נושאים חמים

"האישה הטובה"? על הקורבן השלישית של בוכריס

מדוע נעמה בוכריס הגיעה ללוות את בעלה לאירוע משפיל, שבו הוא מודה בפומבי בבעילת פקודה שלו, כשדיסקית בלבד לגופו? כמה אירוני שהיא עושה זאת כשלראשה כיסוי ראש לשם צניעות? והיכן בני הזוג התומכים של נשים שמסתבכות בפלילים?

אופק בוכריס נכנס לשימוע יחד עם אשתו נעמה, בבית הדין הצבאי בקריה, 18 בדצמבר 2016 (מגד גוזני)
איפה היו בני הזוג של שולה זקן, אתי אלון או ענבל אור? נעמה בוכריס לצד בעלה בבית הדין (צילום: מגד גוזני)

הכותרות בישרו: תת-אלוף אופק בוכריס הודה והורשע בעבירות מין – לעיני המתלוננת המרכזית נגדו, שהגיעה לבית המשפט "כדי לסגור מעגל". אבל עם כל הכבוד למתלוננת, ויש כבוד, כל מה שאנחנו הרהרנו בו הוא שהקצין הודה והורשע בעבירות מין – לעיני אשתו.

כי הנוכחות בבית הדין של נעמה בוכריס, שהגיעה ללוות ולתמוך בבעלה בעת אישור הסדר הטיעון בעניינו הייתה מעט יוצאת דופן, אפילו על רקע מצעד הנשים התומכות פומבית בבעליהן הבוגדים הסדרתיים או עברייני המין.

גילה קצב נשארה עם בעלה ותמכה בו לאורך כל הדרך, אך בשלב מסוים נמנעה מלהגיע לרוב הדיונים והפסיקות בשתי ערכאות – ועשתה זאת כשבמשך שנים הוא הכחיש מכל וכל את הטענות נגדו. ורדה שחם הגנה באופן פומבי על בעלה ניסו, שההליך נגדו תלוי ועומד, אבל עד כה לא הגיעה עמו למעמד המאוד-לא-נעים של בית המשפט, אולי בין היתר משום שהיא עצמה הייתה בכירה באגף החקירות במשטרה. אצל חיים רמון, שנתמך כל משפט הנשיקה בידי זוגתו ורד, היה מדובר באירוע נקודתי ויחיד, ברף התחתון של העבירות.

נעמה בוכריס, לעומת זאת, התלוותה לבעלה לא לדיון, לא לשמוע הכרעת דין מסקרנת והרת-גורל, אלא לאירוע שמטרתו אחת: הודאה פומבית שלו בקיום יחסי מין עם חיילת צעירה ממנו, בהתנהגות "בלתי הולמת" כלפי קצינה אחרת – והרשעה צפויה שלו בעבירות מין בעקבות הודאה זאת. הודאה בבגידה שבגד בה, תוך ניצול תפקידו, כוחו ודרגתו. הודאה בשקרים ששיקר לציבור, למתלוננות – ולה.

כלי משחק במגרש המשפיל

אולי זה פאתט ולא סולידרי "להיטפל" לאישה שהיא גם קורבן - אישה שלא הביעה סולדיריות עם נשים אחרות בפרשה - אבל באמת לא מובן מה בער לך להיות שם, להישיר מבט מטאפורי לעיני החיילת שבעלך נגע בה בכוח במיטה, או במכונית, או בלשכה, בזמן שאת גידלת את ילדיו.

בעצם, אפשר לנחש: מלבד המסר לעולם, ולילדים (החשוב מבחינתה), שהיא סולחת לאבא, ושמכאן ממשיכים הלאה, יש גם משמעות מעשית וקונקרטית יותר: אחרי ההודאה וההרשעה, בוכריס מחכה לגזר הדין, כזכור – החלק השנוי במחלוקת שעורר סערה ציבורית. ייתכן שנוכחותה מבקשת לפייס את בית המשפט ולהבטיח את אישור גזר הדין המקל שהושג בהסדר הטיעון עם הפרקליטות. וכך, ייתכן שבנוסף להיותה קורבן שלישי בפרשה, היא משמשת כלי משחק במגרש המשפיל שבעלה גרר אותה אליו.

האמת היא שאיננו יודעים מה קורה בין בוכריס לאשתו ומה דובר בשיחות בחדרי חדרים. נצא מהנחה שהוא התעקש שהיא לא תגיע עמו לדיון כדי לחסוך ממנה את תשומת הלב התקשורתית ואת עגמת הנפש מהמצב שהיא נקלעה אליו באשמתו – ודווקא היא זו שהתעקשה לבוא עמו. כל תסריט אחר, כל ציפייה שלו לתמוך בו בצורה כזו, אפילו מרומזת, תעיד שוב שהוא אדם קטן ואגואיסט.

ומדוע אנחנו נדרשים לזה, אף שהיא אדם אנונימי (כבר לא, הודות לבעלה), ואף שזה כביכול עניינם הפרטי? משום שהתמונה הזאת, של אישה המלווה את בעלה הנצלן, הבוגד והמכפיש היא האמ-אמא של תמונת המצב המגדרית בעולמנו.

מצעד "הנשים התומכות" הוא, כאמור, ארוך. זה כמעט באנקר. גבר הסתבך בפלילים, גם אם מדובר בעבירות מין, גם אם רק בבגידות מודעות וסדרתיות שהן, בשום צורה, לא "מעידה" – האישה שלצדו לא תעזוב אותו במקרה המינימלי, תתמוך בו בפומבי במקרה המקסימלי, ותכפיש את המתלוננות במקרה המגעיל. ורד, ארוסתו ואחר כך אשתו של האנס הברוטאלי ארז אפרתי, היא אחת הדוגמאות המדהימות. אגב, גם הילרי קלינטון, להבדיל כמה הבדלות, נופלת למתחם הזה.

כעת נסו להיזכר בנשים שהסתבכו. את בעלה של שולה זקן לא ראינו מעולם. בעלה של אתי אלון התגרש ממנה כשנה לאחר התפוצצות פרשת המעילה בבנק למסחר והיא נותרה לבד כל שנותיה בכלא. בן זוגה של ענבל אור עזב אותה, על פי הפרסומים, כשהחלה הקריסה. בעלה של מורה ששכבה לאחרונה עם תלמיד שלה התראיין לכלי התקשורת, ביקר אותה נחרצות ולא היסס לומר בצדק: "אני גם קורבן כאן".

הגברים ציידים, הנשים מלקטות?

קל לייחס את ההסבר להבדלים האלה לאופי של שני המינים. הגברים הם בעלי הליבידו הגבוה, ציפורי דרור, בוגדניים מטבעם, ציידים. הנשים הן נטולות ליבידו, נאמנות, מנחמות, סולחות, כנועות, מלקטות, לעולם לא יעזו לפזול לאחרים.
אפשר לעשות את זה – אבל בחייאת, לא באמת.

אופק בוכריס נכנס לשימוע יחד עם אשתו נעמה, בבית הדין הצבאי בקריה, 18 בדצמבר 2016 (מגד גוזני)
מה בער לה להיות שם, להישיר מבט לעיני החיילת שבעלה נגע בה בכוח במיטה, או במכונית, או בלשכה, בזמן שהיא גידלה את ילדיו (צילום: מגד גוזני)

הסבר מורכב אחד מדבר על סוג של שטיפת מוח מינקות. החינוך שמטמיע בבנותינו ובבנינו את תכונות האופי שלעיל כדבר שאין בלתו. האישה היא האחראית על המשפחה ועל שלמותה. הילדים והבעל – ולא את – מעל הכול.

הסבר מורכב אחר שוב יורד לשאלת הכוח המגדרי. נשים לא עוזבות בין היתר כיוון, שבגלל המבנה המשפחתי ההיררכי, יש להן הרבה יותר מה להפסיד. כסף. פנסיה של הבעל. מעמד חברתי. קשרים. אפשרות להיות מועמדת בעתיד לנשיאות ארה"ב. אתם יודעים מה? אולי אפילו חשש – לא תמיד מציאותי ולא תמיד רלוונטי - ממציאת בן זוג אחר בגילן "המתקדם".
פתרון לזה הוא, כמובן, חינוך מינקות של שני המינים לביטחון עצמי שאינו תלוי במראה חיצוני, ולחשיבות אצל שני המינים של מימוש עצמי ופרנסה.

ואם נחזור לבוכריסים – במקרה שלהם, כמה אירוני, התמונה המשקפת יחסי כוח מגדריים זועקת שבעתיים לשמים: לאירוע שבו בעלה מודה כי בעל פקודה שלו, כשדיסקית בלבד לגופו, היא מגיעה כשלראשה כיסוי ראש - לשם צניעות.