(האזכרה הממלכתית במלאת 15 שנה לרצח רחבעם זאבי, השבוע)
בחודש פברואר 1967 נכנס למטה הכללי של צה"ל אלוף טרי, רחבעם זאבי (גנדי). כמחצית מאלופי המטכ"ל היו באותה שנה יוצאי הפלמ"ח וזאבי בן ה-40 הצטרף לשורת חבריו מימי המאבק להקמת המדינה. בראש המטה הכללי עמד אז, רב-אלוף יצחק רבין, שבשנת 1950 פיקד על קורס מפקדי גדודים בו זאבי היה חניך. במרוצת השנים הצטלבו דרכיהם של שני הפלמ"חניקים לשעבר כמה פעמים נוספות בתוך הצבא, עד לפגישתם שוב במטכ"ל.
לאחר שחרורו מהצבא זאבי אף מונה בידי רבין להיות יועצו לענייני מודיעין ומלחמה בטרור, בכהונתו הראשונה כראש ממשלה בשנת 1974. 20 שנה מאוחר יותר, וחודש לפני הירצחו של רבין, עמד זאבי על המרפסת מעל כיכר ציון בירושלים ותקף את הסכמי אוסלו. "ממשלת מינכן היהודית", "ממשלה בוגדנית" ו"ממשלה שמכווצת את ישראל לגבולות אושוויץ", כינה זאבי את ממשלתו של חברו-לנשק לשעבר. אולם, לאחר הרצח כתב זאבי טור במעריב בו ספד לראש הממשלה המנוח, אותו כינה "חבר ויריב". עוד כתב אז כי בשירותו הארוך בצה"ל למד ממפקדים רבים "אבל יצחק היה המורה הגדול מכולם".
עוד בוואלה! NEWS:
בצעד חריג: חשוד באונס שוחרר לביתו בשל ספקות בגרסת המתלוננת
גבר כבן 40 התמוטט במרוץ חיפה בעקבות מכת חום; מצבו קשה
דליה רבין באזכרה לאביה בהר הרצל: "ההסתה שלפני הרצח לא תמה"
19 שנים לפני פגישתם במטה הכללי של שני יוצאי הפלמ"ח, פורק הארגון בידי דוד בן גוריון, עם הקמת המדינה וצבא ההגנה לישראל. ההחלטה של בן-גוריון עוררה זעם עמוק בקרב לוחמי הפלמ"ח. בשנת 1949, בניגוד להנחיות שקיבלו, הפרו קצינים יוצאי הארגון את מרות הצבא והשתתפו באירוע לציון שנה לפירוקו.
שלושה רמטכ"לים לעתיד - רבין, חיים בר-לב ודוד אלעזר (דדו) - יחד עם חברים לשעבר נוספים בכוח המגן העברי עמדו לדין וננזפו. רבין היה אז סגן-אלוף צעיר, בן 27 בלבד. במשפטו בפני הרמטכ"ל, יעקב דורי, אמר כי הוא "מודה בהפרת הפקודה". לדבריו, הרגיש "חובה אישית כלפי חבריו". ערך הרעות שהיה אבן יסוד במורשת הפלמ"ח הוא שהנחה את רבין ואת שאר הקצינים שהשתתפו באירוע.
כמו רבין גם יתר יוצאי הפלמ"ח המשיכו מאז לטפס במעלה סולם הדרגות. זאבי פיגר מעט מאחורי חבריו, אך באופן חריג קיבל דרגת אלוף בשנת 1967 עם מינויו לתפקיד עוזר ראש אג"ם תפקיד שמילא עד אז קצין בדרגת אלוף-משנה - בימים ההם לא הייתה קיימת דרגת תת-אלוף. עם קידומו של זאבי לדרגת אלוף הופיעה במוסף סוף השבוע של עיתון "דבר" כתבה נרחבת שסקרה את דמותו. "גנדי הוא הפלמ"חניק המובהק שבכולם", נקבע שם, לצד תיאור כישוריו כסייר מצטיין. כותרת הכתבה אף הייתה "דרך סייר אל הפסגה".
זבח בחוף אשקלון וריקודים סביב המדורה
דמותו של זאבי המשיכה לככב בכתבות צבע על אודות מסיבות רבות-משתתפים שערך, כמו גם על תקריות בהן התגלה מזגו החם. כך למשל, בשנת 1957 ערך מסיבת יום הולדת חמש לבנו יפתח-פלמ"ח, בחוף הים באשקלון. כתבה בעיתון "מעריב" כינתה את האירוע "זבח" ופירטה כיצד "משעות הערב נהרו למקום עשרות מכוניות ואוטובוסים מכל קצות הארץ". על פי הכתבה, הערב החל בריקוד סביב ערימת עצים גדולה, לאור זיקוקים.
"בראש רקד רחבעם, שהרכיב על כפיו את חתן הערב, בנו פלמ"ח" נכתב. "נתחי כבשים צלויים נאכלו, כוסות קפה נשתו, הילדים נשכבו לישון בשדה והרוקדים התלהבו סביב המדורה כשמפעם לפעם הם שולפים את אקדחיהם ויורים באוויר בקצב הריקוד", המשיכה הכתבה לתאר את החגיגה. עדות נוספת לפופולריות שלה זכה זאבי ניתן למצוא בעובדה שבתחילת שנות השישים כשעבר עם משפחתו לבית חדש בשרון ערך 16 מפגשי "חנוכת בית" במהלך התקופה שלאחר המעבר.
החיבה לשליפת אקדחים נקשרה לא מעט פעמים בשמו של זאבי, לא רק בשעת שמחה. העיתונאי איתן הבר, מי שהיה ראש לשכתו של רבין בכהונתו השנייה כראש ממשלה, תיאר בתחקיר לתוכנית "עובדה" בשנה שעברה כיצד בהיותו כתב צבאי ב"ידיעות אחרונות" הצמיד פעם זאבי אקדח טעון ולא נצור לרקתו, במה שתיאר כ"מעין צעד של קונדס".
בתקרית אחרת, בשנת 1975 בעת היותו יועצו של רבין לענייני מודיעין, הופיע זאבי במסיבת עיתונאים בלשכת העיתונות בתל אביב. בכתבה שהתפרסמה בעיתון "דבר" באותם ימים תואר זאבי כ"קצין אמיץ המוכן להשתתף אישית במרדפים אחר מחבלים תוך סיכון עצמי. אך יחד עם זאת הוא ידוע כמי שנוטה לרוגזה על נקלה".
באותו הערב הוטרד זאבי מהודעה ששודרה ברמקול שהוצב באולם. "בתגובה על 'הפרעת' הרמקול שלף רחבעם זאבי אקדח, כיוונו לעבר המכשיר שעל הקיר ואמר: 'או שישתיקו את הרמקול, או שאני אירה בו'", דווח בידיעה שגוללה את קורות הערב.
"גנדי היה יורה באוויר כשלא פינו לו את הדרך"
אותם אירועים של שליפת אקדח תוארו אז כהתנהגות שובבה ומשעשעת. לא ניכר כי חבריו לנשק של זאבי הופתעו או כעסו על כך. מולה כהן, מי שהיה מפקד חטיבת "יפתח" של הפלמ"ח, סיפר בשנת 1962 לעיתון "מעריב" על מפגש שנערך בביתו של משה קלמן, מפקד הגדוד השלישי, לרגל הקלטת תכנית רדיו שבו השתתפו גם מפקדי עבר נערצים בפלמ"ח דוגמת יגאל אלון, גידי אילת, גדעון מחניימי ואחרים.
בכתבה תואר כיצד בפתח המפגש: "לחצו החבריה את ידו של קלמן, המפקד לשעבר והדוקטור-מהנדס בהווה, לגמו כוסית ושרו שירים על רקע נגינת האקורדיון של גיל אלדמע, שהיה קשר בחטיבה". בהמשך מתואר כיצד המשתתפים באירוע מתחילים ב"התפרקויות נוסטלגיות" ויותר ויותר סיפורים נזרקים לחלל האוויר על מעלליו של זאבי, "גנדי" בפי הנוכחים. כדברי אחד מהם "התעוררה סכנה שהערב יהפוך להיות 'חברים מספרים על גנדי'".
על פי הכתבה, מולה כהן העלה במהלך המפגש תקרית נוספת הממחישה את נטייתו של זאבי למהר לשלוף את אקדחו, שהתרחשה במהלך מלחמת העצמאות. כהן סיפר כיצד לאחר כיבוש בית חנון שברצועת עזה נסע התלווה אל זאבי לנסיעה בג'יפ, יחד עם אפסנאי החטיבה, שולה. "בין שולה וגנדי התפתח ויכוח פוליטי חם, כנראה שנאמר משהו שלא מצא חן בעיני גנדי. הוא קפץ מן הג'יפ ואיים על שולה: 'או שאתה יורד מן הג'יפ או שאני יורה בך'", סיפר כהן.
לדבריו, התערב בוויכוח בשלב זה והנסיעה נמשכה, "כשגנדי שותק כל הדרך עד לקיבוץ רוחמה". כהן תיאר בכתבה גם כיצד לאחר פריצת הדרך לנגב הגיעו קציני המטכ"ל "עם הטנדרים המצוחצחים" לאזור הקרבות. "גנדי היה יורה באוויר כאשר אחד מן הטנדרים הללו לא פינה לו את הכביש", סיפר.
הסופר יורם קניוק, בעצמו לוחם פלמ"ח לשעבר, תיאר בעבר במאמר כיצד התנהגות שכיום נתפסת כבעייתית ובלתי הולמת נחשבה בימים ההם כ"משעשעת" וכי מעשיו של זאבי היו "חלק מצורת חיים של דור". את המסיבות שערך זאבי בביתו תיאר קניוק כ"סימפטום של התקופה". זאבי עצמו, כתב, הוא "איש בעל יצרים שיש לו עבר עשיר. יש לו מה לשכוח מהעבר הזה והרבה גם מה לזכור".
בכתבה שפרסם מעריב על אודות המפגש בביתו של משה קלמן מצוטט זאבי כשהוא מספר בגוף ראשון כיצד נכנס פעם בסוף סיור בגלבוע למסעדה, יחד עם מולה כהן, והזמין חביתה תוך שהוא מזהיר את בעל המקום שלא ישרוף אותה. על פי הכתבה, כהן המשיך בנקודה זו את הסיפור ותיאר כיצד "אחרי רגע ראיתי שגנדי הדביק את החביתה על פניו של בעל המסעדה. היא הייתה שרופה בכל זאת".
"האיש הנכון במקום הלא נכון"
אהוד ככל שהיה בקרב חבריו לפלמ"ח, מינויו של זאבי ליועצו של רבין לענייני מודיעין ולוחמה בטרור, הביא להרמת גבות. לאחר המינוי בשנת 1974, כתב יוסי ביילין בעיתון "דבר" כי המהלך "לא זכה לברכת רבים ונבע מלחץ ציבורי של ראש הממשלה ליצור לחץ נגדי לגורמי המודיעין הצבאיים, בעקבות המלצות ועדת אגרנט". ביילין הגדיר אז את המינוי כ"פתרון חפוז ובלתי מספק" אך כזה "שאי אפשר להתחמק מהאילוצים הפוליטיים שהיו כרוכים בו".
כתבו הצבאי של דבר העלה אף הוא תמיהה על המינוי וכינה את זאבי "האיש הנכון במקום הלא נכון". לטענתו, המינוי "עורר תמיהה בקרב המכירים מקרוב את זאבי כקצין מוכשר אשר התמחותו היא בתחום אחר מזה המיועד לו בתפקיד החדש".
זאבי עצמו כתב לימים כי רבין "ידע שבתחום הזה אנחנו נתחכך בשל השקפות ורקע שונים". הוא הוסיף כי "במבט לאחור, אני יכול להגיד לשבחו ובהערצה, כי לא הייתה, ולו פעם אחת, פעולה שהמלצנו בפניו אשר הוא לא אישר אותה". גם בתוך מפלגת העבודה נתקל מינויו של זאבי כמו גם מינוי אריאל שרון ל"יועץ כללי" תחת רבין במשקעים של חשדנות. מנגד, במעריב התפרסם מאמר שהחמיא לרבין על המהלך ושיבח את זאבי על "ניסיונו בתחומי הלוחמה הזעירה ובארגון עבודת המטה".
בטור ההספד שכתב זאבי במעריב לרבין לאחר הירצחו תיאר כיצד למד ממנו את "תורת הביטחון" ונזכר בפעולות צבאיות להן היו השניים שותפים. "היינו בצוותא בשעות קשות של חרדה וסכנות, איבדנו חברים משותפים וטמנו אותם באדמת המולדת, ועלזנו ביחד כאשר הצלחנו במשימות". כתב אז.
זאבי אף כינה את רבין "חבר בכיר ומבוגר שלמדתי ממנו רבות, ולא אחת ציטטתי את התורה שלמדתי ממנו". את הקשר ביניהם סיכם במילים: "דומני, שהגענו שנינו לחברות ולפתיחות מצדו, אף שהיה כל כך סגור ומופנם, מפני שאמרתי לו תמיד את דעותיי, אפילו כשלא תאמו את השקפותיו. הוא גילה כלפי רוחב לב והשקיע מאמץ לשכנעני בצדקת השקפתו".