי: 'תראו, במשך שנים אני מסביר לכם על החוק הזה. עכשיו תסבירו לי למה אתם נגד החוק אחרי שביום הנכה שחל יום לפני כן נאמתם כל כך יפה בעד הנכים'. הצלחתי להפיל ברשת חמישה ח"כים מהקואליציה שיצאו מהמליאה ולא הצביעו: נאווה בוקר, אורן חזן, משה גפני, יגאל גואטה וחיים כץ. הם פשוט לא יכלו להצביע נגד".
"אני רגיש מאוד למי שיש אומץ קואליציוני כזה, כי אני עצמי הצבעתי נגד תקציב המדינה של ראש הממשלה לשעבר אהוד ברק בזמן שהיינו בקואליציה שלו. כיסחו לי אז את הצורה, הדיחו אותי מוועדת כספים, ועד היום כולם חושבים שיצאתי פסיכי לגמרי כשנקטתי בצעד הזה. ולמה עשיתי את הצעד הזה? בגלל הכוונה לסגור את כפרי הנוער. ראיתי אז שכולם סוחטים את ברק אז ניגשתי אליו גם כן ואמרתי לו שאני רוצה 50 מיליון שקל מהתקציב לכפרי הנוער. הוא סירב, אז הצבעתי נגד התקציב. ברק פגש אותי אחרי ההצבעה ושאל אותי בכעס: 'ואם זה היה בסופו של דבר מפיל לי את הממשלה?', עניתי לו: 'יש לך מזל שהיא לא נפלה, ואל תתעסק איתי יותר - Don't fuck with me'. כלומר, יש לי הערכה רבה כלפי מי שיש לו תעוזה לעשות מעשים כאלה".
ועדיין צריך לזכור שזו רק קריאה טרומית והקואליציה עוד יכולה להפיל לך את החוק בקלות.
"נכון, אבל לדעתי כל חרצובות התקווה נפתחו. אני חושב שאי אפשר להשיב את הגלגל לאחור. אני רוצה לשתף פעולה עם הממשלה ולהציע לנתניהו לקחת את החוק. אני מוכן לפשרות. למדינה יש את הכסף, זה יוצא 6-7 מיליארד שקל. אני רוצה לבנות מודל שבו אנשים מקבלים את הקצבאות שלהם על פי הסטטוס שלהם ומשלמים מיסים על פי סך כל ההכנסות שלהם, לרבות הקצבה. זה הכי הוגן. המודל שלי בונה רשת ביטחון מפני החרדה. אני מתכוון להרחיב את הבסיס הפוליטי של העניין הזה וליצור סיטואציה שבה הממשלה לא תוכל להתעלם מזה. הם מבינים שהם לא יכולים לחזור אחורה. יש לי כרגע הישג מורלי חשוב, ואם החוק יעבור זה יהווה תשתית לשינוי בבסיס החלוקה, כלומר המדינה תקבל אחריות על האזרחים שלה. זו המטרה שלי: להחזיר את האחריות למדינה, כי הפקרות גרועה מפטרנליזם.
"אני חושב שצריך להטיל מסים כבדים יותר על מי שעשיר יותר כי לדעתי הבעיה הכי גדולה בחברה היא הגרידיות. לו הייתי כותב את לוחות הברית, הייתי הופך את 'אל תחמוד' לדיבר חשוב יותר מ'אל תגנוב'. אנשים שגונבים 'מטרנה' בסופרמרקט הם לא הבעיה, הבעיה הגדולה היא ה'אבו נפחות' האלה. תראה את ההנחה במס שעשו ל'כיל' ממיליארד שקל ל-100 מיליון, תראה את התספורות האלו לטייקונים. נמאס לי כבר מהחברתיות הזו. כל אידיוט שעוטף סנדוויצ'ים בבית תמחוי חושב שהוא חברתי. אני לא סובל את זה. הצדק היחיד הוא רק צדק חלוקתי. החברה האידיאלית בשבילי היא חברה שבה אנשים יודעים לשאול את עצמם פעם ביום מה הם נותנים למדינה אך פעם ביומיים מה היא נותנת להם חזרה. זו חברה לא מפוחדת, וזה בדיוק הכלי שבו הממשלה משתמשת היום - כלי ההפחדה. הם משתמשים ברב-תרבותיות הנפלאה שלנו על מנת לנגח, ליצור ניכור, להפריד. זה השטח הנוכחי של נתניהו ובנט. לכחלון יש כוונות טובות, הוא באמת רוצה, אבל איכשהו הוא מוצא את עצמו מחזיק את הנר".
הזכרת את נתניהו, בנט וכחלון. מישהו מהם ניגש אליך אחרי ההישג בכנסת ובירך אותך?
"לא, מה פתאום".
ח"כ אילן גילאון נולד בעיר גאלאץ במולדובה הרומנית. בגיל 9 עלה לישראל, יחד עם משפחתו, לשכונת אשטרום באשדוד. עד כיתה ד' הוא למד בכיתה טיפולית ורוב הזמן הוא ישב בשולחן מיוחד ליד המורה. הוא היה תלמיד בינוני מאוד, ש"לא מסוגל לשבת על התחת לרגע", כלשונו. עד שיום אחד שאלה המורה את התלמידים כמה זה שבע כפול שמונה. "אני ידעתי את התשובה כי ברומניה מלמדים את לוח הכפל כבר בכיתה א'. המורה כמובן נדהמה והעבירה אותי לכיתה רגילה. מהר מאוד הפכתי להיות ועד הכיתה ואחר כך יו"ר מועצת התלמידים של בית הספר".
הדמות שהשפיעה עליו יותר מכל הייתה אמו רחל. כשגילאון מדבר עליה טון דיבורו הופך רך ועיניו מתלחלחות: "היא הייתה אישה עד כלות, אישה שמשליכה נפשה מנגד. היא לא ויתרה לי בכלום. כשהייתי ילד עברתי הרבה ניתוחים בגלל השיתוק ברגל ויש תמונה אחת שלא יוצאת לי מהראש שבה אימא שלי, שהייתה אישה צנומה וקטנה, סוחבת אותי ילד ענק ומגובס אחרי ניתוח - על הידיים שלה. כזו היא הייתה. אימא שלי תמיד אמרה לי לא ללכת להפגנות כדי שלא יראו אותי בטלוויזיה, אז אמרתי לה: 'אימא, אני הולך להפגנות כדי שייראו אותי בטלוויזיה'. הפחד המשתק מהשלטונות נותר אצל הוריי גם לאחר שעלינו ארצה. אבא שלי, שהיה אדם פשוט אך הכי נדיב בעולם, חשש קצת מהשיוך הפוליטי שלי. הוא לא הבין למה אני לא בליכוד או במערך".
פעם מרצ הייתה מפלגה גדולה. איפה היא נכשלה?
"למפלגה הזו יש עוד כמה מרכיבים חוץ ממני. אני באופן אישי מנסה לעשות את מה שנראה לי נכון. תפיסת העולם שלי בנויה על פסוק אחד בתהילים: 'סור מרע ועשה טוב, בקש שלום ורדפהו'. אני לא מצליח תמיד, אבל אני מנסה. הנביאים ירמיהו, ישעיהו ועמוס הם החבר'ה שלי, כי הם מדברים על שלוש החלוקות שבהן אני מאמין: חלוקת העושר הלאומי, חלוקת הארץ וחלוקת הדת והמדינה. אני לא מנסה כל הזמן לתרץ שהעם לא מבין אותי ושהעם טועה. אני לא יודע, אולי בשמאל יש אנשים שאוהבים יותר מדי את האנושות ופחות מדי את האנשים. אנחנו לא מצליחים לייצר מגע, את התחושה הסובייקטיבית הרגשית. אני מאמין שבסופו של דבר ההכרעות הן רגשיות".
אז למה אתם נכשלים בכך?
"לא יודע. אם הייתי יודע, הייתי פותר את זה. אני לא יכול להסביר את זה במילים. פשוט אין לנו את זה. זה לא מתחבר. אתה צריך לייצר אצל בנאדם את התחושה הרגשית שאתה שם בשבילו ולצערי זה לא קורה".
אולי הבעיה של מרצ היא זהבה גלאון? או אולי הבעיה היא מחסור במזרחים ברשימה שלכם?
"זה פשטני הסיפור של מזרחים. אני לא חושב שזה העניין. אני הייתי הולך לעשות סקרי עומק, לא רק לגבי זהבה ולגביי, אלא גם לגבי עוד מספר אנשים שנמצאים בסביבה הזו לראות מי יכול להוביל את הרכבת של השמאל. אני לא בטוח שאני יכול יותר מזהבה, אבל מה שבטוח הוא שאם הרעיונות טובים, הבעיה היא באנשים".
איפה אתה עומד ביחס לאפשרות לאחד את העבודה ומרצ?
"תתפלא אבל אני הרבה יותר מרחיק-לכת מאיחוד של העבודה ומרצ בלבד, ולא רק בדיבורים. ניסיתי לעשות כמה דברים, עד כה ללא הצלחה. חשבתי שבמציאות הנוכחית, ובלי להגזים, היא מציאות של ליקוי מאורות, צריך ללכת לחזית הצלה לאומית רחבה מאוד, החל מ'יש עתיד' ועד הרשימה המשותפת כאשר המטרה של כולם היא אחת: להעיף את נתניהו ואת תופעת ה'ביבנט'. חשבתי שגם כוחות מהקואליציה יכולים להצטרף לזה וגם החרדים. לצערי זה נפל בגלל אגו של אנשים".
כלומר, נפל בגלל יאיר לפיד.
"כן".
וחוץ מלפיד שסיכל את המהלך, באמת ראית אפשרות שהרשימה המשותפת תשב עם הרצוג?
"חלק מהרשימה המשותפת כן. בסופו של דבר, כאמור, לא הייתה נכונות וגם רבים לא הצליחו לראות את הדחיפות של הדברים. באשר למרצ, ככל שאני יודע כולם מוכנים לכך".
אולי לפיד דווקא עושה משהו נכון? הרי בשביל להיבחר צריך לשאוף איכשהו לאמצע.
"גם אני עומד באמצע. אני לא מאמין בשמאל קיצוני ולא בימין קיצוני. אין יותר אמצע ממני. אגב, לא התייאשתי מהניסיונות. אולי יהיו שינויים, אולי יבואו אנשים חדשים".
יש אנשים מחוץ לפוליטיקה שהיית רוצה לראות אותם נכנסים למרצ ולשמאל?
"אם אגיד לך שם אחד ספציפי אני מותיר בצד המון שמות אחרים. אבל יש - ואנחנו מדברים איתם. הייתי רוצה לראות אנשים שלא מתאימים לפוליטיקה נכנסים לפוליטיקה כי כללי המשחק היום, שבהם כל אפס תולה לעצמו וילונות במאזדה ומסתובב כאילו תקעו לו מקל מטאטא בתחת, נמאסו עליי. האגו שלהם בשמיים, הם חמדנים ובפוליטיקה יש העצמה של כל התכונות הרעות האלה. לפעמים זה מוציא ממני כעסים ותסכול, אני מוכן אפילו להכות אותם לעיתים. אם לא הייתי מוצא את הרוגע הנפשי בהכנת ריבה, הייתי חייב להיות מטופל יומם וליל אצל פסיכיאטר מרוב תסכול".
אולי הבעיה בשמאל ובמרצ היא שאתם לא מתעדכנים מדינית. אולי רעיון שתי המדינות חייב לעבור חידוש ועדכון כלשהו?
"מה העדכון?".
למשל, מדינה אחת.
"אתה חושב שיש אפשרות למדינה אחת לפני שלב של שחרור לאומי פלסטיני? אני חושב שלא. אני חושב שזה שלב מחויב המציאות כמו בהקמת מדינת ישראל. שלב של שחרור לאומי הוא תנאי יסוד".
יבוא שלב כלשהו בעתיד שתשנה גישה מדינית ותבין שרעיון שתי המדינות בלתי ישים?
"אני מודה שיישום הרעיון הזה נהיה הרבה יותר קשה, אבל כרגע הוא עדיין אפשרי. לישראל יש פרטנר. בוא ניקח את הנסיגה מרצועת עזה כמקרה בוחן: מה הפריע לנו לקחת מישהו שיכולנו לעזור לו להיות פרטנר שלנו ולהוציא אותו 'אבו עלי' כלפי העם שלו? יכולנו לעשות הסכם, לא היינו חייבים להרוס את הבתים, אולי היינו מוכרים להם אותם, אולי בחצי מחיר, אולי מדברים עם מישהו. איזה עניין היה לנו לעשות את המעשה הזה בלי הסכם?".
והסכם היה מונע את הטילים מעזה?
"לא יודע, אבל ככה בונים אמון. אבו מאזן היה פרטנר כל הזמן הזה והוא עדיין פרטנר".
גילאון נבחר לראשונה לכנסת ה-15 בשנת 1999. בבחירות המקדימות לקראת הכנסת ה-16 הפסיד את המקום השישי ברשימת מרצ בשני קולות בלבד, והגיע למקום השביעי שלא הספיק להכניסו לכנסת. גילאון, שמצא את עצמו לפתע מובטל, החליט לפתוח מסעדה מצליחה בעירו אשדוד בשם "בית העם" אך לאחר שלוש שנים וחצי הוא מכר אותה ("הייתי משועבד אליה כמו עבד במשך כל הזמן הזה"). במקביל הוא גם הגיש מדי פעם תכניות ברדיו ובטלוויזיה, עד שפעם אחת נקרא להחליף את אברי גלעד בתכנית "המילה האחרונה" בגלי צה"ל, שם הכיר את מי שהפך מהר מאוד לידיד אמת העיתונאי והשר לשעבר אורי אורבך.
"הוא היה חבר נפש שלי", הוא מספר. "כמי שהיה במפלגת הבית היהודי, הוא היה הפוך ב-180 מעלות ממני בדעותיו הפוליטיות, אך ב-100 אחוז זהה לי באופן שבו הסתכלנו על בני האדם. הבנו אחד את השני, מקור הדמעות של שנינו היה דומה. הוא היה איש מופתי והוא חסר לי". אחרי שש שנים מחוץ לכנסת, שב גילאון ונבחר לכנסת ה-18, ה-19 וה-20.
פוליטיקאי נוסף מעברו השני של הנהר הפוליטי שגילאון מעריך במיוחד הוא נשיא המדינה ראובן ריבלין. "ההצבעה בעדו לנשיא המדינה הייתה ההצבעה הכי טובה שעשיתי בחיים הפוליטיים. הוא בדיוק האדם המתאים. מישהו פעם ניגש אלי ואמר לי בבהלה 'אתה יודע שיש לו דעות בעד ארץ ישראל השלמה?', אז עניתי לו 'לפחות יש לו דעות'. ריבלין לא אכזב אותי יום אחד מבחינה פוליטית. אחרי שהוא הודח מתפקיד יושב ראש הכנסת, הוא ישב בספסלים האחוריים של הכנסת ולא החמיץ דקה אחת של עבודה אפורה ומשעממת. אחרי שהוא נבחר לנשיא ואמר בהתרגשות 'תחי מדינת ישראל', התרגשתי איתו. כמוני, גם לריבלין יש שק דמעות נפיץ. אני אוהב אותו מאוד".
יש תסכול מכך שאתה לא יכול להשפיע מתוך הממשלה?
"בטח. זה תסכול נוראי. קשה להיות תמיד במגננה ולא להצליח להעביר אף חוק".
איזה שר היית רוצה להיות לו היית חלק מהממשלה?
"לא חשבתי על זה אף פעם. כולם אומרים שהייתי בטח הולך להיות שר רווחה, אך אני מניח שהייתי רוצה להיות דווקא שר תחבורה. מה שבטוח הוא שלא הייתי הולך לעשות משהו שאין לי שום מושג בו. אני אדם מאוד משימתי ובתוך תוכי אני מרגיש כמו שליח של פיצה על טוסטוס שחייב להעביר את הפיצה ממקום למקום, בכל תפקיד שלא אעשה".
למרות שלל התפקידים שגילאון מילא בכנסת שלל החוקים החברתיים שיזם וקידם, הוא מתגעגע יותר מכל לתפקידו בעיריית אשדוד. בשנת 1993 התמודד למועצת עיריית אשדוד מטעם מרצ והתמנה לתפקיד סגן ראש העיר. הוא כיהן בתפקיד עד שנבחר לכנסת כעבור שש שנים, לא לפני שהספיק לקדם פרויקטים חשובים בעיר.
"זו הייתה התקופה הפוליטית הכי פורה שהייתה לי מאז ומעולם כי אני בטוח שעשיתי דברים רבים כי אני רואה אותם בעין שלי. יש פה הרבה מוסדות חינוך ותרבות שאני יודע שקמו בזכותי. בשנת 2008 רציתי להתמודד על ראשות העיר והבנתי שאין לי סיכוי. יש כאן 22 אחוז חרדים, שליש יוצאי ברית המועצות תומכי ליברמן, כך שבלתי אפשרי עבורי להיבחר פה. מה שכן, אם היו אומרים לי 'בוא תהיה ראש עיריית אשדוד', הייתי הולך על זה. הייתי עוזב את הכנסת בשביל זה. אשדוד היא הנשמה שלי. אני רואה את נופי הילדות שלי בהזדקנות שלי, יש דבר יותר נפלא מזה?".
אתה נפגש גם עם מתנחלים?
"אני נפגש עם כולם. אני מוכן לשלם כסף כדי לנסוע ולהיפגש איתם. אני לא מחרים אף אחד. אין לי שום ויכוח עם מתנחלים, יש לי ויכוח עם מדיניות הממשלה. אני אדם שקשה לו לעבור דירה, אז מי כמוני יודע כמה זה קשה להוציא אנשים מהבית שלהם".
אתה מתכוון גם לתושבי עמונה?
"כן, גם עמונה. אין לי איתם שום חשבון. אם זה היה תלוי בי, במהלך ההתנתקות הייתי מרים את תושבי גוש קטיף מתוך שינה על מגש של כסף ליישוב החדש שלהם בלי לטלטל את חייהם. היה צריך להתייחס אליהם כמו בני אדם. הם נשלחו לעזה והאחריות על שולחיהם. לכולם יש פוטנציאל להיות בני ברית שלי, והחרדים והערבים בראש ובראשונה כי הם קורבנות לעסקה אפלה שנעשתה על גבם.
"אני חושב שהדור שלי הוא דור מחורבן. אכזבנו גם את ההורים שלנו וגם את הילדים שלנו. לא בנינו את האידיאל של ההורים שלנו ואפשרנו להם ליפול בלי להעניק להם רשת ביטחון. ולילדים שלנו לא הכנו את המדינה כפי שהיה צריך. כשאני פוגש אנשים צעירים אני לא אומר להם להסתפק במועט. אני אומר להם להסתפק במה שהם צריכים כדי להיות מאושרים. העולם היום הוא עולם מתבהם שבו מעטים אוכלים הרבה והרבה אוכלים מעט. זה עולם עם הרבה יותר טראמפ והרבה פחות ליאונרד כהן, וזה לא חייב להיות ככה".
אחרי התקופה הקשה הזו תבוא תגובת נגד?
"זו התקווה שלי. אני מרגיש את תגובת הנגד מגיעה. אני מבקר המון במכינות קדם-צבאיות ובקומונות עירוניות ופוגש חבר'ה בני 20 שחולמים למצוא לעצמם פורקן רוחני אידיאולוגי, ולא רק בגדה המערבית ובגואה. הם רוצים לבנות חברה של חיים ולא חברה שלנצח תאכל חרב".
ובינתיים, נתניהו מצליח לגרום להם להצביע עבורו. איך הוא עושה את זה?
"פחד. פחד מצמית".
רק באמצעות הפחדה?
"הפחדה מצדו ואי יכולת של השמאל להתמודד עם זה".
יכול להיות שעם מנהיג נכון בשמאל זה יכול להשתנות?
"יכול להיות. אני לא חושב שזה מעשה לאדם אחד אלא לאנשים".
מה דעתך על המיצג של נתניהו וחבל התלייה שנתלה בבצלאל?
"אני לא מבין הרבה באומנות. אני גם לא אוהב חומרים של חבלים, ארונות, סכינים. אני בעד חומרים רכים. שאלתי את עצמי מתי היועץ המשפטי יהיה נקניק ממש, והנה פה הוא יצא כזה. הלו, קצת פרופורציות. אגב, את הפסל של נתניהו מזהב בכיכר רבין מאוד אהבתי. חשוב שבכיכר רבין יהיה כזה פסל. בצפון קוריאה יש כזה, אני בטוח שלארדואן יש גם כזה בטורקיה, אז למה שלא יהיה פה?".
חופש הביטוי בישראל הולך ומצטמצם?
"אני לא יודע, אבל בטוח שלא היו פעם איומים בסגנון: "אם לא תעשה ככה, אני לא אממן אותך". מה זה פה, רוסיה הסובייטית? קל לי להגיד את זה בלי שזה ייראה מתנשא כי אני בסך הכול ערס מאשדוד. אני לא בא ממקום מתנשא של מי שראה את כל ההצגות של צ'כוב ובקיא בספרות. אני מבין שלמירי רגב יש צרכים פוליטיים, אני מבין שזה מפרנס אותה ואת התקשורת היטב אבל אני לא חושב שהיא מבינה לאן היא מובילה. זו הכנסת הרביעית שלי ומעולם המצב לא היה כל כך מעליב. יש גודש של יותר מדי אנשים שהם גם רעים, גם טיפשים וגם חרוצים. זה שילוב קטלני. כשטיפשות מחוברת עם רוע, זה מסוכן. אני מסתכל על דוד ביטן למשל. באתי אליו ואמרתי לו: 'דודו, תפחית את כמות ההופעות שלך בתקשורת, זה לא עושה לך טוב'. אבל זה לא משנה לו. פוליטיקאים ידברו על הכול אם רק יזמינו אותם, אפילו על נושאים שהם לא מבינים בהם. התקשורת לוקחת דמויות ומאלילה אותם. וכך ביטן, רגב ואורן חזן הופכים לאייקונים בזמן שהם היו אמורים להיות אנקדוטות בלבד".
ואם באייקונים עסקינן, עם איזו דמות היסטורית היית רוצה לשבת לשיחה?
"עם משה רבנו. הייתי שמח לקבל כמה טיפים ולתת כמה".