בעונה ה-20 של הסדרה סאות' פארק הנהדרת מוחות בנות בית הספר המקומי על ההטרדה שהן חוות ברשת, באמצעות ישיבה בזמן השמעת ההמנון האמריקאי. בתגובת מחאה למחאה הזאת, מחליטים הבנים להפשיל את מכנסיהם בזמן נגינת ההמנון ולחשוף את איבר המין שלהם. הבנות הפגועות מהאקט מגיעות לחדרו של המנהל פי.סי (ראשי תיבות של "פוליטיקלי קורקט"), האיש שמונה למנהל כדי להשליט את תרבות התקינות הפוליטית בבית הספר בכל מחיר. השיחה שמתפתחת בין הצדדים ממחישה את האבסורד אליו הגיעה השאיפה לתקינות פוליטית ואיזון. לטענת המנהל, בשל העובדה שאפשר לבנות למחות, הוא חייב לאפשר גם לבנים לעשות זאת, ואם ההבדל היחיד בין המחאות הוא מחווה פיזית הרי איסור שלה יהיה "בודי שיימינג".
כך נראה ערך שהסתבך ברשת שהוא עצמו טווה. לא לחינם הפך אדם מופרך כדונלד טרמפ לנשיא ארצות הברית, בהתנהלותו חסרת הרסן ואמירותיו הגסות הוא מסמל את ההפך המוחלט מהלשון הנקייה והזהירה שהכתיבו שנים בהן הממסד האמריקאי סגד לפוליטיקלי קורקט.
על גב הסנטימנט הזה רוכבים בישראל פוליטיקאים כמו מירי רגב ואורן חזן. הם זיהו את הצורך של הישראלים בשיח פחות מעונב, שאינו גבה מצח ולא מתחבא מאחורי ניסוחים עורך דיניים. "קאט דה בולשיט" כאסטרטגיה פוליטית ותקשורתית. שפתם הלא מנוסחת בקפידה של רגב וחזן, הבוז שלהם לכל מה שמריח מאינטלקט, הטיעונים השטחיים וחוסר המודעות העצמית גורמים לחלקים גדולים בשמאל להתייחס אליהם בזלזול. אלא שמבלי שאותם מזלזלים שמים לב, טומנים השניים האלה ודומיהם בליכוד את אחת המלכודות הגדולות ביותר עבור השמאל בישראל.
כמו טרמפ בארה"ב, כך יצרו רגב וחזן משוואה דיכוטומית לפיה הפתרון היחיד לשיח התקינות הפוליטית המאוס הוא שיח מתלהם, רדוד, חף ממורכבות ומסית. השיח הזה תופס לו אחיזה בעוד ועוד קבוצות באוכלוסייה, שאינן שייכות רק לימין הקשה, ומתחיל לחלחל אל לב הקונצנזוס. התקשורת מבוססת הרייטינג שמחפשת סנסציה נותנת לרגב וחזן זמן מסך כמעט בלתי מוגבל בו הם משתמשים כדי להוריד את רמת הדיון הציבורי בנושאים השונים למקום בו כדי שמישהו ישדר אותך או יקשיב לך לא תהיה חייב להשטיח את רמת הטיעונים שלך על למינימום האפשרי.
המצב הזה מוצא את השמאל הישראלי במלכוד. מחד, הערכים הבסיסיים עליהם מושתת השמאל, ליברליזם, שוויון זכויות ופלורליזם, אינם מאפשרים לאף איש או אשת שמאל שמכבדים את עצמם להתבטא באופן גס ופוגעני. מאידך, אם לא יתבטאו כך לא יקבלו חשיפה וישאירו לרגב, חזן וחבריהם במה ריקה לחגוג עליה ולהמשיך להוביל את מדינת ישראל אל מחוזות אסוניים. איך אפשר לדבר על פתרונות מורכבים לסכסוך הישראלי פלסטיני כשממולך עומד אורן חזן וצועק: "ארץ ישראל לעם ישראל ולא לישמעאל"?
ובכן, אפשר. אם השמאל רוצה להתחבר לסנטימנט, המוצדק לחלוטין, שמאס בפוליטיקלי קורקט הוא חייב להראות שבין שיח ממסדי מעופש ו-"תקין" לבין מירי רגב יש עוד כמה תחנות בדרך. ובתחנות האלה על השמאל לצאת מהשיתוק שאחז בו ולהתחיל לדבר את עמדותיו בצורה שאינה מנסה להתחנף לאיש, בטוחה בעצמה, שלא מסתירה ולא מעגלת ולא מנסה לערוב לאוזניים ימניות.
אתם יודעים שאין פיתרון לסכסוך בלי לוותר על מזרח ירושלים? תגידו את זה בלי התפתלויות, זה לא מסובך. אתם מאמינים שהמצב הביטחוני הרעוע הוא תוצאה של חוסר הרצון המוחלט של נתניהו להתחיל מהלך מדיני? תצעקו את זה מעל לכל במה. אתם מבינים שלנתניהו יש ברית בלתי כתובה עם החמאס משום שכל עוד החמאס חזק אבו מאזן חלש ולא יכול להיות פרטנר? תסבירו את זה לציבור בכל ראיון, נאום או חוג בית. בלי קבוצות מיקוד, בלי סקרים ובלי בכי בלתי פוסק על כך ש"העם הלך ימינה". אחרת אתם נופלים למלכודת שטומנים לכם במיומנות רבה רגב וחזן, ובזמן שאתם לכודים בה נתניהו חוגג כבר את שנתו העשירית כראש ממשלה, ובקרוב יתחיל לספור עשור נוסף.
דניאל הרוש הוא דובר מפלגת העבודה לשעבר וממקימי קבוצת מהפך לשינוי פני המפלגה