בסכנת מוות: הג'יהאדיסטים שהפכו לציונים נלהבים המגנים על ישראל

בשנים האחרונות מתעצם גל הדה-לגיטימציה נגד ישראל. נשמעים קולות להחרמת ישראל ומוצריה ברחבי העולם, מניפסטים ופרסומים שונים קוראים להטיל ספק במדינה היהודית, תנועת ה-BDS צוברת תאוצה ובתי דין בינלאומיים רואים בישראל כמי שמפרה זכויות אדם. בימים כאלה לא קל להיות מוסלמי תומך ישראל. על אחת כמה וכמה מוסלמי ציוני.

"גיליתי שיש מעט מאוד ישראלים ששונאים את האסלאם. מאוד התרשמתי מהעובדה שאנשים ששנאתי כל חיי הם כל כך מסבירי פנים וחביבים כלפי האויבים שלהם, ואני ביניהם. אחד הדברים שמשכו את תשומת לבי היה העובדה שבכל פעם שיש אירוע טרור בכל מקום בעולם, גם אם זה קורה נגד אוכלוסייה ערבית, ישראל מיהרה לגנות ולהוקיע את המעשה. וכל זה בהשוואה לעובדה שאצלנו היו חוגגים אובדן חיי אדם וטרור ברחובות ישראל. באותו רגע חשתי בושה גדולה על כך שאני כמוסלמי מלא שנאה וישראל היא אומה שוחרת שלום".

את הדברים האלה אומר לוואלה! NEWS נור דהארי, פקיסטני שגדל והתחנך על ברכי השנאה לישראל. הוא מוסלמי סלפי אדוק, זרם הנחשב מחמיר באסלאם, ושומר על אמונתו בקנאות. במקביל, הוא רואה עצמו כציוני ותומך נלהב של ישראל. סיפורו הוא סיפורם של מעטים בעולם המוסלמי, אך כזה המעיד על התעוררות יחידים בעולם הערבי. זאת עדיין לא מגמה ובטח לא תופעה, אבל ניתן לראות שנרקם שיח אחר, כזה שגורם למספר מוסלמים לפעול בעד ישראל ובניגוד גמור לכל מה שחונכו לאורו במולדתם. חלקם נחשפים באופן מלא וללא מורא מעל כל במה וחלקם פועלים בסתר, חלקם זנחו את האסלאם וחלקם עדיין דתיים אדוקים. אבל כולם בועטים באמונות האנטישמיות המטיפות לשנאת ישראל אותן ינקו מילדות. וכולם שמים נפשם תחת הגיליוטינה ומשלמים מחיר אישי כבד.

בצעירותו היה דהארי אסלמיסט קיצוני וחבר בארגון "אל-קודס". הוא דבק באידיאולוגיה הזאת גם כשעבר לגור באנגליה. הארגון, שמקורו באיראן ובחיזבאללה, תומך ומעודד טרור ושנאה נגד ישראל ופועל במוקדים רבים בעולם, באמצעות מימון כספי, אימונים, נשק ואיסוף מודיעין לפיגועי טרור.

"במשך שנים הייתי משתתף פעיל בפעילויות של אל-קודס", הוא מספר, "עוד לא היה קיים אז BDS, ואל-קודס הייתה המסגרת הלוחמנית והמסיתה. היו לי חברים פלסטינים באנגליה וכך הפכתי גם לתומך נלהב של 'התנועה לשחרור פלסטין'. במשך שנים חייתי באמונה שיום אחד המוסלמים יכבשו את פלסטין ושנשחרר את האדמות הכבושות של העם הפלסטיני. תמכתי תמיכה מלאה בזכותה של האינתיפאדה והמאבק האלים למען השחרור. עבורי ישראל הייתה סמל לאפרטהייד. הידע שלי על ישראל היה שהיא מבצעת רצח-עם של מוסלמים פלסטינים ושהיא מדינה יהודית-ציונית שכבשה את אדמות המוסלמים".

את ההארה הגדולה הוא קיבל בעקבות קורס אונליין שלקח ברשת, אשר נכתב והופץ בידי הארגון הבינלאומי ללוחמה בטרור היושב בהרצליה. המפגש הווירטואלי הזה עם תכנים ישראלים של מאבק בטרור שינה את כל אופן החשיבה שלו. "מתומך פלסטין נלהב שמעודד את השימוש ברעיון האינתיפאדה, קיבלתי הארה והבנתי שעליי לעשות אבחנה בין טרור לבין מאבק לחירות. ברגע שאתה לומד ומבין את ההבדל בין טרור ללוחמת גרילה זעירה, אתה מיד מוקיע את הטרור שמביא להרג של אנשים חפים מפשע. ברגע זה התרחש השינוי הגדול בעמדותיי האנטי-ישראליות וההבנה העמוקה שלהרוג ישראלים חפים מפשע לא יכול לעולם להצדיק שום מטרה ושום מאבק".

דהארי החל לקרוא ולהעמיק בכתבים על ישראל ותפישת עולמו התהפכה. כיום הוא רואה את עצמו כציוני בזהותו הפוליטית, ומשמש יו"ר הקרן לקידום יחסי ישראל-פקיסטן, כותב מאמרים, נואם בכנסים למען ישראל ומנהל מאבק קשה באנטישמיות ובתנועות הBDS- ברחבי הרשת החברתית ומחוצה לה. למעט אנשי הפדרציה הציונית בבריטניה, איש אינו יודע את פרטי כתובתו המדויקת. הוא ומשפחתו מאוימים באופן קבוע. המשפחה הרחבה ניתקה עמו כל קשר והוא סובל מהתנכלויות וקריאות גנאי בקהילה בה מתגורר.

"שילמתי מחיר עצום על אמונתי ועל מעשיי למען ישראל. אני מצהיר בכל מקום שאני תומך במדינת ישראל ובתושביה ללא תנאי, ומאמין בכל לבי שלעם ישראל יש את הזכות המלאה לקיום ולהגנה על מדינתו. אני ומשפחתי נתונים לאיומים חמורים כל הזמן. אנחנו מאוימים על ידי ארגונים קיצוניים שונים באופן קבוע".

גם לגבי הסכסוך דהארי לא חושש להביע עמדה נחושה. "ישראל הייתה ועודנה מוכנה לדבר עם הממשלה הפלסטינית על הסכם שלום ארוך טווח, אבל לצערי הפלסטינים תמיד ממשיכים לסרב. אני סבור שהעם הפלסטיני צריך להבין שדחייה רק מובילה אותו לנתיב חשוך ושחור, ממנו לא יוכלו למצוא את הדרך החוצה. העולם נמצא במאה ה-21 ולילדים הפלסטינים אין עתיד כי עדיין מחנכים אותם להקריב את חייהם היקרים תוך פעולת הרג של אחרים. זהו לצערי ללא ספק צדה המאוד חשוך של האנושות".

כששואלים את נור האם המחיר הכבד שווה את זה, הוא מסביר בהשלמה שלכל מהפכה יש את המחיר שלה. "זה מחיר ההקרבה שאני משלם על מנת לקדם את הציונות ברחבי העולם. אני גאה במיוחד שאללה בחר בי לשאת את משימת השלום. אני מאוד חיובי, וגם אם חלילה יצליחו לפגוע בי ולא אשאר בחיים, המשימה שלי לחינוך ואהבת האדם תמשיך אחריי ותצליח להתגשם".

נור דהארי לא לבד. כמוהו ישנם עוד מוסלמים תומכי ישראל מוכרים כמו ד"ר תאופיק חמיד המצרי, שהיה טרוריסט מבית מדרשו של ארגון "אל קאעידה" והפך לאחד המבקרים הגדולים ביותר של האסלאם ותומך גדול של ישראל; רחיל ראזה הפקיסטנית, שביחד עם בעלה סוהייל הקימו ארגון שנקרא "מוסלמים עם הפנים אל המחר", ופועל להפצת תכנים פרו-ישראלים בעולם; וואליד שועאבת שישב בכלא הישראלי על מעורבות בטרור וכיום מנהל אתר וארגון פרו-ישראליים ליברליים; נוני דרוויש האמריקנית המשמשת כיום כיועצת לענייני אסלאם לנשיא הנבחר טראמפ; מליקה מאזן משוררת מרוקאית ועוד. כולם חלק מרוח חדשה, שהמאפיין העיקרי שלה הוא התפכחות שהובילה לאהבת האדם ויצר חיפוש וגילוי מפותח.

אחמד מליגי הוא צעיר בן 36 ממצרים שמתגורר כעת בניו יורק. הוא מוסלמי גאה לדבריו, אבל מגדיר עצמו כ"מוסלמי על פי תנאיו שלו" . "אין לאף אחד את הזכות לומר לי או לאחרים איך לבטא את הדת ואהבתי לאל. דת היא עניין פרטי בין אדם לאל שלו", הוא אומר בשיחה עם וואלה! NEWS.

בצעירותו העריץ את היטלר ואת המשטר הנאצי, והידע שלו על ישראל הסתכם לדבריו במקבץ שקרים ועובדות מעוותות. "השקר הגדול ביותר היה שבישראל יש רק צבא ואנשי מוסד שמסמנים כמטרה צעירים ערבים, כדי להפוך אותם למרגלים. זה היה אפקטיבי עבורם כדי למנוע מאיתנו כל מגע עם ישראלים. השקרים האינסופיים ושטיפת המוח שחוויתי בנוגע לסכסוך, הביאה אותי למצב שהייתי צוהל ומתלהב בכל פעם שעוד מחבל הביא לרציחתם של ישראלים חפים מפשע. יותר מזה, התפללתי באדיקות שיהיו עוד ועוד נפגעים ועוד התקפות".

המפנה חל אצל מליגי בגיל 30. כדי להבין איך, הוא לוקח אותנו 16 שנה אחורה לשנת 2000. "התחלתי לחקור את עצמי", הוא מספר, "ותהיתי איך אני יכול להחשיב עצמי כאדם הגון אם אני מונע על ידי רגשות של שנאה, רצח וטרור. לא הצלחתי לפצח את זה". רק כאשר רשת האינטרנט התפשטה באופן חופשי במצרים, הוא נחשף למקורות מידע ששרטטו תמונה אחרת ולתפישות שונות מהתעמולה שהורגל אליה בארצו.

בפברואר 2011 הוא קרא וחקר בפייסבוק דפים ופרופילים אקראיים מישראל ."בכל יום הוספתי עוד ועוד חברים ישראלים וערבים". הוא קרא מסמכים ממלחמת העולם השנייה השנייה ומאמרים על שואת העם היהודי וסקרנותו התגברה. "עצם ההבנה על השואה גרמה לי לפקפק בכל מה ש'האכילו' בו את המוח שלי במשך שנים. זה גרם לי לרצון ללמוד ולהכיר את הישראלים, אבל לא העזתי אפילו לדבר על זה כמובן, במשטר של מובארק".

כשמובארק הודח מתפקידו במהלך האביב הערבי במצרים, התפוגג גם הפחד. "הרגשתי בפעם הראשונה שייכות למדינה שלי ושאני אדם חופשי. התחושה לבדה העניקה לי את השקט הנפשי למלא את סקרנותי ולהבין את ישראל והסכסוך". הרצון לחקור מקרוב את השואה הוביל את מליגי למסע של מספר חודשים במחנות הריכוז ובמוקדי היהדות באירופה. אחריו, הוא החליט להשאיר הכול מאחור, את התואר בראיית חשבון ואת הקריירה המצליחה כתועמלן רפואי, והפך בן לילה לפעיל שלום אקטיביסטי פרו-ישראלי.

"ברגע הזה שהתחלתי להכיר ישראלים, הוצפתי רגשית במקביל לתחושת הפתעה גמורה. זה הפך וסובב לגמרי את חיי. גיליתי את גודל השקר שחייתי לפיו כל חיי באמונתי לגבי ישראל והסכסוך, ואפילו כעסתי על עצמי שהייתי כל כך תמים ושטוף מוחית על שבחרתי בגזענות ושנאה בלי לדעת. ואז הבנתי שעליי לקחת את זה צעד קדימה, ולחשוף את האמת לשני העמים – שאנחנו לא מפלצות ושזה אפשרי להתקרב".

מליגי הצטרף ליזמה של מרכז פרס לשלום הנקראת "YALA" המפגישה מנהיגים צעירים ברשת. "התנועה מונה כיום למעלה מ-100 אלף מצרים ואני גאה להיות הראשון מבין המאה אלף הללו", הוא אומר בגאווה.

הפעילות שלו צברה תאוצה והתגובות לא איחרו להגיע. הסביבה סימנה אותו כ"עובד למען הישראלים", בעל הבית דרש שיתפנה מהדירה, השכנים לא התביישו להטיח בו האשמות ואפילו בעלי החנויות והמכולות בסביבה החרימו אותו וסירבו למכור לו עד שנאלץ לנסוע הרחק לקניות.

בנובמבר 2012 הוא כתב מאמר שכותרתו "במצרים לא תראה את העובדות עד שלא תראה את הבדיה", בו הוא ביקר והתגרה בממשל המצרי. אחרי מספר שבועות פרצה המשטרה החשאית את דלתו באמצע הלילה. "הם לקחו אותי בכוח והטיחו אותי על הרכב בחוזקה לעיני כל השכנים", הוא נזכר, "לפני כן הם חקרו גם את השכנים שהיו בטוחים שאני מרגל ישראלי. נעצרתי ושהיתי בבידוד שבועיים שלמים תוך כדי חקירות קשות. ההאשמות נגדי היו העלבת הנשיא, ריגול למען ישראל והפצת שקרים בעיתון זר".

מליגי נחלץ בעור שיניו ממאסר ממושך בזכות העובדה שלא הוכח קשר לישראל, ובעיקר בשל דוגמה נוספת לכוחה של המדיה החברתית. "חברים ותומכים מרחבי העולם פשוט זעזעו את הרשת והציפו את שגרירויות מצרים בתגובות זועמות. הם יצרו מצב שמשטר האחים המוסלמים הסכים לשחרר אותי אם ההכפשות ייפסקו".

"המשפחה שלי התחננה בפניי לעזוב את מצרים", הוא מסביר תוך הבנה ללבם, "הם פחדו לגורלם ולגורל ילדיהם כי יש להם קרוב משפחה שלפי הגדרתם 'ישן עם האויב'. זה מכשול מאוד גדול עבורם, כי הם לא יכולים להשתלב במשרות במשטרה ובכוחות הביטחון, בצבא או בפוליטיקה. אני סומנתי כמי ש'עובד למען הישראלים'".

כיום הוא מתגורר בניו יורק. משפחתו מתכחשת אליו ולא רוצה שום קשר איתו. הוא משוחח עם שני אחיו לעיתים רחוקות ובמצרים יש צו מעצר נגדו. אבל הניתוק מהמשפחה הוא חלק מהמחיר שהוא מוכן לשלם. הוא עדיין מקבל איומים מגורמים קיצוניים ותגובות נאצה בפייסבוק ומחוצה לו, מדווח עליהם וממשיך הלאה. בעיניו, האיום הגדול ביותר על חייו הוא הממשל במצרים.

את הפריצה הגדולה חייב מליגי לפייסבוק, ליוטיוב ולרשתות החברתיות. סרטוני הווידאו שלו, בעלי תוכן הסברתי על ישראל ועל העם היהודי, זוכים לחשיפה ברחבי המדיה החברתית בכל העולם, הוא כותב מאמרים לג'רוזלם פוסט ומוזמן להרצאות בבתי כנסת ובאוניברסיטאות באירופה ובארצות הברית.

"אני מנסה להראות לאנשים את האמת על ישראל ועל הסכסוך וזו עבודה מאוד קשה", הוא מעיד, "אני מוצא עצמי עומד מול אינסוף שאלות והאשמות קשות, אבל זה שווה את זה. צועקים לי באמצע הרצאה דברים כמו 'כמה כסף משלמים לך מהמוסד? למה אתה מוכר את נשמתך לאויב, קוראים לי בוגד בעמי ובמולדתי, והשאלה החביבה עליי – 'למה אתה לא מתגייר?'".

"המחיר גבוה בצורה בלתי רגילה", הוא אומר, "אבל התמורה וההישגים גורמים לזה להיות שווה. לצערי, בקהילה שלי בארצי האהובה, אני עדיין נרדף ודחוי, גרתי תקופה כאדם מבודד, אבל בארצות הברית מצאתי את החירות להמשיך לגלות את האמת לעולם. הודות לרשתות החברתיות גדל מספר המוסלמים התומכים בישראל בשש השנים האחרונות ללא שיעור. יש כאלה שגם עושים עבודה טובה יותר ממני. האמת חייבת להיאמר - זכותה של ישראל לקבל הכרה הוגנת ואמיתית מכל העולם, וזכותו של העם היהודי להרגיש בטוח בארצו ישראל".

אנשים כמו מליגי ,דהארי ואחרים עברו שטיפת מוח במהלכה מוטמעת בהם משטמה ותיעוב כה עמוק, שהם מוכנים לשלם בעדה בחייהם. כדי לצאת ממעגל האיבה ולשבור פרדיגמות ומערכת אמונות כה עוצמתית, הם מעידים שיש צורך בתהליך עצמי מטלטל, גילוי מרעיש או שבר גדול. במקביל, הם מדווחים על התעוררות ותהודה גוברת של קולות שפויים ופרו-ישראלים בעולם הערבי.

ד"ר מרדכי קידר מהמחלקה הערבית ומרכז בגין-סאדאת באוניברסיטת בר אילן, מעריך שאמנם ישנם כיום אולי כמאה אסלמיסטים שהפכו את עורם ופעילים באופן מוצהר למען ישראל, אך שישנו שינוי משמעותי בשיח של העולם הערבי. "הם פתאום הבינו, אחרי הבלגן שגרם ה'אביב הערבי', שישראל היא לא הבעיה שלהם. הם מבינים שיש להם בעיות פנימיות שנובעות מתוכם. הם כותבים את זה ברשתות ובטוקבקים ואומרים שעדיין שונאים את ישראל, אבל כן מכירים בעובדה שהדיקטטורה והשבטיות והקיצוניות האסלמית פוגעת בחייהם, ושכל זה מתקיים לבד ללא קשר לישראל. הם גם מבינים שמי שמאשים את ישראל בכך, רק רוצה להסיט את תשומת הלב ממה שדורש תיקון".

"יש אנשים כמו טארק חגי שלא פוחדים יותר. הוא למשל לא חושש לומר שהפלסטינים צריכים להודות לאללה שהבעיות שלהם הן מול ישראל ולא מול סוריה. אלה דברים שלא היית שומע לפני 10 שנים".

הרשתות החברתיות מהוות שחקן מכריע בשיח הערבי ובטרנספורמציה שעברו דהארי, מליגי וחבריהם. הן מסייעות להפיץ את המסר שלהם ולהגיע לקהל ערבי ויהודי כאחד. שרית שץ היא פעילת רשת א-פוליטית ונטולת אג'נדה, הנאבקת באנטישמיות בעולם ומרכזת בפרופיל שלה פעילות פרו-ישראלית. יש לה למעלה מעשרת אלפים עוקבים ערבים ויהודים.

"האנשים האלה הם בעיניי סוכני שינוי אמיתיים", היא אומרת, "יש אלפי שיתופים לתכנים כאלה, מה שמראה שיש רצון חזק מאוד משני הצדדים לנורמליזציה והתקרבות. אנשים היום פחות פוחדים לדבר. השינוי שהם עברו והיכולת שלהם להתעלות על הכפייה היא מדהימה. הם לא מעבירים מסר מטעם, אלא מדברים מדם לבם. חלקם מתחילים בתחושת אופוריה ואז מגלים שיש כלפיהם הרבה חשדנות ולא כולם מאמינים להם. לצערי השנאה נמשכת כי החינוך אליה נמשך. אבל אני שומעת יותר ויותר קולות אחרים וזה משרה אופטימיות, בלי לפוגג את הריאליסטיות של שתי רגלים בקרקע".

הסיפור של קאסים חאפיז מוכר יותר בעולם ההסברה הישראלית. חפיז מתהלך באופן מטאפורי עם שלט מאיר עיניים ומכריז בכל מקום: "אני ציוני גאה ומוסלמי". הוא עובד בארגון הנוצרי פרו-ישראליCUFI , ופעיל מאוד בולט למען ישראל בקנדה ובעולם כולו. הסרטונים שלו מככבים ביוטיוב ומנערים את העולם הערבי והיהודי כאחד. גם הוא ינק בבית ובסביבה חינוך אנטישמי ואנטי ישראלי. הוא נולד למשפחה מוסלמית אדוקה וגדל בבריטניה בקהילה שעודדה שנאת ישראל והשמדת האויב הציוני. התפישות עליהן התחנך עשו דמוניזציה ליהודים כשטן של המזרח התיכון. שמו של היטלר היה שגור ושכיח כמי ש"לא גמר את המלאכה" והרבו לשבחו. כשהתבגר, כבר היה שטוף שטנה ולקח חלק פעיל מאוד בהפצת השנאה והאג'נדה האסלאמיסטית בקמפוסים ואף הגדיר עצמו אנטישמי ואנטי ישראלי. הוא השתתף בהפגנות, שמע מוסיקה ג'יהאדיסטית עם אמירות מסיתות והניף בגאון דגלי חיזבאללה במרכז לונדון.

"הקיצוניות שלי הגיעה לנקודה בה הייתי מוכן לעזוב את בריטניה ולהתגייס למחנה אימונים ג'יהאדיסטי בפקיסטן", הוא מספר. אבל אז הוא נתקל בספר "ישראל - כתב הגנה" של פרופסור אלן דרשוויץ מאוניברסיטת הרווארד ותוך כדי קריאה הוא חווה משבר זהות גדול. צצו שאלות. המסע הארוך שלו והגילוי שבא בעקבותיו הביא אותו להכרה ולתמיכה בישראל ובעם היהודי. הוא מתגורר כיום בקנדה, ולא חושש לנפץ בכל הזדמנות את התעמולה האנטי ישראלית.

"אחרי אלפי שנים העם היהודי בנה לו מדינה מודרנית ומתקדמת שהופכת את העולם למקום טוב יותר בעזרת רפואה, חקלאות, מדע וטכנולוגיה, ובכל זאת הוא מעורר התנגדות ונרדף בקמפוסים ובאו"ם. אני מרגיש מחויבות מוסרית לחשוף את האמת על ישראל", הוא מסביר ומבקש להעביר גם מסר לתושבי ישראל. "תדעו שאתם לא לבד, ארגון ה-CUFI נמצא לצדכם ומונה כשלושה מיליון איש. אנחנו רואים את ההקרבה שלכם במלחמה נגד הטרור, וברור לנו שכשאתם נאבקים בטרור אתם מגנים על מדינות המערב. אני שואל את העולם המוסלמי, מה משיגה השנאה הזאת? האם זה קידם במשהו את מצבם? צאו וגלו את האמת שתשחרר אתכם מכלא השקרים. ולישראלים אני אומר, לכל הורה ששולח את בנו לצבא, לכל אם שמחבקת את בתה בדרכה לבסיס ולכל אישה שמנשקת את בעלה בדרכו לקרב, אנחנו מודים לכם על האומץ, על העוצמה, ועל היותכם מגדלור לכולנו. אני גאה להיות חבר של ישראל".